בסגר הקורונה הראשון נגמרו לי ספרי הקריאה. הורדנו לחצר כוננית שתרמה שכנה ועשרה ספרים שתרמתי אני, ופירסמנו ברשתות השכונתיות. כמה שבועות אחר כך ושתי כונניות שנגנבו על הספרים שבהן, קיבלנו אישור העירייה להעביר את הספריה לגינה הציבורית הסמוכה. עוד כמה חודשים עברו ועיריית תל אביב תרמה לספריה את הכוננית הנאה שבתמונת הנושא, וכאן הסתיים הפוסט הקודם

כשנה אחרי הקמת הספריה, סידור המחסן הביא הזדמנות לכתוב כמה מילים ולשתף בתובנות.

הספריה מצטיירת כהצלחה, יש תנועה קבועה של שכנים, תרומות מספיקות ותחלופה של ספרים.

מטבע הדברים, ספרים המונחים ברחוב חשופים למזג האוויר, לונדליזם, ולציד על ידי סוחרי ספרים משומשים. צריך לדאוג למלאי ספרים, ולמבחר מתאים על המדפים, העבודה לא מסתיימת עם הקמת הספריה – היא רק מתחילה.

מיקום הספריה חשוב – במקום בו יש תנועה רבה, הן למען תדירות השימוש בספריה והן להשגחה עליה. הספריה שלנו נמצאת בגינה ציבורית המהווה ציר תנועה שכונתי מרכזי.

באדיבות העירייה קיבלנו כוננית ברוחב מטר ובגובה 2.5 מ’, קיבולתה המירבית כ- 200 ספרים. קיימות ספריות קטנות יותר וזה בסדר. ראיתי גם גדולות יותר אבל קשה יותר לנהל אותן.

חשוב שהכוננית תהיה יציבה (על שלנו כבר טיפסו ילדים), בלתי גניבה (שתיים מקודמותיה נגנבו), ועמידה בגשם (גב הכוננית פונה למערב, היא מצוידת בגגון, והמדפים עמוקים מספיק. קנינו גם כיסוי ברזנט תפור למידה אבל לא הרכבנו אותו).

המודל שלנו להפעלת הספריה הוא קהילתי ומבוסס על מתנדבים מקרב השכנים –  מישהו מאיתנו עובר בספריה לפחות פעמיים ביום, ומעגל רחב יותר מסייע לפי הצורך. ספריות דומות בעיר מנוהלות על ידי העירייה בצורה פחות הדוקה, נראות פחות מסודרות ואחת מהן אף נסגרה אחרי שהפכה למצבור פסולת.

אנו שומרים על קשר שוטף עם הקהילה באמצעות קבוצות הפייסבוק והוואטסאפ השכונתיות. מעדכנים, מתאמים איסוף תרומות ספרים, וגיוס מתנדבים לסידור המחסן.

הספריה מקבלת בעיקר ספרי קריאה, מעט ספרי עיון, מעט ספרים באנגלית, ומעט ספרי ילדים אותם אנחנו מניחים על מדף בגובה עיניהם. אין לנו עניין באנציקלופדיות, מילונים, ספרי לימוד, ספרי קודש ומגזינים ישנים, ואלה מפונים לספסל הקרוב, ומה שלא נלקח משם מפונה על ידי העירייה.

אחד הבתים הסמוכים הקצה לנו מחסן קטן ונעול, ואנו מפנים אליו ספרים כאשר הספריה עולה על גדותיה או כאשר נתרמים לנו ארגזי ספרים. המחסן מאפשר תחלופה, מגוון, ויכולת שיקום אחרי מקרי ביזה.

אבקש להדגיש את המחסן – ספריית רחוב היא “עסק גרעוני”, תמיד יהיו בסוף השבוע פחות ספרים מאשר בתחילתו. הגיע מישהו שעובר דירה עם מכונית ובה חמישה ארגזי ספרים? פנו אליכם מספריה ציבורית שמרעננת מדפים ומשחררת ספרים, ויצאתם משם עם מאתיים ספרים? בשביל זה יש מחסן. שמרו עליו נעול, מוגן מגשם ופחות או יותר מסודר, והוציאו ממנו ספרים בכל פעם שיחסר.

