לפני ארבעה שבועות התאבד גבר שהכרתי במקום שאני גר – קריית טבעון. הלכתי להלוויה שלו וזה היה קורע לב. שמעתי וראיתי את בנותיו הצעירות מספידות אותו. כל הנוכחים בכו. המוות הזה הפך אותי לגמרי והלך איתי עוד שבוע לאחר מכן. אומרים שלחץ ומשבר כלכלי, הפסד של כספים הניעו אותו לשלוח יד בנפשו. מניסיוני כמטפל פרטני וקבוצתי בגברים ואולי יותר מזה, מחווייתי והווייתי כגבר בעולם הזה, אני מאמין שהלחץ הכלכלי הוא רק הקש ששובר את גב הגמל. גם הרצח שביצע השוטר אתמול בלילה והרג את בת זוגו היה האקט האחרון בשרשרת חבויה ומוסתרת היטב בתוך נפשו. לפי מיטב ידיעתי עד כה שני הגברים לא התלוננו על בעיות, לא פנו לעזרה, לא סיפרו לאיש על מצוקה או קושי שעובר עליהם.

לחיות כגבר בעולם שלנו זה לא פשוט לעיתים. נדיר שאני מוצא גבר שאומר לי “אבא שלי הוא אדם מבין, קשוב, מכיל, תומך ויודע להביע אהבה”. איזו טרגדיה! הרי התכונות האלה הן הרכיבים החשובים ביותר בקרקע שעליה מצמיחים ילדים. ואין בכוונתי לומר שאבות הם לא אנשים טובים, מוצלחים, שיודעים להעניק ולתת לילדים שלהם, רובם הם כאלה. פשוט אני מרגיש וחושב ורואה שארגז הכלים שאבות מעניקים לילדים ובפרט לבנים שלהם הוא לעיתים חד גוני ומצומצם.
אחר כך מגיעים קבוצות השווים: הגן, בית הספר, הצבא ומקומות העבודה וברובם בנים מתוגמלים על כוחניות, אגרסיביות, לצאת צודק, להביס את היריב ולהשיג יוקרה ועוצמה. שוב, אין אני אומר שחלק מתכונות אלו הן לא חשובות. טוב לגבר שידע להציב גבולות, לחתור למטרותיו, להכות במי שאלים כלפיו, לעמוד על שלו ולנצח בדרך אל החלל והכוכבים. החברה האנושית לא הייתה מתפתחת אילולא האגו המפותח שלנו הגברים. אבל יש משהו לא מאוזן. יש הפרדה גסה מידי בתפקידים המגדריים שהשתרשו עם השנים ובכך הותירו את הגבר חזק, אלים, יהיר וחסר אמפתיה ורגישות כלפי סובביו ובעיקר כלפי עצמו.

אני מדמיין לעצמי את השיחה הפנימית שקוראת בנפשו של גבר שמתכנן לשלוח יד בנפשו. אני יכול ומרשה לעצמי לדמיין אותה מאחר וגם בי עוברות שיחות פנימיות ברגעים של משבר, חוסר וודאות, כישלון וקונפליקט. הגבר אומר לעצמו: “אני כישלון, אני לא יוצלח, אולי אף פעם לא הייתי ממש מוצלח. יש לי משפחה ואני לא מצליח לפרנס אותה. אני מתבייש בארוחות משפחתיות לספר על מצבי. אין לי ממי לבקש עזרה כי מה אני אגיד כבר ולמי אני אגיד את זה.  המצב כל כך רע שאני לא רואה דרך ממש לצאת מזה. אין דרך לצאת מכל העניין. אני אפס מאופס! עדיף לי למות וזהו.”
את השיחה של גבר אשר רוצח את אשתו אני יכול לדמיין אבל קשה לי יותר לכתוב ולפרסם.

גם במצבים “פשוטים” יותר שלא מסתיימים ברצח או התאבדות, השיח הפנימי שגברים חווים הוא קשה וחסר רחמים. כאשר אני לא מצליח להכיל את ילדיי, מתעצבן עליהם או על אשתי, צועק ואומר דברים רעים וקשים ואח”כ מתחרט עליהם – ההתקפה הפנימית שעוברת עלי מתוך עצמי היא קשה מנשוא. ברגעים כאלה כמעט הכול מתנפץ אצלי בפנים לרסיסים. האישה שאני אוהב היא אויבת מרה, הילדים שלי הם קללה ולא ברכה והכי גרוע, אני יצור נכשל, מובס, חלש ופחדן. לעיתים לוקחות לי כמה שעות להתגבר על כמוסת הרעל הזאת שאני מוססתי במו ידיי בתוך עצמי. אני מביא בחשבון שלאישיות שלי ולדרך בה למדתי להבין ולהגיב לעולם יש חלק בכך אך יחד עם זאת לאחר שאני מטפל בגברים באופן פרטני ובקבוצות גברים, אני מבין עד כמה אנחנו הגברים לוקים וחסרים את השיח הרגשי המנחם, העוטף, המכיל והמלטף שלמדנו לשכוח ומרוב חוסר שימוש הוא התבלה והפך למיותר ומלא אבק.

