הבעיה

הבעיה עם שקיות הפלסטיק שהם אינם מוצר של ממש לצרכן הפרטי, אלא אריזה ותו לא. עד היום (דבר שעשוי להשתנות כמו שנראה בהמשך) לשקיות הפלסטיק (ובכלל לאריזות) לא היה מחיר כספי ממשי, כיוון שהם רק נלוות למוצר אותו אנו צורכים – הם רק נושאות את הירקות מהסופר, הן רק עוטפות את הרהיט החדש שקנינו. אמנם יש מחיר כספי לחומר הגלם ולייצור האריזות והשקיות עבור היצרן/ המשווק, אך הטענה היא שמחיר זה זניח אל מול המחיר הסביבתי, וככזה הוא נבלע במחיר עבור הצרכן הפרטי.

וכשהשקיות הן לא מוצר, ההתייחסות אליהן היא כמו אל פסולת – כמו קליפת בננה שכל תפקידה (עבורנו) רק לאפשר לנו לצרוך את הבננה. כשאנו קונים בננה, אנו מדמיינים את טעמו של הפרי בפה, לא את הקליפה, ובצדק. לאחר מכן, קליפת הבננה נזרקת לזבל (בתקווה לערימת הקומפוסט).

ננסה, דרך חמשת ה-R-ים, לבחון מספר גישות להתנהלות עם אשפה בכלל, ועם שקיות פלסטיק בפרט. על חמשת (אצלי זה ששת) ה-R-ים, כבר כתבתי ממש לא מזמן, כך שלא ארחיב בנושא, אלא פשוט אפנה אתכם להקדים ולקרוא את “אין כזה דבר פסולת“.

סירוב (Refuse)

לסרב זאת תמיד האפשרות הטובה ביותר, אך מעטים יכולים להוציא מהצריכה שלהם את שקיות הפלסטיק באופן מוחלט. אפשר לסרב לשקיות גופיה, אפשר להשתדל לרכוש כמה שיותר מהמזון שאתם צורכים לפי משקל, בסופר או בקואופרטיב שלכם, אך בסופו של דבר, שקיות הפלסטיק נמצאות בכל אריזה שהיא – כל עוד אנחנו חיים בחברה שלנו, ולא פרשנו לאיזו מערה בגליל או חוות בודדים, לא נוכל לסרב לשקיות באופן מוחלט.

על כן, מעצם זה שאיננו חיים בוואקום, הסירוב שלנו הופך להיות סירוב חלקי, או במילה אחרת – הפחתה. אם הצלחתם להפחית את צריכת השקיות שלכם לאפס, ככל הנראה אין לכם את האמצעים לקרוא את המאמר הזה, סיכוי סביר שאתם כלל לא מעוניינים בכך, ובכל מקרה – האתר הזה הוא לא רלוונטי לכם, כי אתם כבר שם (:

הפחתה (Reduce)

לפני שלוש שנים וועדת הפנים של הכנסת אישרה בקריאה ראשונה הצעת חוק שתאסור על חנויות ורשתות שיווק לחלק בחינם שקיות גופייה (שקיות פלסטיק עם שתי ידיות, שקיות סופר).

מאז ועד היום למעשה לא התקדם שום דבר בנושא, אך כעת משרד התמ”ת יחד עם המשרד לאיכות הסביבה צפויים להוביל מהלך שבו כל שקית פלסטיק צפויה לעלות כסף. נכון להיום, עדיין לא נקבע מחיר סופי לשקית.

כמו שאני רואה את זה, הפחתה של מוצר כלשהו אפשר ליצור בלפחות חמש דרכים:

• מיסוי פרטי: מיסוי (על פי חוק), שמכריח את רשתות השיווק לבקש תשלום על השימוש בשקיות פלסטיק.
• מיסוי ברמת היצרן: מיסוי על אריזה (ראו: חוק האריזות – משמעויות אופרטיביות) שמוטל על היצרן, על מנת לעודד אותו להקטין את דריסת הרגל האקולוגית של אריזת המוצר.
• איסור מוחלט: פשוטו כמשמעו. פתרון שדורש המון כוח פוליטי, ולדעתי לא יהיה פשוט להעביר חוק על איסור מוחלט במדינה מערבית, ובכל אופן – המצב צריך להיות ממש גרוע כדי להביא למצב שמאשרים חוק כזה.
• עידוד אלטרנטיבות: קיימת טענה שמצדדת בפתרון אלטרנטיבי לבעיית שקיות הפלסטיק – שקיות נייר ושקיות מתכלות, לדוגמא, הן ה”אלטרנטיבות המובילות”, לכאורה.
• הפחתה מרצון: הפחתה מרצון שאינה מונעת על ידי חוק או איסור, אלא על ידי שינוי תודעתי שמתרחש מבפנים החוצה, ומלמטה למעלה.