היו לנו מקרי ביזה, לדוגמא סוחר ספרים משומשים שנהג להגיח רכוב על חשמלוק עמוס בשקיות, להעמיס עשרות ספרים ולהיעלם תוך דקות, וגברת שהיתה מגיעה בחמש בבוקר עם טרולי וממלאת אותו בספרים. ה”עיניים ברחוב” עליהן כתבה ג’יין ג’ייקובס ב”מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות” משגיחות עכשיו על הספריה, ולא פעם שכנים שישבו על הספסל הסמוך או הוציאו את הכלב לפנות בוקר, הפריעו לבוזזים. פניה מנומסת, שיחה, בקשה לתרום ספרים בהזדמנות אחרת יכולים לעבוד. התקבצות של שכנים, צילום הבוזז, פגישה מקרית עם שוטר שגר בשכונה – הגענו גם לזה. לא היתה לנו ברירה אלא להתעמת עם החבר’ה האלה, אחרי כמה שבועות בהם נבזזו כמאה ספרים בשבוע והמחסן התרוקן לגמרי.

המחשבה המקורית היתה מין “מסיבת החלפות” שלא נגמרת. מי שרוצה להשאיר את הספר אצלו זה בסדר גמור, ובהתאם תלוי על הספריה שלט ובו תקנון קצר – “ספריית רחוב. הספריה פועלת על בסיס אמון. מוזמנים לקחת ספר-שניים, ובהזדמנות להחזיר או לתרום ספרים אחרים”.

כדי להרתיע את סוחרי הספרים, הדפסנו מדבקות צהובות עם שם הספריה ו”לא למכירה” בולט. שאלתי מפעילי ספריות דומות – חותמות הן פיתרון לא בולט מספיק, וגזירת חלק מכריכת הספר נראה לי ברברי מדי. יש פה פגיעת-מה ברעיון של “מסיבת החלפות” אבל אחרת היינו נשארים בלי ספרים.

חשוב לסדר את הכוננית מדי יום, למלא ספרים או לפנות לפי הצורך, ולדאוג שהספריה תיראה מסודרת ולא תיווצר ג’אנקיה עם ערימות ספרים ופסולת, כבר פינינו מהמדפים בקבוקים ואריזות חטיפים. כאמור כבר היו ספריות רחוב שנסגרו אחרי שהפכו למצבור אשפה.

ענייננו פה בהצלת ספרים, או לפחות בדחיית קיצם לעוד זמן מה. מדי פעם יגיע ספר שהתפרק, ולפעמים אפשר להציל אותו. בתמונות הבאות מקרים קלים שאפשר לתקן בעזרת דבק פלסטי וקיסם או מקל, למריחת הדבק בצורה אחידה ולהגעה לכל מיני פינות:

אחרי מריחה אחידה של הדבק, עטיפה בכמה דפי נייר, הידוק בגומיות והשארה בצד לכמה שעות – והספר בדרכו חזרה למדף.

וכרגיל אצלי, גם ניגרתי משהו:

כך נראה המחסן לפני העבודות, חדר פיצפון בקומת הקרקע של אחד הבתים הסמוכים, אליו הוכנסו באי סדר ארגזים ושקיות בכל פעם שהספריה עלתה על גדותיה או הגיעה תרומה גדולה:

כמה כונניות נאספו מהרחוב באדיבות שני בחורים חסונים שקוראים לי אבא ובמקרה היו זמינים, והונחו בחצר מחוץ למחסן. עקב גודל ומשקל הכונניות וזמינות הסבלים, ניסרתי אותן למידה בחצר של השכנים ולא בסדנת הנגרות הביתית.

ניסור להתאמת רוחב הכוננית. המסקינג טייפ היה ניסיון לא כל כך מוצלח לסמן מידה על לוח מלמין שחור שפס עיפרון לא ייראה עליו:

העברת מידות הניסור הבא לפי השארית שנותרה מניסור המדף הקודם. חלק מגב הארונית פורק. הארונית גולגלה לפי הצורך לנוחות הניסור:

ופה נזכרתי באימרה הידועה של הנגרים “מדוד פעמיים, חתוך פעם אחת” (וברור שניסרתי פעם שלישית כיוון שלקחתי מידות לפני הוצאת הספרים מהמחסן, ופיספסתי בליטות וזיזים נסתרים כך שהכוננית לא התאימה למקומה בחדר):

גם הצוקל (מסד) קוצר וקובע למקומו. ממש לא נגרות עילית אבל עבודה מהירה ומספיק טובה למחסן:

והנה הכוננית במקומה:

ומולה כוננית נוספת, שהוצרה ונוסרה כך שתתאים למקום הצר ולמרווח לפתיחת החלון: