בעברי הייתי חבר בקבוצה שיתופית, חקרתי קבוצות שיתופיות במשך כמה שנים, ואף לקחתי חלק למשך זמן קצר בשולחן הקומונות הבינלאומי (בקיצור, קראתי לזה “קומונולוגיה”). המחקר שלי היה בעיקרו מאוד אישי, עם קשר ישיר לחיי, ויחד עם זאת הוא סקר כמות אדירה של דוגמאות לצורות חיים שונות ומשונות, שכולן נגעו במושגים קהילה, קהילה שיתופית, קומונה ו/או קואופרטיב.

במחקר רחב היריעה שערכתי, השאלה המרכזית שניסיתי לענות עליה הייתה “מה היא קומונה / קבוצה שיתופית / קהילה?” – ומה בעצם ניתן לומר על כל מי שקורא לעצמו חבר בקבוצה שיתופית, קומונה, קואופרטיב?

זה בהחלט לא היה קל. היה לי ברור שלא כל מי שמשתמש בשמות העצם הללו, טומן בחובו את האיכות הזו. ניסיתי גם להבין מה היא בדיוק אותה האיכות, או מה הוא המכנה המשותף המהותי לכל אותן קבוצות. האם “קומונה” ב”תפוז אנשים”היא קומונה? האם ישוב קהילתי עונה למכנה המשותף, כי הרי יש לו את המילה “קהילתי” בשם? האם לקיבוץ המופרט עדיין יש את הזכות לשמור על שמו, ולהכלל בהגדרה הזו שניסיתי לרקום? האם חברי הקבוצה צריכים לחיות יחדיו באותו מרחב פיזי, או שאין זה מן ההכרח? והאם הם חייבים לשתף שיתוף חומרי ברמה כלשהי כדי להכנס תחת המכנה המשותף הזה? בער בי הצורך להבין מהו בדיוק אותו ניצוץ, אותה מהות שעושה חבורת אנשים להיות קהילה או קואופרטיב.

לצורך המחקר נסעתי ופגשתי מגוון רחב של קהילות, קבוצות, קיבוצים וקואופרטיבים – מקבוצות ספונטניות, דרך גרעיני בוגרים של תנועות נוער, קיבוצים עירוניים, קהילות דתיות ורוחניות, קומונות פוליטיות ואנרכסטיות. קראתי המון – על הקומונות הדתיות באירופה ובארצות הברית במאתיים שנה האחרונות, על תחילת דרכם של הקיבוצים והביקורת על הקיבוצים של היום, מכל צידי המתרס. לבסוף, וזה לא היה פשוט, החלטתי על ההגדרה לאותו מכנה משותף, אותו ניצוץ בעיניים:

“שני אנשים או יותר ששואלים את עצמם יחד מה הם חיים ראויים”

קצת בנאלי, ובכל זאת – לקח לי זמן להגיע לתמצית הזאת. בוויקיפדיה העברית קוראים לזה קהילה רצונית. ההגדרה התלבשה יפה על כל הצורות והגוונים שבהם פגשתי במחקרי, כולל על הקבוצה שבה חייתי אני. ואז הקבוצה שלי התמוססה. זה לא שזה לא קרה בעבר (שקבוצה מתמוססת), וזה לא שלא ידעתי שזה אפשרי. אבל כשזה קורה לקבוצה שבה אתה חי, זה שונה. זה לא הפתיע, כי זה קרה בתהליך, בגלים, אבל כשזה ממש נגמר, נשארה תחושה מוזרה. פתאום עמדתי מול הפרידה אותה אני עצמי יצרתי (I’ve created a monster!) – פתאום מאדם שחבר בקבוצה, הקבוצה שלי הצטמצמה לשניים (בתוך זוג שנהייה הקהילה הקרובה היחידה שלי). נראה לי שאותו תהליך עבר על רבים שהיו שותפים בקבוצות ששורשיהן היו בקבוצות הבוגרות של תנועות הנוער הכחולות (הנוע”ל, השמו”ץ, ועוד). כוונתי לדיכוטומיה – “או שאתה בקבוצה, או שאתה לא”. הפסקה מתודית.