אני לא מאמין גדול במיסוי ואיסור דרך המערכת החוקית. מיסוי הוא אינו פתרון שורשי דיו, לדעתי:

• הוא מקדם את התובנה השגויה שכל בעיה סביבתית אפשר לתמחר בכסף, כשבפועל זה לא באמת כך.
• הוא גורם לציבור להיות תלוי במערכת, ולכן כשכוח חדש משתלט על אותה מערכת, ומשנה החלטות ומגמות, הכל עשוי להשתנות. אלו שסופגים את המחיר על שינויי מדיניות זה הציבור והסביבה, בסופו של דבר.
• הוא אינו קורא תיגר על השאלות שעומדות בבסיס התפיסה הצרכנית. אנחנו פשוט מרחיקים את הקץ. אפשר לקרוא לזה “ניאו-צרכנות”, צרכנות שהבינה שהיא אגרסיבית מדי וישירה מדי, אז היא מפנימה ומרככת את עצמה קצת, בשביל להמשיך, פחות או יותר, באותה הדרך (בהקבלה ל”ניאו-ליברליזם”).
• הטלת מס מעניקה יתרון לשכבה החזקה (כלכלית) על פני השכבות החלשות, במיסוי פרטי וגם במיסוי ברמת היצרן – אם כי ברמת היצרן, אפשר להחליט על מיסוי יחסי למחזור הכספים כך שגם החברות הגדולות ירגישו מחסום אמיתי. משום מה יש לי תחושה שזה לא יצליח. סעיף זה לא תקף עבור איסור מוחלט, כיוון שאיסור חל, לפחות באופן תיאורטי, באופן שיוויוני.

אולי אם ניקח את הכסף שמצטבר מהמיסוי ונפנה אותו לפעילות הסברתית ושינוי תודעתי, במקביל לבניית מערכי הפחתה יציבים יותר לאורך זמן, אפשר יהיה לומר שהמיסוי תורם את חלקו האמיתי בהפחתה. במצב הרגיל שלנו, כאן בישראל, המיסים מהצרכן הפרטי והיצרן גם יחד, ילכו למימון דלק מטוסים ופיתוח אמצעי לחימה.

אז מה לגבי עידוד אלטרנטיבות? אז ככה – דפוס המחשבה, שאומר שתמיד נוכל למצוא אלטרנטיבה חלופית “נקייה” יותר לכל פעולה וצורך אנושי, הוא מעוות ולא מציאותי – כמו המחשבה שעד שנגיע לטיפת הנפט האחרונה כבר יהיו לנו מקורות אנרגיה חלופיים. ללא שום שינוי בדפוס הצריכה, רק בלעשות את המוצר עצמו ל”בריא” יותר.

גם בתזונה, אם נאכל משהו בקצב ובכמות שעולה באופן מעריכי, זה כלל לא משנה שאנחנו אוכלים משהו “בריא”, כך או כך הגוף לא יעמוד בעומס. אפשר אולי לומר שמוצר “בריא” יהיה כזה שבכלל שובר את הדפוס.

ובכל זאת, מה לגבי אלטרנטיבות?

שקיות נייר נתפסות כאלטרנטיבה סביבתית יותר מכיוון שהם עשויות ממשאב מתחדש (עצים). אך כמעט בכל שאר הסעיפים, שקיות נייר הן גרועות יותר משקיות פלסטיק (עד כמה שאני יודע).

“שקית נייר שוקלת פי 10 משקית פלסטיק ומייצרת הרבה יותר פסולת.‏ ייצור שקיות נייר מייצר 70% יותר זיהום אוויר וצורך כמות מים גדולה פי 50 מאשר ייצור שקיות פלסטיק” (כאן).

בתחום השקיות המתכלות, (שכמה חברות מסחריות ממש אוהבות לקדם, כי זה נותן להן ארשת של תאגיד נאור ו”פועל למען הסביבה”) ישנם שני סוגים, למרות שאף אחד לא אומר לנו את זה במפורש. סוג אחד הוא השקיות שעשויות מפולימרים טבעיים, וממש עוברות תהליך פירוק ביולוגי, מתפרקות באופן טבעי לחומרים שמהם הן עשויות, וחוזרות לאדמה. הסוג השני הוא בעצם כל שאר השקיות, כשחלק מהיצרניות השכילו (מבחינה עסקית) לקרוא להן “מתכלות”, והן אכן מתכלות – פשוט מתפרקות לגורמים לאורך הזמן, לא ביולוגית – פיזיקלית.

