המסע לפולין בכלל, והערב שבילינו בתל ההריסות בד’זלנה 34 בפרט, שינה כליל את יחסי לזכרון לאומי. זיכרון השואה לשם זיכרון הוא נבוב וריק מתוכן. המתים לא זקוקים לכך שנזכור אותם. הם לא זקוקים לכלום, הם מתים (עם כל הכבוד). לזכרון יש תפקיד חשוב רק כשהוא מניע בתוכי רצון ומחוייבות לעתיד חיובי. לתקומה אין מה לומר על העתיד. היא אילמת מולו. הקיימות, עם זאת, מקפלת בתוכה חזון לחיים בריאים, בגוף ובנפש, עבור כל היצורים החיים ככל שניתן.
