הדו”ח המדובר (PDF), תרגום ועריכה מ: Looking for the greenest buliding? Start with the one already standing – מאת לויד אלטר.

 

המשפט הנצחי של קארל אלפנטה, “הבניין הירוק ביותר הוא זה שכבר עומד”, שימש מאז ומתמיד כמנטרה הלא-רשמית של תנועת השימור הירוקה, אך בעוד שהיא ידעה זאת באופן אינואיטיבי, מעולם לא הייתה לה סטטיסטיקה מוצקה בעניין – עד עתה, עם פרסום “הבניין הירוק ביותר: כימות הערך הסביבתי של שימוש חוזר במבנים“. הדו”ח משתמש בניתוח מחזור החיים (Life Cycle Analysis) על מנת להשוות השפעה יחסית של שימוש חוזר במבנים ושיחזור מבנים מול בנייה חדשה.

מחקר זה בוחן אינדיקטורים מארבע קטגוריות השפעה סביבתית – שינוי אקלים, בריאות אנושית, איכות המערכת האקולוגית והתדלדלות משאבים. הוא בודק שישה סוגי מבנים שונים – בית חד-משפחתי, מבנה רב-משפחתי, מבנה משרדים, מבנה רב-תכליתי, בית ספר יסודי ומבנה תעשייה שמוסב למבנה מגורים. המחקר מעריך את סוגי המבנים הללו בארבעה ערים שונות בארה”ב, כל אחת מהן מייצגת איזור אקלימי שונה – פורטלנד, פיניקס, שיקגו ואטלנטה.

הממצאים המרכזיים של הדו”חהראו שהמנטרה נכונה, הלבנה ה”ירוקה” ביותר היא באמת זו שכבר נמצאת בתוך הקיר, אך עם כמה אזהרות והבחנות.

שימוש חוזר במבנה כמעט תמיד מניב פחות השפעות סביבתיות מאשר מבנה חדש כשמשווים מבנים בגודל ושימוש זהים

הטווח החיסכון בנזק לסביבה משימוש חוזר במבנים רחב, בהתבסס על סוג המבנה, המיקום והיעילות האנרגטית המוערכת. החיסכון משימוש חוזר נע בין 4% ל-46% יותר מאשר בבנייה חדשה כשמשווים בניינים עם אותה רמה של ביצועים אנרגטיים.

 

בעוד שאולי המספרים נראים קטנים – למשל בטור המרכזי רואים רק בין 9% ל-16% הפחתה בהשפעה על שינוי האקלים בהשוואה בין שימור מבנה קיים לבנייה חדשה – המספר הזה הוא בעצם די גדול. השכלול בטבלה שלמטה מציג כי למבנה חדש עם יעילות אנרגטית גבוהה ב-30% ייקח בין 10 שנים ל-80 שנה כדי להשתוות עם שימוש במבנה קיים בעל יעילות אנרגטית ממוצעת.

 

שימוש חוזר במבנים בעלי ביצועים אנרגטיים ממוצעים באופן עקבי הפחתות מיידיות בהשפעה על שינוי האקלים בהשוואה למבנה חדש יעיל אנרגטית.

כמו שאתם יכולים לראות מהגרף כאן למעלה, הקו הכחול מייצג את הבנייה החדשה יוצר פליטת פחמן די משמעותית בהתחלה (שלב הבנייה), כשפליטת הפחמן של שיפוץ המבנה הקיים, שמיוצג בקו הכתום, קטנה בהרבה. הקווים לא מצטלבים (בממוצע) כ-42 שנים, כך שאם המטרה היא להפסיק לפלוט פחמן דו-חמצני לאוויר בטווח הקרוב (אמנת קיוטו וכל זה), הגישה של הקו הכתום היא הרבה יותר יעילה.

החומרים משפיעים: כמות וסוג החומרים המשמשים בשיפוץ יכולה להפחית או אפילו לשלול את היתרונות שבשימוש חוזר

ישנם שיפוצים, כמו המרה של מבנה מסחרי (מחסן, למשל) למבנה מגורים, שבהם יש כל-כך הרבה חומרים חדשים (ובכמויות) המולבשים על מסגרת ישנה, שבסופו של דבר, כל פעולת השיפוץ מסתיימת בהשפעה גדולה יותר מאשר בנייה מחדש. זה נושא מאוד מורכב – להתמודד עם מה שהדו”ח מכנה הערכת יעילות אנרגטית מקדימה, ואפשר לנצח את המשוואה הזאת, אבל בקלות אפשר גם לצאת עם גהנום, כשנכנסתם מלאים עד הראש עם כוונות טובות.