“מחקר שפורסם לאחרונה בבריטניה טוען שהתחליף לשקיות הפלסטיק – שקיות מתכלות בשיטת OXO, שכמוהן ניתן למצוא גם בישראל – אינן ידידותיות לסביבה כלל. הן למעשה לא מתכלות אלא רק מתפרקות לפירורים בחשיפה לאור ואוויר, כך שאי אפשר להשתמש בהן בערימות קומפוסט (כי הן לא יהיו חשופות לאור ואוויר, ולא יתפרקו) ואי אפשר להשתמש בהן כחומר גלם למיחזור (כי הן יפגעו באחידות המוצרים הממוחזרים). הפתרון היחיד הוא להשליך אותן לאשפה – כמו שקיות רגילות.” (כאן)

הבעיה הכי גדולה היא שבכלל אי אפשר לדעת איזו שקית יש לך ביד. אין שום תקן, או סימן (רק על מוצרים שמגיעים מחו”ל, יש את הסימון הבינלאומי לאיכות הפלסטיק, וגם שם זה בעייתי), וזה רק מקשה על היכולת להפריד ולעבוד עם זה. וכל עוד אנחנו לא יודעים להפריד את סוגי השקיות השונות, אנחנו לא יכולים לשים את המתכלות ביולוגית בקומפוסט, ואת אלו שלא מתכלות בפח או במחזור.

“הוא ציין גם כי המגמה החדשה – של שקיות מחומר פלסטיק המתפרק ביולוגית בקומפוסט – מהווה בעייה לתעשיית המיחזור. “יש טרנד חדש ששוטף את העולם, פלסטיק שמקורו מן הצומח ולא מנפט והוא פריק ביולוגית בתהליך קומפוסט. במיחזור עצמו הוא לא מהווה בעייה אבל הוא עלול לפגוע בתוצר הסופי”, הסביר עוז. (שם)

הדרך שאני מאמין שהיא הרלוונטית ביותר להתמודד עם הבעיה היא הפחתה (מרצון) בכמות השקיות והאריזות שאנחנו משתמשים בהן. פשוט לצרוך פחות. ועם השקיות שבכל זאת יש לנו, אפשר לעשות שימושחוזר.

שימושחוזר (Reuse)

שימושחוזר בשקיות, לאו דווקא מתייחס לשקיות פלסטיק. למשל, השקיות הנפוצות ביותר, ואולי אף הפרקטיות ביותר הן דווקא שקיות הבד, בהן ניתן להשתמש פעם אחר פעם וכשיש צורך לכבס אותן. אך גם בשקית פלסטיק, אם כבר נתקלנו בכזו – ואכן נתקל – ניתן להשתמש לפחות כמה וכמה פעמים לפני שהיא מגיעה למצב בו כבר אי אפשר להשתמש בה.

משפט שנתקלתי בו לאחרונה בהקשר של בניינים – “הבניין הסביבתי ביותר היא זה שכבר קיים” – הינו משפט שככל הנראה ניתן להשליך על עוד לא מעט אלמנטים בחיינו. למשל, ניתן להסב אותו לנושא השקיות – השקית הסביבתית ביותר היא זו שכבר ישנה.

דוגמא אחת לשקיות לשימושחוזר הם שקיות אסיף, שקיות רב-פעמיות שמחליפות את השקיות חסרות הידיות שרשתות השיווק מעניקות לנשיאת ירקות בתוך מתחם החנות. השקיות של הסופר הן מאיכות ירודה ויש סיכויי שיקרעו תחת עומס המשקל עוד בדרך לקופה, ובטח ובטח שיהיה קשה לעשות בהן שימוש חוזר. שקיות אסיף מאפשרות להשתמש באותה השקית לקניית הירקות, לשטיפה ולאחסון שלהם במקרר. אני לא ניסיתי אותן כיוון שאני קונה את הירקות שלי ממגדל אורגני שמוביל עד הבית, אך אשמח לשמוע תגובות על שימוש כדי לדעת עד כמה המוצר הזה הוא שימושי עבורכם, אם הנכם משתמשים בו.

תיקון (Repair)

מכיוון שרוב שקיות הפלסטיק עשויות מחומר גלם באיכות נמוכה יחסית, והן מתבלות במהירות גבוהה, אי אפשר ממש לתקן שקיות פלסטיק. אל תרגישו רע עם זה – הם תוכננו להיות חד פעמיות, עם כל הצער שבדבר.

