הדבורים מצטרפות למערכות התומכות בסביבתנו. כמו הקומפוסט הבונה אדמה עשירה מתחת, עושה הדבורה את מלאכת ההאבקה ממעל. פאפיות, התפוח, האבוקדו, הליצ’י, הירקות והתבלינים, זוכות לתמיכה מקרוב. כבר היום, אחרי שנתיים עם כוורות בחצר, ניתן לראות עלייה בכמות הפרי על העצים שלנו.

האביב מגיע לשיאו בעיניי כאשר עצי התות מתחילים לחלק לעוברים ושבים את מרכולתם המתוקה.
התבוננות בעצי התות נותנת לי השראה. הדרך בה עץ התות יודע מה לתת ומה לשמור להמשך. את הפרי הבשל, הגדוש מתיקות, הוא מוסר באדיבות. את פירותיו הבוסר הוא מסרב להפיל, מחזיק בכוח. ואם בכל זאת נקטוף ונטעם נגלה פרי חמוץ. זו דרכו של העץ להסביר לנו שהוא עוד לא מוכן ועלינו לחכות.

רגע לפני תחילת השנה עברנו לגור בדירה. לפני כן, גרנו במשך שלוש שנים בבית קרקע כפרי וחמוד עם חצר רחבה והמון עצי פרי. בתור אחד שיש לו “אצבעות ירוקות” – ביטוי לחיבה לגינון – הגינה שימשה לי שדה מחקר וניסיונות לגידול ירקות בתנאים שונים, לרוב קשים. אבל מה אעשה בדירה בעיר? האם בכלל אפשר לגדל שם ירקות? ולמה בכלל לנסות?

התמזל מזלי וזכיתי לעבוד בעבודת סטודנט משובחת ביותר עם מלח הארץ, המומחה לתזונה טבעית וממציא הפירמידות בארץ ד”ר מרדכי הוכברג. בין הסיפורים מימי קום המדינה ובין בניית פירמידות ושאר עבודות כפיים, הספקתי גם ללמוד דבר או שניים.