בשני הפרקים הקודמים בדקנו מה קורה לאחרונה על המדרכה האמורה להיות ממלכת הולכי הרגל, ועל הכביש האמור להיות ממלכתה של המכונית הפרטית (ושל האופנועים, הם מכונית לכל דבר).
במצב הקיים בו עשרות אחוזים מהנסיעות נעשות ע”י רכב דו גלגלי איטי – אופניים רגילים או חשמליים, יש כמה חוקים שצריך לכתוב מחדש. מקום האופניים למיניהם אינו בשום אופן על המדרכה, אך כדי לשלוח את כולם לכביש צריך לדאוג לתשתית פיזית, חוקית ותרבותית מתאימה.

מלכת הכביש היא המכונית הפרטית, וסביב יכולותיו של הנוהג בקופסת פח שאורכה למעלה מ- 4 מטר ומשקלה למעלה מטון, נקבעים רוחב הנתיבים, רדיוס הפניות, מידות מקומות החניה, וחוקי התנועה. אמה-מה, מלא הכביש בכלי רכב דו גלגליים מהירים (קטנועים) ואיטיים (אופניים, קורקינטים). תכנון התחבורה וחוקיה אינם מביאים בחשבון כלי רכב אלה, ויותר מכך – רובם אינו נשמע לחוקי התנועה, ונהגיהם אינם מודעים לסיכון שבגרימת תאונה.

תחושתי כרוכב אופניים, כהולך רגל וגם כנהג מכונית בעת הצורך, היא כי פעם ביום יש לי “כמעט תאונה”. נהג מכונית שלא רואה אותי על האופניים, טייס אופניים חשמליים שמגיח מעבר לעיקול המדרכה ומסכן הולכי רגל, אני כנהג לא רואה הולך רגל על מעבר חציה מרוב חיפוש מהיכן יתפרץ לשם רוכב האופניים, אופנוע שמנסה לעבור בשטח מת בעודי מנסה לחנות – העומס על כל משתמשי הדרך הפך לא סביר. זה לא משחק מחשב, מספר הנשמות כידוע מוגבל גם אצל חתולים, ואני כותב כאן כיוון שאני מודאג.