המאמר הינו עיבוד של הרצאה שהעברתי בסמינר “מבוא לבנייה באדמה” שהייתי שותף בבנייתו ובהדרכתו, ואשר התקיים ב”אדמאמא” 2009. מעבר לאזכורים, לציטוטים ולקישורים המובאים במאמר, הרעיונות המופיעים בו הם פרי מוחי הקודח, וחסרים בסמוכין מדעיים.

 

תשובה לשאלה זו, ובאטיות הראויה לספינה גדולה המסתובבת אל עבר נתיבה החדש, מבליח מושג הקיימות מתוך האפלה, ומקרין תובנות חדשות על עולם הארכיטקטורה והבנייה.

מה היא “בנייה מקיימת”?

ראשית, עלינו להבין מה היא בעצם “בנייה מקיימת”, על מנת שנוכל להתחיל בדיון.

שני הציטוטים הבאים נלקחו מתוך מאמר שעוסק במעבר לתכנון מקיים. הציטוט הראשון מדבר על בנייה, והשני על קיימות.

א. “מחקרים הראו כי, בסופו של דבר, מה שקובע לאנשים את צורת המגורים ואת עיצוב החללים וההקשרים בניהם, הוא החזון שלהם לחיים אידיאלים.”(3)

ב. “…קיימות, כפי שנראה, הנה יעד אידיאלי אפשרי. אך עליה להיות יעד משותף.”(3)

כדי להוסיף על הציטוט הראשון ולבאר אותו, אפשר לומר כי כל פעילות אנושית שאיננה השרדותית (ז”א אינה עונה על צרכים בסיסיים), מלווה בתפיסה מסויימת לגבי כיצד נכון לחיות את החיים. לדוגמה, כל בני האדם זקוקים למקום לחיות בו, אך בהחלט אפשר לומר שההבדל בין חברות בקיבוץ שיתופי לבין חיים בוילה בקיסריה מבטא חזון שונה לגבי החיים האידיאליים.

לפי הציטוט השני, קיימות – תהיה מה שתהיה – היא סוג של חזון שכזה, תפיסה שפלוני יכול לבחור בה. אולם, בעוד שאפשר בקלות להבין את משמעות הציטוט הראשון ולהסכים איתו, על מנת שנוכל לבחור בקיימות כ”יעד אידיאלי אפשרי”, ועל מנת שנוכל לחזק את הבנתנו לגבי הקשר בין בנייה לקיימות, עלינו קודם כל להבין מה היא בכלל “קיימות”.

מה היא קיימות?

לפי מאמר שעוסק בתחום, קיימות היא:

“תכנון העונה לצרכי הדור הנוכחי, בלי להרוס את היכולת של הדורות הבאים לענות גם הם על צרכיהם”.(2)

כפי שציינו לעיל, קיימות הינה תפיסה אנושית, פילוסופיה או פרדיגמה בעזרתה בני אדם מחליטים כיצד ראוי לחיות את חייהם ולפעול בעולם. מעניין לראות כי מושג הקיימות עלה וצמח ממש בחמישים השנים האחרונות תוך שהוא נעזר באופן ישיר בכלים, שהיום אפשר לומר שהוא יוצא כנגדם. ניתן להציג את התפתחות הקיימות בעזרת סיפור התפתחות המודעות האנושית, והנה הסיפור לפניכם, בערבון מוגבל כמובן.

לפני כך וכך מיליוני שנים, היה היה האדם. האדם היה פחות או יותר בעל חיים, נניח קוף גדול. והוא חי לו באושר תוך כדי שהוא מיישם בכל מהותו את הפתגם “אין שכל, אין דאגות”.

במשך מאות אלפי שנים חי האדם בקבוצות קטנות, בשבטים, שנדדו בעקבות מזונם. עד שגילה האדם כי הוא מסוגל לשלוט בכמות המזון הזמין בעזרת ביות צמחים ובעלי חיים, ולאט לאט הנדודים פסו מן העולם. הנדודים, שהיו קשים ומגבילים, לא חסרו לו לאדם, והשפע החדש הביא לרווחה גדולה.
כך החלה לצמוח אט אט אוכלוסיית האדם, אך תופעה זו לא ידע להסביר האדם, ואפילו לא הבחין בה בתחילה.

