אני מתגורר ממש עכשיו בממלכת הילדים של החברה הטובה. קייטנת הקיץ של הנוער העובד והלומד במצפה רמון שהוא גם ה”פרמקן” הראשון. הקיץ הוא בעצם ההזדמנות של הקן לעשות את מה שהוא רוצה לעשות כל השנה – להוות אלטרנטיבה שלמה ואמיתית לחברה שלנו ברמה הכלכלית, תרבותית, פוליטית, ומשאבית. הקן שלנו הוא סדנא קהילתית לקיימות, מרכז קיימות, גינה קהילתית, מרכז קהילתי, בית שני, משתלה קהילתית, מרכז הכשרות חינוכיות ובגדול המקום בו כל החלומות של לוחם חופש מתגשמים!

המסע לפולין בכלל, והערב שבילינו בתל ההריסות בד’זלנה 34 בפרט, שינה כליל את יחסי לזכרון לאומי. זיכרון השואה לשם זיכרון הוא נבוב וריק מתוכן. המתים לא זקוקים לכך שנזכור אותם. הם לא זקוקים לכלום, הם מתים (עם כל הכבוד). לזכרון יש תפקיד חשוב רק כשהוא מניע בתוכי רצון ומחוייבות לעתיד חיובי. לתקומה אין מה לומר על העתיד. היא אילמת מולו. הקיימות, עם זאת, מקפלת בתוכה חזון לחיים בריאים, בגוף ובנפש, עבור כל היצורים החיים ככל שניתן.

מה שמיוחד במרחבים הללו, הוא היכולת של אדם להסביר לעצמו שעכשיו זה “בסדר” להיות מה שתמיד חלמתי להיות – אמיץ, יפה, נועז, מיני, משוחרר, נשי, ומגוחך. יש ממש ברית שכל המשתתפים במרחב האוטונומי הזמני מקבלים על עצמם – שבמקרה הזה היא ברית של שחרור האדם ויצירה. אני חושב שאחד הדברים שכל כך מיוחדים בברית הזו היא שהמחשבה המשותפת היא על שיתוף וקידום האנושות – זה החזון.

אחת המשימות המרכזיות בחיים שלי היום היא להיות קומונר בוגר בקן מצפה רמון של הנוער העובד והלומד. בשנה האחרונה התחלתי להוביל מהלך בתנועה שנקרא ”פרמקן” (כמו פרמקלצ’ר), שמטרתו להפוך את מוקדי הפעילות של התנועה למרכזי קיימות ופרמקלצ’ר. ממש במקביל למהלך הזה, משרד החינוך הציע לתנועת הנוער להשתתף בפרוייקט חדש בשם ”הסניף הירוק”. נכנסו לפרוייקט השנה 7 קנים של התנועה שנמצאו בדיוק בנקודה הנכונה כדי להוביל את פרוייקט הפרמקן.

איך יוצרים את הפטישים הנכונים כדי לפתוח לילדים את הלב לטבע ולפרמקלצ’ר. רגע, מה זה פטיש? פֶטישיזם (מצרפתית fétiche, דרך הפורטוגזית feitiço, ובמקור מן הלטינית, facticius – מלאכותי) היא נטייה לייחס תכונות מדומות לעצמים, ובייחוד לעצמים מעשה ידי אדם. עצם המהווה מושא לפטישיזם מכונה פֶ’‏טיש. אז תראו. יצרתי מפלצת. מפלצת מהסוג הטוב. אני מקווה.