כל שנה בחמש שנים האחרונות, במשב ראשון של קיץ, מתרחשים שני דברים שמזכירים לי את הפסח המתקרב – הראשון, הפרדס שמאחורי הבית, מעיר אותי כל בוקר בליטוף הדרי, והשני – והמיילים החוזרים, שאפרסם שוב את רשימת המתכונים שיחסכו לכם כסף, רעלים, וניחוח “גלי הים” של אקונומיקה.

בימי חורף רטובים, כשהגינה רוקדת בגשם, אני פוגשת את הצמחים בצורתם היבשה, אך הלא פחות מרגשת. הפלא בצמחי מרפא ותועלת הוא שאם לא משתמשים בהם, הענפים הופכים לקשים והצמח מתחיל להתנוון. נדמה לי שאפשר למצוא דמיון אלינו – כולנו בעלי תועלת ומרפא, מגוונים, מרפאים, מוסיפים טעם וניחוח שונה, ממש כמו מגוון הצמחים, וגם בנו משהו יתעבה, יתנוון וישאר בלוע ותקוע אם לא נשתמש ביכולות שלנו.

חייבת להודות שיש לי חולשה לפרי המלכותי הזה. פרס ארץ המקור שלו, כמו ארץ המקור של סבתא וסבא שלי, ועם הזמן הוא הפך לישראלי אך בתוכו שומר סודות של יופי, פריון, בריאות וחיוניות שמזכירים לנו מעט מהאצילות המלכותית של שבעת המינים. אז מה יש בו שזכה להיות רקום לבגדי כהן גדול? להיות סמל למלכים גדולים וטרנד רציני ואף מוצדק בעולם הקוסמטיקה? (קצת מתכונים בסוף)

אז סיימנו להכין ערוגות – קפצנו למשתלה הקרובה ושם אני שומעת אתכם מגמגמים מול המוכר: ”מה שותלים עכשיו? מה מתאים לעונה?”. הגינה נותנת הבנה וסימפטיה נעימה לשתי העונות – ואם נאמנים לאכילת ירקות רק בעונה בה הם גדלים, (ולא, ”גדלים במקפיא של הסופר” – זה לא נחשב!) אז אפילו מלפפון טרי ראשון מהגינה יכול להמתיק את הקיץ, ואם מדובר בעגבניית שרי – יהיו כאלה שממש יחכו לקיץ.