קהילה אקולוגית, מה?

לטעמי, ההגדרה של קהילה אקולוגית יכולה לעשות שימוש בשתי אבני יסוד: הראשונה תהייה ההגדרה שלי לקהילה רצונית. השנייה תהיה שלוש האתיקות של הפרמקלצ’ר, שלדעתי משמשות מדד מצויין ל”אקולוגיות” (כמה שאני לא אוהב את השימוש השחוק במילה הזאת, בכל זאת הייתי חייב להשתמש בה כאן): דאגה לאדם, דאגה לאדמה, ושימוש הוגן במשאבים. על שלוש האתיקות אפשר לכתוב ספרים, אבל נראה לי שהן ברורות דיין כדי שאוכל להגדיר שקהילה אקולוגית (לדעתי, כמובן) היא:

“שני אנשים או יותר ששואלים את עצמם יחד מה הם חיים ראויים, לאור שלוש האתיקות (של הפרמקלצ’ר)”

ועכשיו אפשר לחזור לסיפור.

הקיבוץ מת, יחי הקיבוץ

אני כבר לא זוכר באלו נסיבות פגשתי את את צצה (אליהו רגב), אך אני זוכר בבירור שספרו “הקיבוץ מת, יחי הקיבוץ” שינה את האופן שבו חשבתי על עצמי כחבר קבוצה (כשעוד הייתי חבר בקבוצה). כאן תוכלו למצוא מאמר של צצה, קצת פחות פילוסופי, יותר היסטוריוגרפי, שעדיין עושה שימוש באותו סט של רעיונות. צצה, בכתיבה מדויקת ועם סל רפרנס מלא כל טוב, הגה את מודל הקבוצה השיזורית (או הקיבוץ השיזורי). בואו ניגע במושג הזה, רק לרגע, וזה ממש לא במקום לקרוא את הספר. אולי הדרך הכי טובה להסביר את החידוש שבמודל השיזורי בחצי דקה, או לפחות לטעום ממנו, היא באמצעות השרטוט הבא. בצד שמאל ניתן לראות שרטוט הממחיש את הקיבוץ/קבוצה/קהילה, עם גבולות ברורים והגדרה חריפה. שרטוט הקבוצה השיזורית (בצד ימין) לעומת זאת, ממחיש קהילה כמו שהיא בפועל, אם רק נותנים לה להיות. בני אדם הם יצורים דינמיים. הם מתקרבים ומתרחקים ויוצרים קשרים, קשרים שלא רואים את הגבולות וההגדרות. לימים הבנתי שהקהילה השיזורית (כמו שצצה ראה אותה, ואחריו גם אני) מבטאת בפשטות שלושה מהעקרונות החשובים של הפרמקלצ’ר – “‫לשלב ולא לבודד”, “לגוון ולהעריך את המגוון”, ו”להשתמש בקצוות ולהעריך את השוליים‬” (אלו בהכרח אך לא רק אלו). לא רק שאיננו מוגבלים למעגל אחד ויחיד איתו אנו מזדהים ובו אנו מוכלים, אלא שיש לעודד את השיזוריות, את מורכבות יחסי הגומלין, כיוון שכושר ההתאוששות (Resiliance) שלנו תלוי בכך. זאת ועוד, הגמישות של הקהילה השיזורית מקנה לה את כוחה – הקבוצה שלי יכולה להתפרק, אך הקהילה השיזורית רק ממשיכה להתעצב, “משתמשת בשינוי ומגיבה ביצירתיות” (העקרון ה-12).

ההפרדה החדה שאנו עושים בין אדם שהינו חבר קבוצה לאדם שאינו חבר קבוצה, היא לא רק גסה מדי, אלא פשוט איננה נכונה. המודל השיזורי יוצא נגד ההגדרה החד ערכית של חבר בקהילה, ושם את האדם במרכז, עם מעגלי השיתוף שהוא חבר בהם בעוצמה הולכת ונחלשת מסביב, כאדוות בשלולית. אין כאן שחור ולבן במובן של “או שאתה חבר או שאתה לא”. יש הרבה יותר גוונים של אפור.