עניינים שנויים במחלוקת: אנרגיה טמונה

הדו”ח מניח הנחה מוקדמת, שמאוד מקובלת ואהודה על האקטיביסטים של השימור – הדיון אודות אנרגיה טמונה – שבמבנה הקיים טמונה הושקעה המון אנרגיה בזמנו ואתה זורק את הכל לפח כשאתה הורס אותו, או במילותיו של אחד מן הפעילים בתנועת השימור:

בייצור כל לבנה בכל בניין השתמשו בדלקים פוסיילים, כל קורת עץ נכרתה והובלה באמצעות אנרגיה פוסילית. כל עוד הבניין עומד – האנרגיה שם, ובמצב שימושי. זרוק את הבניין, ואתה זורק את האנרגיה הטמונה יחד איתו.

אך בדו”ח המדובר אנחנו יכולים לראות שהנושא איננו כל-כך חד וחלק כמו שבציטוט שלמעלה.

שימור ושידרוג מבנה היא פעולה הרבה יותר חסכונית באנרגיה ובפליטת פחמן מאשר להרוס את המבנה ולבנות אחד חדש. לקרוא למבנה החדש “ירוק” כשהוא מחליף מבנה קיים זאת שטות כשנדרשה כל-כך הרבה אנרגיה כדי לבנות אותו. אבל מה שבאמת משנה היא האנרגיה הטמונה של הבניין העתידי, לא זו שטמונה בעבר. קוראים לזה גם ‘עלות שקועה’ – הוצאה שכבר בוצעה ולא ניתנת להחזר, ולכן כבר אינה רלוונטית לקבלת החלטות עתידיות. דוגמא היפוטתית לעלות שקועה (דוגמא מוגזמת בכוונה כדי שנוציא ממנה את התמצית) – כבר השקענו בפיתוח פצצת אטום – נו, מה? לא נשתמש? (קריצה, קריצה).

הדוח מעלה שאלות באותה מידה שהוא נותן תשובות

נקודה חשובה אודות מבנים ישנים – הם ישנים, מה שעושה אותם אהובים, עמידים, גמישים וצנועים. לא פשוט לעשות ניתוח מחזור חיים (Life Cycle Analysis) למבנה חדש כשאין לנו שום מושג כמה זמן הוא הולך להחזיק מעמד; בצורה שרבים מהם נבנים היום, זה נראה לא סביר שהם יחזיקו את 42 השנים שייקח להם להחזיר את פליטת הפחמן שנפלטה בתהליך הבנייה שלהם (ראו הערות). כותבי הדוח מבינים זאת, וכותבים את ההמלצות שלהם עבור מחקר עתידי:

בעוד שקיימת סטטיסטיקה ענפה אודות עמידות לאורך זמן לחלק מן החומרים, עדיין חסר מידע רב, בעיקר במה שנוגע לחומרים חדשים יחסית שעדיין לא נדבקו לעומק, ושאין ניסיון מצטבר רב בעבודה איתם. ניתוח יותר עמוק ונתונים מקיפים יותר נדרשים על מנת לבחון את רגישות הממצאים של מחקר זה להנחות שונות אודות עמידות חומרים.

וכמובן, שיש צורך להתייחס גם לסיבה שבגללה המבנים מוחלפים מלכתחילה. ברוב המקרים, הסיבה היא שהם אינם גבוהים או צפופים מספיק (שזה כמעט אותו דבר, בהתייחס לבנייה מטרופולינית מודרנית), ויש להתמודד עם נושא ה”יעילות המיקומית”, התיאוריה שגורסת כי מדד הקיימות של המבנה מושפע באופן פרופורציונאלי לצפיפות. הדו”ח מסכם:

נדרשים מחקרים נוספים על מנת להבין את היחסים בין צפיפות והשפעות סביבתיות כיוון שהנושא מתקשר למתח שבין שיפוץ ושימושחוזר במבנים אל מול בנייה חדשה. צפיפות נוספת יכולה להיות בעלת יתרון בהנחה שהבניינים ממוקמים באזורים ברי הליכה ותחבורה ציבורית, כך שהם מפחיתים צריכת האנרגיה ופליטת הפחמן בכל מה שקשור לתחבורת הדיירים.

אך כותבי הדוח גם מבינים שנוסחת הצפיפות מול יוממות, אינה כל-כך פשוטה כמו שהיא מתבטאת בפסקה למעלה.

על ניתוח שכזה לבחון יותר מאשר רק החיסכון בפליטות פחמן וצריכת אנרגיה הקשורים ביוממות הדיירים במבנים חדשים. יש צורך גם לתת ערך לתפקיד המשמעותי של בניינים ישנים ביצירת ושימור האופי הקהילתי, מבחינת הגודל והחזות של המבנים, שמושך אנשים לדפוסי חיים אורבניים יותר מקיימים.

זו היא רק אחת מתופעות הלוואי החיוביות של שימור; תופעה אחרת היא העובדה ששיפוץ יוצר יותר עבודה מאשר בנייה חדשה, ביחס הפוך לכמות החומרים, אך זה כבר מחוץ לטווח של דו”ח זה.