האוכלוסייה הגדלה איתגרה את השפע, ולכן החל האדם להשתמש במוחו (שהלך וגדל במשך הזמן) כדי לפתח כלים חדשים שיגבירו את השפע. יכולת השליטה בעולם החי והצומח המשיכה להתחזק בעזרת הכלים החדשים, ואיתה, כמובן, המשיכה האוכלוסייה לגדול.

וכך, לפני כ-150 שנה גילה האדם את “הזהב השחור” – מצבורי אנרגיה בלתי נדלים שעשו את הכל הרבה יותר פשוט! (טכנית את הנפט גילו לפני, אך רק באמצע המאה ה-19 התחילו לצרוך אותו ולהפיק אותו בקצב ראוי לציון).

הנפט נתן את אותותיו בכל פעילות האדם. בין השאר הנפט היה המפתח למהפכת המידע ולתעשיית ההיי-טק העוטפת את חיינו (מחשבים, טלפונים, תקשורת, רפואה וכו’).

כל הגרפים הללו דומים להפליא אחד לשני. גרפים נוספים המציגים נתונים שהושפעו מאותם התהליכים המתוארים לעיל אפשר למצוא ב”אמת המטרידה” של אל גור.

ניתן בקלות רבה להניח את כל הגרפים הללו אחד על השני, ולתהות – “האם כל זה קשור?”

כך או כך, חשוב לציין כי איסוף הנתונים ועיבודם התאפשר לאדם רק כשכוח החישוב הנדרש נכנס לתמונה. ובהקשר לכך לפניכם שני גרפים – האחד הוא גרף עולה של הגידול בכוח החישוב, והשני הוא גרף יורד שמתאר את העלות לכוח החישוב.

גרפים אלו, המתארים את הצמיחה בימינו (להרחבה: peak everything), בדיעבד כמעט ברורים מאליהם. אולם, בני האדם לא ראו את הצמיחה העצומה הזו, כיוון שהם לא ידעו כיצד למדוד את הנתונים וכיצד להציג אותם. רק משהחל האדם לפתח כלים מתאימים למדידה ולהצלבת נתונים, החל להפנים מה קורה סביבו בקצב גובר.

לדוגמה, הגרף הבא מתאר את אחוז המינים שנשארו בעולם אל מול הגידול באוכלוסייה האנושית. בימינו, גרף זה לא יפתיע אף אדם בר דעת (בלי קשר לדיון האם שתי העקומות הללו קשורות אחת לשניה או לא).

אפשר למצוא גרף זה ואחרים כמותו בהמוניהם בספרי הלימוד ובאקדמיה, אך היכולת לייצר את הגרף הזה איננה עניין של מה בכך. היה על המין האנושי לעבור את כל ההיסטוריה שתוארה לעיל כדי להגיע לנקודה שבה נוכל למדוד ולהיות מודעים לתופעות הללו.

אפשר לומר שגרף המודעות האנושית גם הוא עלה באותה צורה. הגרף הבא נראה כקוריוז, אך משתקפת בו המסקנה שאליה סיפורנו חותר באופן בלתי נמנע. אני בטוח שהארדין לא חשב על הקריקטורה שלו בצורה הזאת.

הסיפור הזה מנסה להראות לנו דרך הגרפים המטפסים, שהתהליך הזה הוא פרדוקסלי. הרגע הזה בהיסטוריה של המין האנושי, שבו אנחנו מפסיקים להשתתף במערכת המקיימת, שבו אנו עושים בה כרצוננו, שבו אנו קרובים לקצה היכולת לקיים את עצמנו לפי דעת חוקרים רבים (וכמובן שיש גם כאלו שבטוחים בדעה ההפוכה), הוא הוא הרגע שבו התחלנו להבין את המערכת האקולוגית ברמה גלובלית. ברגע שהפסקנו לקיים את עצמנו, נולד מושג הקיימות.

אכן, דימוי מעניין. נסו להשאר איתו רגע – היינו צריכים לצאת מהמערכת האקולוגית, כדי להצליח להבין אותה. היינו צריכים לצאת מעצמנו כדי להפוך למודעים.

נעשה מבחן קטן. מה אתם רואים בתמונה הבאה?

כן, זאת שאלה מטופשת, נכון?

היום, כל ילד בעולם המערבי מכיר את התמונה הזאת עוד לפני שהגיע לכיתה א’.

הדבר המעניין הוא שבעוד זה נכון לדורנו, אין זה נכון עבור כל דור אחר שקדם לנו. נוספה למין האנושי הבנה ששינתה אותו באופן משמעותי, והוא רק עכשיו מבין את זה. חשבו על זה כך:

עד ה-7 בדצמבר 1972, אף אדם מן השורה, עם רגליו על האדמה, לא ראה את התמונה הזאת.

התמונה (ששמה הוא “הגולה הכחולה” או “The Blue Marble“) צולמה על ידי הצוות של אפולו 17, והיא התמונה הברורה הראשונה שתופסת את כל פניו של כדה”א בפריים אחד. עד פרסומה של התמונה לא היה אדם אחד, למעט קמצוץ של אסטרונאוטים,שראה במו עיניו את המחזה הזה.

מה שעושה את התמונה הזאת באמת מיוחדת היא העובדה שבדיוק באותן שנים, ובאופן יחסי להיסטוריה האנושית כולה אפשר לומר שבדיוק באותה שנייה, החלה להיווצר תודעה סביבתית גלובלית. התנועה האקולוגית נוצרה בדיוק באותו רגע בהיסטוריה בו המין האנושי הצליח לצאת מעצמו, ולראות את עצמו מבחוץ.

סוף הסיפור.

ולמה סיפרתי לכם את כל הסיפור הארוך הזה במקום להסתפק בהגדרה פשוטה של מושג הקיימות? נגיע לזה עוד מעט, כשאתאר את המגמות בקיימות וכשאסביר מדוע הן סותרות. כעת נחזור לבנייה המקיימת.

אז מה היא באמת בנייה מקיימת?

“בנייה מקיימת מוגדרת כיישום רעיון הקיימות במעשה הבנייה (והארכיטקטורה)”.(4)

בנייה מקיימת, אם כן, לוקחת את הקיימות ומטמיעה אותה בעולם הבנייה של בני האדם, על מנת להקטין את ההשפעה של‬ ‫המין האנושי על הסביבה לכיוון עולם בר-קיימא, או תרבות מקיימת.‬

כפי שנראה בהמשך, כהרגלם של בני האדם, המשיכה ההתפלפלות אודות הגדרת הקיימות, וכך קמו זרמים שונים ליישום רעיון הקיימות.

בשנים האחרונות יוצאים מחקרים ומאמרים רבים על שינוי תפיסות התכנון המודרניות כך שיהלמו את עקרונות הקיימות, וזאת בתחומים רבים כולל בתחום הבנייה והארכיטקטורה.

לפניכם דוגמות של קריטריונים לבנייה מקיימת(5), מתוך מחקר שעסק בנושא:

• משתמשת ככל האפשר בחומרים מקומיים.
• מנצלת משאבים זמינים בכמות שתספק את הביקוש מבלי לפגוע בסביבה.
• אינה מסתמכת על ציוד שאינו זמין.
• עושה שימוש בכישורים שהקהילה יכולה ללמוד ולפתח.
• מותאמת ליכולת הכלכלית של האוכלוסיה.
• מפיקה תוצאה עמידה.
• מותאמת לאקלים המקומי.
• ניתנת לשכפול על ידי הקהילה.

אפשר להבין מדוע שמירה על קריטריונים אלו בבנייה מאפשרת תרבות מקיימת, אך גם את הקריטריונים הללו ניתן לפרש לפנים רבות. לדוגמא, הנה שתי סוגיות שמעיבות על ניסוח הקריטריונים הללו:

1. יכולת כלכלית של האוכלוסיה – מה היא יכולת כלכלית? כיצד מדברת הכלכלה עם הקיימות? אין מספיק דגש במנגנונים הכלכליים העולמיים על השאלות הקשות באמת (להרחבה, ראו “מודל זרמים ומאגרים“)
2. ניתנת לשכפול על ידי הקהילה – ובכן, מה היא הקהילה? הקהילה העולמית? קהילה מקומית כלשהי? היום כמעט בכל שיטות הבנייה המודרניות חומרי הבנייה אינם ניתנים לשכפול באמצעים מקומיים, ויתר על כן החומרים אינם מקומיים ברובם.

אנסה להפיג מעט את הערפל, לפחות מבחינה רעיונית, על ידי הצגת המגמות הסותרות בבנייה המקיימת.

מגמות סותרות בבנייה המקיימת

“הסטטיסטיקה לגבי הצמיחה בצריכה ובאוכלוסיה האנושית והכחדות של מינים, מראים בבירור את אי ההתכנות של צמיחה מתמשכת של הכל”(6)

ההיסטוריה של התפתחות מושג הקיימות כפי שתארתי אותה לעיל, הביאה אותנו למקום מיוחד, שבו, וזו אחת התובנות העיקריות של מאמר זה, ניתנה לאדם היכולת לבחור. לבחור במה?

נניח שכל המין האנושי, פה אחד, הבין (ואני מאמין שהוא יבין, כי לא תהיה ברירה…) שיש להתייחס לרעיון הקיימות בכובד ראש, ויש להביא את “ספינת החלל כדור הארץ”

לאיזון. נניח שאף נצליח להסכים מה הוא איזון. עדיין עלינו לבחור כיצד נשיג אותו.

למין האנושי ניתנה, או אם תרצו הוטלה עליו, היכולת לבחור כיצד יחזיר את אורחות חייו לדרך הקיימות.

לשם כך, נזכר בסיפור שלעיל. אנו יודעים בוודאות שהאדם במשך הרוב המוחלט של מיליוני שנות קיומו, היה חלק ממערכת מאוזנת, בה הוא היה עוד מרכיב שהיה נתון ל”חסדי הטבע”. לתקופה הזו נקרא ה”קיימות האינטואיטיבית”.

ברגע מסויים בתקופה הארוכה הזו, שאפשר לציינו כרגע הזה ממש, האדם יצא אל מחוץ למערכת המקיימת, בצמיחה שרבים יתארוה כחסרת-רסן (הקו האדום מתאר את היציאה הזאת אל מחוץ לקיימות). באותו הרגע ממש, התפתחה, במקרה או שלא במקרה, המודעות למערכת וההבנה שהאיזון הופר במידה כזו או אחרת.

עתה הגיעו הטכנולוגים-הטכנוקרטים ואמרו “אוקי, ביכולתינו לשנות את המצב בעזרת הכלים הטכנולוגיים, מחקר ופיתוח עתידי. כל אלו ישנם בידינו ואנו יכולים למצב בכוחות עצמנו“, או במילים אחרות “מעבר לפסגה יש קיימות חדשה”, והיא בשליטתנו. לקיימות הטכנולוגית-טכנוקרטית נוכל לקרוא, על הצד ההופכי של הקיימות האינטואיטיבית, “הקיימות המלאכותית”.

הנטורליסטים ניצבו שכנגד, ואמרו “הו לא! אנחנו יודעים לאן כל זה הולך, וזה רק יילך וידרדר. האדם אינו חזק כמו אמא גאיה (העולם וכוחות הטבע), הוא רק נהיה שיכור מכוח“. אלה ציירו את התחזית שלהם להשתלשלות העניינים באותו הכיוון. אם כן, הנטורליסטים מעדיפים לחזור אל הקיימות האינטואיטיבית, כיוון שאינם מאמינים שהעתיד הטכנולוגי צופן דברים טובים. לעומתם, הטכנולוגים טוענים שאמנם זאת תהיה עבודה קשה, אך ביכולת המין האנושי להחזיק בכל נכסיו התרבותיים-חומריים, ויחד עם זאת, להביא לאיזון מחודש.