שימושאחר (Re-other-use)

שימושאחר הוא לא מחזור (כמו שכבר ציינתי כאן). שימושאחר הוא לעשות באלמנט שימוש שונה מהשימוש המקורי שלו, אך מבלי להשקיע אנרגיה או משאבים באופן משמעותי.

דוגמא אחת לשימושאחר בשקיות פלסטיק היא יצירה שימושית. יש עוד המון דוגמאות, כיד הדמיון הטובה – ואתם מוזמנים לצרף דוגמאות פרי ידיכם בתגובות למאמר.

דוגמא אחת שאדבר עליה במדריך הבא, היא להשתמש בשקיות ובכלל בשאריות אריזה ופסולת פלסטיק שאינה ניתנת למחזור יעיל (ראו פסקה הבאה) ליצירת לבנים מבודדות מבקבוקים . על זה במדריך הבא.

מחזור (Recycle)

על רגל אחת, כדי שמחזור יהיה מעשה מקיים, סביבתי, מתחשב בסביבה, או איך שתרצו לקרוא לזה, הוא צריך לעמוד בכמה קריטריונים. אציין מהשרוול אחדים מהם כאן. בטח יש עוד ששכחתי או כאלו שלא הדגשתי כראוי, אבל נראה לי שזה יעביר את הרעיון.

הפרדה במקור

ההפרדה במקור חייבת להיות פשוטה ואפשרית. למשל, קל לנו לעשות קומפוסט כיוון שממש פשוט להפריד בין הזבל האורגני לזבל היבש עוד על השיש במטבח. לעומת זאת, ההפרדה במקור של שקיות הפלסטיק היא מאוד מורכבת, ומערך המחזור שלנו כל-כך בסיסי שהוא לא מאפשר לנו להפריד שקיות לפי איכות החומר שממנו הן עשיות (ראו סעיף הבא). העקרון שעומד מאחורי רעיון המחזור היא שלפסולת שלנו יש ערך, כך שהיא בעצם לא פסולת במובן הקלאסי, אלא משאב, חומר גלם. איסוף חומר הגלם בלבד הוא לא פתרון, אלא רק חלק קטן מאוד ממנו. אפשר לאסוף ערימות של שקיות פלסטיק, הרים על הרים. עד שאין שוק לחומר הממוחזר כחומר גלם, ההפרדה בגפה היא פעולה סתמית. כדי שמערך המחזור יאפשר מחזור יותר מדוייק, יש להשקיע בו משאבים כספיים (וגם אנרגיה ומשאבי טבע אחרים), וזה דורש סבסוד ו/או כדאיות כלכלית, ושניהם חסרים בתחום המחזור (מה גם שאני מתנגד נחרץ לסבסוד, כמו שאומר בהמשך).

איכות החומר

איכויות שונות של שקיות, ועצם קיומן של שקיות מתכלות (העשויות מפולימרים טבעיים, שמתפרקים בטבע באופן ביולוגי) מגדיל את הבעיתיות למחזור. היום, ועד להודעה חדשה, אין דרך ריאלית להפריד בין איכויות שונות של פלסטיק. כמו בציטוט למעלה, (רענן עוז) – “יש טרנד חדש ששוטף את העולם, פלסטיק שמקורו מן הצומח ולא מנפט והוא פריק ביולוגית בתהליך קומפוסט. במיחזור עצמו הוא לא מהווה בעייה אבל הוא עלול לפגוע בתוצר הסופי”. יותר מזה, מכיוון שאין למפעלים עצמם שום דרך להבטיח שכל הפלסטיק שמגיע אליהם הוא פלסטיק מאיכות מסויימת, מראש הם מתפשרים על איכות החומר שהם מגיעים אליו.

כלכלי (משאבים)

