אדם האשים את חווה, והיא האשימה את הנחש. מאז הנחש מתקדם על גחונו, ובני האדם גורשו מגן העדן וחייהם נעשו קשים, מנותקים מעצי הפרי היפים והטעימים. האם סקרנותו של אדם לדעת טוב ורע – השתלמה לו? איני בטוחה. לצד ההתרגשות מגילוי ידע חדש, נוצר לא אחת קרע תרבותי בין מי שהיינו לפני הגילוי ומי שאנחנו מבקשים להיות לאחריו. למרות הזמן הרב שחלף מאז הגירוש, מוצאת אני את עצמי ”מתגעגעת” לשפע הנגיש שהיה בגן עדן, לאור העובדה שכיום מציאת פירות בשלים וראויים למאכל היא עדיין אודיסאה.

ברגע שאנו פוגשים פתרונות-על אנחנו רוצים עוד, מתמכרים לקסם, אנחנו חייבים אותם כי הפכנו להיות תלויים בכוחות הפלא, אותם הפתרונות הזמניים לבעיות הקבועות שלנו. כך מרגישים שהחיים מצליחים להמשיך כרגיל. בעיניי יש להבין שבריאות האדם משמע איזון של מערכת אקולוגית עדינה, היא תהליך של חיים שקורים במשך השנים ולא נקנים ברגע

אצלנו במשפחה כולנו אוהבים את עץ החרוב. הבילוי האולטימטיבי: גם טיול, גם טיפוס, גם ליקוט וגם טעם טוב! הפרי מתוק, ואם מבקרים אצל עץ נדיב במיוחד הוא יזכה אתכם בדבש שנוטף מפרותיו.

ישנן הרבה גישות תרבותיות ובריאותיות הנוגעות לא רק בשאלה ”מה לאכול?” אלא גם בשאלות: ”מתי? כיצד? ואף מדוע בכלל אוכלים?”. אולי תפתיע העובדה שיש לא פחות גישות כאשר מדובר בסוגית ההימנעות מאוכל. יש כל מיני סוגים של הימנעות ממזון: צום אידאולוגי או שביתת רעב, צום דתי-פולחני, צום רוחני, צום למען שיפור הבריאות, צום לשם בקשה או אבל. כל סוגי ההימנעות הללו שונים זה מזה לא רק בשאלת ה”מדוע” שלהם אלא גם בשאלות ה”מתי” וה”כיצד”.

האם היו במקומותינו אנשים שחיו מאוכל נא? לא אחת שמעתי על כת האיסיים המסתורית, ואני כתזונאית הסתקרנתי לדעת, מה הם אכלו שם במדבר יהודה? מה היו ההשלכות התזונתיות של אורח חייהם הצנוע ושוחר השלום? האם יתכן שהם כלכלו את עצמם מתזונה צמחונית? טבעונית? נאה (raw)?

האביב מגיע לשיאו בעיניי כאשר עצי התות מתחילים לחלק לעוברים ושבים את מרכולתם המתוקה.
התבוננות בעצי התות נותנת לי השראה. הדרך בה עץ התות יודע מה לתת ומה לשמור להמשך. את הפרי הבשל, הגדוש מתיקות, הוא מוסר באדיבות. את פירותיו הבוסר הוא מסרב להפיל, מחזיק בכוח. ואם בכל זאת נקטוף ונטעם נגלה פרי חמוץ. זו דרכו של העץ להסביר לנו שהוא עוד לא מוכן ועלינו לחכות.

עברנו לעיר ושכחנו את המיומנויות שלנו להיות עצמאיים ויוצרים. הפכנו להיות צרכנים, עם בקשות וסטנדרטים משונים: את הפירות אנחנו רוצים גדולים, קשים ומבריקים, את הירקות אנחנו רוצים ללא שום סימן של חיים (בלי חורים, בלי אדמה ובלי שבלולים). במקום שנספק לעצמנו את מזוננו הפכנו להיות צרכנים המצויים במעין מרדף מתמיד אחר מבצעים בחנויות ובסופרים. מישהו אחר מחליט איך ומה נאכל!

פרי בשל הוא בעל טעם נפלא ויוצר תגובה בסיסית בגוף. פירות לא דורשים חימום או בישול, לא הוספת מלח ותבלינים – אפשר פשוט לאכול אותם ולהנות כמו שהם. רוב הפירות גדלים באזורנו ולכן יש לאכילת פירות גם יתרון סביבתי בחיסכון אנרגיה וזיהום: אין צורך לשנע אותן מקצה אחד של העולם לקצהו שני. שאריות פירות קל לקמפסט וכך להחזיר נוטריינטים לאדמה. יותר עצי פרי משמע מזון נגיש, אוויר נקי, מזג האוויר נעים יותר וסביבה נאה המאפשרת מגוון ביולוגי.