להסתכל לחזון בעיניים

לדעתי, אחד הדברים שגרמו לקבוצה שלי להתמוסס הוא שנתנו לחזון להרים אותנו לגובה, עד שנכוונו מהשמש והתחלנו ליפול, מסונוורים. במקום להסתכל על החזון ולראות את המציאות למולו, שכחנו את המציאות הקהילתית היומיומית שלנו, עד שכשהבנו שהחזון מנופץ, גם המציאות כבר אבדה בדרך, ונשארנו מופרדים אחד מהשני.

היום אני חבר בקהילת הפרמקלצ’ר הישראלית שבוודאות מתאימה להכנס להגדרות לעיל, גם להגדרה הראשונה וגם להגדרה שאחרי הניסוח מחדש עבור קהילה אקולוגית. יחד עם זאת, הקהילה לא חיה יחד (לפחות לא כולה, ולהערכתי אפילו לא אחוז ממנה), אינה משתפת משאבים חומריים, אדמה, או אפילו חזון מגובש כחלק משמעותי מן המרכיבים הקהילתיים שלה.

אולי כולנו דפוקים. אנחנו, אנשי הפרמקלצ’ר היחפים, התנועה היורשת המאמצת-מאומצת של התנועה (הקיבוצית) הזקנה שהיום מנסה להבין מחדש את מקומה בעולם (אך פעם-פעם היה לה חזון חזק שהחזיק אותה נוקשה אל מול כל העולם) – אנחנו, כולנו דפוקים. דפוקים מכיוון שאותו החזון של אחותנו הזקנה, חזון מלכד ושורף, חזון מתוכו הותך אדם חדש, צרב לנו בראש את המודל הרומנטי של קהילה, של הקבוצה יפת הבלורית והתואר והצייתנית – הגדרה ברורה, שיוויונית, אחידה, נוקשה, שברירית.

מה עולה לכם בראש כשאתם חולמים על הקהילה האקולוגית? ברגעים שאני חולם על הקהילה האקולוגית שלי, אני שבוי ומוקסם, אך כשאני מתעורר אני מוצא את עצמי מפספס כיצד לחיות אותה ביום-יום, כאן ועכשיו. האוטופיה הזאת, האוטופיה ה”אקולוגית”, מגבילה אותי. היא מצמצמת אותי אך ורק למה שאני יכול להצמיד למושג הזה בראשי. כל דבר אחר הוא פשוט לא קהילה אקולוגית. והנה – שוב חזרנו לדיכוטומיה הזאת. זאת אותה הדיכוטומיה שגורמת לכולנו לפספס הזדמנויות לפרצי קהילתיות כנים ואמיתיים שעולים מהשטח, ובמקום משאירה אותנו בHold – “עוד קצת קדימה, לא לעצור כאן, כי מעבר לפינה מחכה עמק המומינים הקסום”. זה ללכת על הכל או כלום – או חוות פרמקלצ’ר מדהימה שבה אנחנו חיים מחוץ לרשת, חיים אך ורק מהאדמה שלנו, ומנותקים מבבילון – או כלום. אנחנו לא מתפשרים. כשאין אפשרות שנייה, אנחנו מאבדים את הקשר עם המציאות.

אז מה כן?

הקהילה האקולוגית המציאותית היא פשוט סך כל ההתקשרויות ה”אקולוגיות” שלנו. במקום למצוא מקום כדי להקים בו קהילה, צריך למצוא את הקהילה במקום בו אנחנו נמצאים. זה רק על קצה המזלג. איך עושים זאת? אני גם מחפש את הדרך, ואשתף אתכם בממצאי תוך כדי הליכה, כמו בסוג של יומן מסע. בהצלחה לכולנו.

*נכתב בהשראת כנס הקהילות האקולוגיות שהתקיים ביום שבת ה-28.1 בחוות “יש מאין”, נהלל. אפשר למצוא עוד מידע על מה שהיה שם בקבוצת “קהילות אקולוגיות”בפייסבוק.