זהו סיפור נרטיבי, אך שורשיו באמת. הוא מייצג שני ארכיטיפים חזקים הנגזרים מתוך הסיפור.

דרך אחרת, שהיא יותר מחקרית ופחות נרטיבית, לתאר את אותם הארכיטיפים היא ההבחנה בין “קיימות חלשה” (קיימות מלאכותית) לבין “קיימות חזקה” (קיימות אינטואיטיבית). הארכיטיפים אינם מתאימים בדיוק להגדרות אלו, אך הזיקה ביניהן ברורה:

“קיימות חלשה מניחה כי הון שנוצר בידי בני אדם, כמו מכונות או מפעלים, הוא בעל תחליפיות גבוהה כלפי “הון טבעי” שאמור לייצג את המערכות הטבעיות. קיימות חזקה מניחה כי הון מעשה ידי אדם הוא בעל יכולת נמוכה להחליף את ה”הון הטבעי”. לפי גישה זו האדם יתקשה לייצר כמויות משמעותיות של חמצן, לדאוג לחלחול מים משמעותי למאגרי מי התהום או להתגונן מפני קרינה אם תדלדל שכבת האוזון. הכלכלה האקולוגית דוגלת בקיימות חזקה, בין היתר בגלל הסתמכות על מודל זרמים ומאגרים של הכלכלן ג’ורג’סקיו-רוגן. לפי גישה זו, ההון המלאכותי הוא תחליפי לעבודה – כך שכמות עובדים מועטה עם הרבה הון יכולה להחליף עובדים רבים עם מכשירים מועטים. אולם, ההון אינו תחליפי לזרמים של חומר בעל אנטרופיה נמוכה או לאנרגיה – אלו באים מתוך המערכת הטבעית ולא ניתן להסתדר בלעדיהם גם עם כמות גדולה של הון ועובדים”(7)

בקווים גסים ניתן לתאר מגמות מנוגדות בשני הנרטיבים, והרי מספר דוגמות לכך.

ושוב אפשר לשאול – “איך כל זה קשור לבנייה מקיימת”?

ובכן, אותן תמות מתאימות לכל התחומים בהם נוגעת הקיימות – קרי, בכל הפעילות האנושית אשר בנייה היא חלק ממנה. על אותה סקלה שקצה אחד שלה הוא טכנולוגי-טכנוקרטי, והקצה השני הוא נטורליסטי אפשר להציב טכניקות בנייה שונות. הסתכלות זו היא כמובן מכלילה, אך מאפשרת ליצור שיח אודות הבנייה המקיימת בקלות רבה יותר.

ציר זה הוא כמובן אילוסטרציה ולא תוצאה של מחקר או מדידות כלשהן, אך העיקרון ברור. מצויינות כאן רק חלק משיטות הבנייה המקיימת. משמאל לימין: ויג-ואם אינדיאני, גר מונגולי, אוהל בדואי, בית עץ ארופאי,בקתה מגללי פרות ואדמה אפריקאית, בית אדמה אפריקאי, בית קוב (אדמה) מודרני באנגליה, בית בלות קש בבנייה באמריקה, גורדי השחקים של תימן (לבני אדמה), ספינת אדמה במקסיקו, ושני מבנים סופר-טכנולוגים שכאן אפשר לשטוף את העיניים בהם  (ושימו לב לתגובות של הסרטונים, הם מחזקות לא מעט מהטענות המובאות כאן במאמר).

לדעתי, יש כאן גם דרך אמצעית בין הצד הנטורליסטי לצד הטכנולוגי – טכנוקרטי. לדרך זו אני קורא “Sustech”, על משקל “Lowtech” ו-”Hightech”, כשהsus מגיע מ- Sustainability, אך זאת כבר התחלה של מאמר אחר.

מקורות:

(7) “קיימות”, ערך, מתוך “אקוויקי”.