מדהים אותי כל פעם מחדש כמה גברים יודעים לטפח את עצמם מבחינה מקצועית – להתקדם בעבודה, לנהל פרויקטים אדירים, לתכנן, לבנות, לייצר, להנדס ולפעול כנגד אתגרים חזקים. למעמקי הים הצלחנו להגיע, לעומק החלל אנחנו שולחים חלליות.
מדהים אותי כל פעם מחדש כמה גברים יודעים לטפח את גופם – רוכבים על אופניים, רצים מאות קילומטרים, צונחים, מרחפים, צוללים וממתגים את עצמם בגאדג’טים יקרי ערך.
מדהים אותי כמה גברים הם מאסטרים בבישול, בנגינה, באומנות, בהרכבת מכוניות מהירות, בפיתוח טכנולוגיות מתקדמות אשר מטרתם לרפא מחלות, לעזור לבעלי מוגבלויות.
מדהים אותי כמה גברים מתקשים לומר שהם עצובים, זקוקים, מתרגשים, חסרי אונים. כמה קשה ולא טבעי להם לחבק בלי לטפוח חזק על הגב, לחבק בצורה רכה שהגוף לא יתקשח ויעצור את נשימתו. כמה קשה לגברים לפרגן לגבר אחר, לומר לילדים שלהם – אבא אוהב אותך, מעריך אותך, גאה בך ושמח בך בדיוק כפי שאתה. מדהים כמה ציפיות יש לגברים מעצמם להיות בכל התפקידים ובכל מקום – להצליח כלכלית, לתמוך בהוריהם, לבלות זמן איכות עם בנות זוגם, לדעת לתקן בעצמם, לא להתייעץ, לא לשתף, לומר “הכול בסדר איתי, לא נפגעתי בכלל, הכול מעולה, והכל נהדר…שבעצם בפנים אני עצוב וחלש ובתקופה משברית.

אני חש צורך להתנצל, לבקש סליחה אם אני פוגע או מביא בצורה חסרה או ביקורתית את אחיי הגברים ואת עולמם הפנימי. אנחנו כל כך נפלאים ועוצמתיים. אין דבר נפלא ומחמם לב מלראות אבא מחבק ומנחם את ילדיו, עוטף אותם בטונות של הגנה, אהבה ורכות. אז למה התכונות והמעשים האלה מיוחסים ונעשים יותר על ידי נשים? למה נשים הן הרכות וגברים הם הקשוחים? האם זה גורלנו? האם זה בגנטיקה שלנו ובזה נגמר הסיפור? אולי ההיסטוריה הראתה שעד לפני זמן לא רב היינו צריכים להילחם ולהרוג אחד את השני על מנת לשרוד. אולי גבר שלא היה מגן על עצמו ועל משפחתו פשוט לא היו שורדים? אני מרגיש שזמנים משתנים, שאין באמת יותר במי להילחם. שאנחנו הגברים מבינים שאנחנו רוצים יותר לאהוב, יותר לקבל את עצמנו ואת האחרים, יותר לשחרר את הכעס והאגרסיות והאנרגיות שעצורות בנו בדרכים טובות ומועילות במקום אחד על השני ועל משפחתנו ועל עצמינו.

הרצח של האישה בידי בן זוגה השוטר (דמות שאמורה להגן ולשמור) ,היכה הלם במדינה שלנו גורם לגברים להבין שהאלימות היא לא “שם רחוק ממני ומעשה של מטורף אלים”. היא יכולה לבקר גם אצלי מחר. ההתאבדות שהתרחשה כאן בקהילה שקרובה אליי גרם לי להבין שוב כמה זה הכרחי שגברים ישתפו את מצוקותיהם. ברגע שגבר הולך לטפל בעצמו או בטיפול פרטני או בקבוצה, יש סיכוי שהוא יחווה שם פתאום מצבים ורגשות שמעולם לא ידע שיכולים להיות קיימים. הוא יחוש מוקשב, נורמלי ולמחשבותיו ורגשותיו יש תוקף ושעוד אנשים חווים את מה שעובר עליו. הוא יכול לחוות ריפוי ולהיטען באנרגיה בריאה ומרפאת וכך להעביר זאת הלאה לסובביו.