במהלך המחשבות שלנו בתנועת דרור ישראל על הקמת “המרכז לחקר הבנייה ברוח החברותא” – לקחתי על עצמי לכתוב מאמר עמדה שהוא סקירה מדגמית על מצב הבנייה בארץ ובעולם מהזוית של בניית חברה טובה ומקיימת ובחינה מחדש של המושגים “חומרי גלם” ו”בנייה”. מושג שיעלה כאן מספר פעמים הוא “החברה ברוח החברותא” – אידיאל וקריאת כיוון שהמשיג […]

למי שלא יודע אני עובד בימים אלו במחנה פליטים של האו”ם באפריקה (פתחו את הלינק ופנקו ב”מחבב” מה איכפת לכם :) ), אומנם עבודתי כאן הינה בהנדסת מים, אך לא מעט אני נדרש לעזור בסוגיות נוספות ששם דווקא החשיבה וההבנה לעומק הבעיה זהו הכישרון הנדרש וזוהי תכונה המשותפת למהנדס טוב ולפרמקלצ’ראי טוב. לאחרונה נתקלתי בסוגייה בה אני רוצה לשתף ולשמוע את דעתכם.

מרבית הישראלים גדלו וממשיכים לגדול על ברכיה של תעשיית הבטון (עובדה שמייצרת שוק בניה מקומי שמרני מאד) ואינם מודעים לזמן הקצר שהיא קיימת (כ-150 שנה) ולעובדה שמקורה במוצרי כרייה שמתחילים גם הם את דרכם בצורת אדמה, אך משם ועד למוצר הסופי דרכם ארוכה ומזהמת. בפתרונות שהיא מספקת, תעשיית הבטון זונחת לחלוטין את הסביבה ואותנו ומספקת (רק) מהירות. לעומת זאת, בית שנבנה באדמה נגוחה יהיה בית שיטפל ביושביו יותר מאשר הם יטפלו בו.

הייתי מעורב במספר טכניקות בנייה במהלך חיי. לפי סדר כרונולוגי: זה התחיל בלגו, אז עברתי לעץ, מתכת, בטון ולבסוף בוץ. לכל טכניקה יש את היתרונות והחסרונות שלה. לפני יותר מ-15 שנה התחלתי להתעסק בבלות קש בבניה ואני חייב להתוודות שהתאהבתי באחת השיטות היותר אקולוגיות וכיפיות לבניה. כאשר מצרפים לזה שכבות בוץ כטיח יש לך שילוב מנצח.