יש ימים חמימים בהם אני קמה עם התקווה מתנגנת במלוא הכוח וצופה אפילו בלי לעצום עיניים במציאות הקסומה שתיווצר כשהעולם יפעל על ביודיזל וצריכה שיתופית. בימים אחרים, אני מתביישת לומר שהם רבים יותר, אני אומרת לעצמי, מה לעזאזל אני חושבת לעצמי, אשה אחת בת 46, בלי יכולות תכנות, בקושי צפה כלכלית – איך אני מעזה בכלל לחשוב שאני יכולה לשנות את חזון הצרכנות הישראלי? כשאני חושבת על הסיפור של zipcar ה”איך” הופך לברור!