הדבר הנפלא אודות הדו”ח הוא שאפילו כשאין לו את כל התשובות, הוא משתדל לחזות את השאלות, ומעניק “תחמושת” ססטיסטית לכל אותם אקטיביסטים של שימור שעוסקים בבנייה אורבנית בצורת עובדות שמדגימות מדוע מבנים ישנים הם מקיימים.

סיכום

אחת השאלות שעולה לי, ובדו”ח המדובר היא לא נענית – האם מבנה קיים יצליח להחזיק את מספר השנים שבהם היה “עוקף” אותו המבנה היעיל אנרגטית. ז”א, אם החלטנו לעשות שיפוץ למבנה ישן, ואחרי עשר שנים הוא שבק חיים, אז פשוט דחינו את הבנייה החדשה בעשר שנים, ואז לא בטוח שזה היה שווה את זה. אם השיפוץ לא יגרום למבנה המשופץ להחזיק לפחות את גילו הנוכחי של הבית הקיים, יש כאן שאלת כדאיות סביבתית בכל זאת.

לדעתי, הבעיה העיקרית שנגענו בה מעט מדי (בהחלט חשוב לגעת בה כמה שיותר ומכל הכיוונים), היא הסיבה האמיתית לבנייה חדשה – גידול אוכלוסין. בד”כ, להוציא מהכלל יישובים קטנים, כשהורסים מבנה כדי לבנות מבנה חדש, בת”א נאמר, כמות הדיירים שהמבנה יכול להכיל אחרי הבנייה גדולה מהרבה (אולי אפילו פי מאה בבניינים הגדולים יותר) מאשר המבנה הישן. וכשהלחץ בגידול האוכלוסייה עולה, שיפוץ המבנה לא יענה על הצורך ביחידות דיור נוספות. אין לי מספרים, אבל תחושת הבטן שלי אומרת לי שמעל 80% מהבנייה החדשה נעשית במטרופולינים הגדולים ובכלל בערים, שבהם הצורך להגדיל את יחידות הדיור כל הזמן עולה. מה עושים עם המצב הזה? שאלה טובה.

אז זה נכון, אם אני קונה בית ישן בישוב קהילתי בשרון, ואני מתכנן שיגורו בו פחות או יותר אותם כמות אנשים כמו שהארכיטקט המקורי של הבית התכוון שיגורו בו, שיפוץ הוא בהחלט האופציה העדיפה – ואתם יודעים מה, אני חושב שזה גם מה שקורה בפועל רוב הפעמים במצב הספציפי עליו אנחנו מדברים. אבל, וזה אבל גדול מאוד – הדוגמא הזו היא מיעוט זניח מנפח הבנייה שנעשה בעולם.

בנוסף, כמו שאני מבין את המצב, הצורך לתת תשובות לגידול האוכלוסייה הוא הצורך המוביל שדוחק הרס של מבנים קיימים ובנייה של חדשים במקומם, ולא שהמבנים עצמם סיימו את חייהם. ז”א, אולי המבנה יכל לחיות עוד 100 שנה בלי שיפוץ משמעותי אבל הצטרכנו להרוס אותו כדי לבנות בניין חדש, גדול פי שתיים/חמש/עשר. כך שאם מחזור החיים הפוטנציאלי של הבניין החדש הוא 150 שנה, ואנחנו מנצלים רק 15-25 שנה ממנו, יש כאן בעיה חמורה בצורה שאנחנו בונים.

עניין נוסף שלא מתייחסים לו כאן באופן ספציפי, ואני לא יודע אם התייחסו אליו בניתוח מחזור החיים של הבניינים, הוא שככול שהבניין יותר גבוה וצפוף, אמנם יותר אנשים חיים על פני יחידת שטח, אך עלות התחזוקה עולה ביחס פרופורציונאלי. אני לא בטוח לגבי המספרים, אך לגבי העקרון עצמו אני די בטוח – למשל, לנקות חלונות בגורדי שחקים (או אפילו מיני גורדי שחקים, כמו שמתחילים לצוץ בתל-אביב) אומר להחזיק צוות של מנקי חלונות עובד לאורך כל השנה; בניינים של ארבע חמש קומות יכולים להשאר ללא ההוצאה של רכישת ותחזוקה של מעליות – בבניינים גבוהים, ככל שהם יותר צפופים, כמות המעליות והבלאי שלהם עולה. אני מניח שיש עוד הרבה, אבל שתי הדוגמאות הללו מספיקות כדי להסביר את הנושא.

מה שבטוח אפשר לומר: ככל שהמבנה המדובר קטן (בית משפחתי, דו-משפחתי וכן הלאה) ואתם מתכוונים להשאיר אותו באותו סדר הגודל, שיפוץ יהיה המעשה היותר “אקולוגי”, כל עוד הוא נעשה על פי תכנון ששם בסדר העדיפויות שלו את הקיימות, אבל באמת.