אם חומרי הגלם הממוחזרים לייצור המוצר הסופי דורשים יותר אנרגיה ומשאבים נוספים מאשר ייצור המוצר מחומרי גלם חדשים, צריך לשקול טוב האם המחזור כדאי (ואני מדבר כאן על כדאי מבחינה סביבתית, לא כלכלית). שימו לב – הדגש כאן הוא על המוצר הסופי (מה שיוצא בסוף), ולא על חומרי הגלם. לדוגמא – מבקבוקים ממוחזרים אנחנו יודעים שמייצרים, בין השאר, ספספלי ציבוריים מפלסטיק. אם מחשבים את כל האנרגיה והמשאבים שהושקעו בספסל הממוחזר, כולל איסוף חומרי הגלם, ההפרדה שלהם, הניקוי שלהם, וכן הלאה – והסכום הכולל יוצא גבוה מהסכום הכולל של השקעת האנרגיה והמשאבים בספסל שעשוי מחומרי גלם חדשים – אנחנו בבעיה. באופן עקרוני, הדבר הנכון, אם כבר עושים מחזור, הוא להתאים את המוצר הסופי לחומרי הגלם, ולא להפך. ז”א, למצוא מוצר סופי שעבורו המחזור יהיה היעיל ביותר מבחינת משאבים. אם אני צריך לשלוף כלל אצבע אומר שאם המוצר הסופי יהיה הכי קרוב בצורתו הסופית לחומר הגלם הוא יהיה יותר חסכוני במשאבים. אבל אז אנחנו מתרחקים ממחזור ומתקרבים לשימושאחר, שזה דווקא טוב, אבל זה כבר פחות מחזור.

כלכלי (כספית)

במאמר מעצבן אומר סטיבן פלאוט:

“הדרך היחידה לבחון האם מחזור חוסך במשאבים או מבזבז משאבים נטו הוא להכפיף אותו למבחן שוק –לראות האם אנשים יבצעו אותו מרצון תמורת רווח. אם אין רווח, אין חיסכון נטו במשאבים. המחזור נכשל במבחן שוק בכל מקום שבו הוא נבחן”

זה אולי מעצבן אבל נכון. בעוד שאני בניגוד לסטיב (ככל הנראה) בטוח שלמשאבים יש ערך הגדול מערכם במבחן השוק, אני מסכים עם הטענה שבציטוט שלעיל, כיוון שבסופו של דבר מי שלוקח את הסיכון בפועל, הוא פשוט לא אני. מי שצריך להחליט אם בונים מפעל חדש למחזור של פלסטיק, זכוכית או נעלי בית, בדרך כלל עושה זאת כי זה משתלם לו, אם באופן ישיר כמכירת המוצר הסופי, או עקיף כסבסוד. כך או כך, החשבון שהוא עושה מתעלם מכל מדד אחר, כיוון שהוא פועל בתוך אותה כלכלת שוק. למשל, באותו מאמר מynet מלפני שנתיים (ואני לא מאמין שהרבה השתנה מאז):

“החברה שתאסוף את השקיות היא “אמניר תעשיות מיחזור”. רענן עוז, מנהל חברת הבת “אמניר פלסטיק”, אמר ל-ynet כי מיחזור שקיות פלסטיק לא נעשה עד כה בארץ משום שמדובר בצעד לא כדאי כלכלית לחברה מסחרית. הוא ציין כי כניסתן של רשויות מקומיות כשחקן בתחום עשוי לאפשר את תהליך האיסוף בשל ההשתתפות בעלויות התיפעול.”

בלי להכנס לזה עמוק מדי, סבסוד הוא לא פתרון. הוא השקטת הבעיה על ידי העלמתה בנבכי המערכת הכלכית שלנו. סבסוד משלה אותנו שמשהו מתקדם בתחום מסויים, אך בפועל הוא מקודם על ידי תמריצים כלכליים, שנתמכים על ידי צריכה מוגברת. אינשטיין אמר את המשפט, שכבר נהיה קלישאה בזמנים האחרונים, “לא נוכל לפתור בעיות באמצעות אותה צורת חשיבה שהשתמשנו כשיצרנו אותם” ואני מאמין שהוא נכון גם כאן – אי אפשר לפתור בעיה סביבתית בעזרת הדפוס שיצר אותה, והדפוס שיצר את הצורך במחזור ועל כן את הצורך בסבסוד הוא תרבות הצריכה. בעיה.

ולסיכום פרק המחזור – בתמצית: למחזר רק כשממש ממש אין אפשרות אחרת. לשם כך יש אסטרטגיית ניהול פסולת (חמשת ה-R-ים). השתמשו בה.

הערה לסיום

מחשבה לכל אותם ממחזרים שפשוט שופכים את כל הפלסטיק שלהם לתוך כלובי הבקבוקים למחזור – חלק מהרשויות שמפעילות את מערך המחזור מעודדות את זה, חלקן לא. לא קיבלתי שום תשובה רישמית למרות שחיפשתי. אפנה את תשומת ליבם של כל מי שזה מטריד אותו לסעיף אודות מחזור שלעיל. אין שם תשובה טובה, אך כן ניסיתי לחדד את השאלות והבעיות שעולות מהנושא.