אביו החורג של מוש, היה הסנדלר האחרון של איילת השחר. בילדותו מוש היה עובד בסנדלריה ומסייע בכל מיני דרכים. גם אחרי שהסנדלריה בקיבוץ הפסיקה לתפקד והתחילה לצבור אבק, היא הושארה ממש ממש כמו שהייתה לפני חמישים ושישים שנה. כך כשמוש חזר למקום אפשר היה לפתוח את הסנדלרייה ממש בניחוח של פעם. ייצור עצמי מקומי אמיתי.

האביב מגיע לשיאו בעיניי כאשר עצי התות מתחילים לחלק לעוברים ושבים את מרכולתם המתוקה.
התבוננות בעצי התות נותנת לי השראה. הדרך בה עץ התות יודע מה לתת ומה לשמור להמשך. את הפרי הבשל, הגדוש מתיקות, הוא מוסר באדיבות. את פירותיו הבוסר הוא מסרב להפיל, מחזיק בכוח. ואם בכל זאת נקטוף ונטעם נגלה פרי חמוץ. זו דרכו של העץ להסביר לנו שהוא עוד לא מוכן ועלינו לחכות.

אפתח בוידוי אישי: תמיד אהבתי קפה. אני לא ממש יודע להסביר למה, אבל כשאני עובר ליד בית קפה ומריח את הריח משהו בי ממש מתכווץ בנוסטלגיה. עם הקפה הקבוע הפסקתי מזמן, לפני כעשור, אבל עד השנה המקומית הייתי לוגם מידי פעם כוס אספרסו, כשהמצב ממש דרש זאת. השנה המקומית עזרה לי להיגמל גם מההרגל הזה – אין בארץ קפה מקומי.

פרי בשל הוא בעל טעם נפלא ויוצר תגובה בסיסית בגוף. פירות לא דורשים חימום או בישול, לא הוספת מלח ותבלינים – אפשר פשוט לאכול אותם ולהנות כמו שהם. רוב הפירות גדלים באזורנו ולכן יש לאכילת פירות גם יתרון סביבתי בחיסכון אנרגיה וזיהום: אין צורך לשנע אותן מקצה אחד של העולם לקצהו שני. שאריות פירות קל לקמפסט וכך להחזיר נוטריינטים לאדמה. יותר עצי פרי משמע מזון נגיש, אוויר נקי, מזג האוויר נעים יותר וסביבה נאה המאפשרת מגוון ביולוגי.

כאשר בוחנים את ההעדפות התזונתיות של אלה המבקשים לאכול אוכל בריא ללא הנחות, ניתן למראית עין לחשוב שיש הרבה ”לא”. הימנעות ממזונות שנחשבים לבריאים בתזונה הנורמטיבית או במגמות השולטות היום בתחום התזונה. לסרב לאכול חיות, סוכר, להגיד לא ללחם, לקקאו, ולמוצרי חלב. אבל יש גם ”כן”.