רקע

הרעיון הוא להשתמש באוויר חם יותר מהסביבה אשר נמצא בתנועה לצורך ייבוש מזון (הרעיון לא שלנו – גגלו את המילה fooddryer באינטרנט ותגיעו לשלל עיצובים לאותו רעיון). הייבוש לא נעשה בחום השמש הישיר, שכן חום ישיר יגרום בסופו של דבר לריקבון. ריקבון יתרחש, כמובן, גם במיכל סגור המכיל מזון, כיוון שהלחות תישאר במיכל ותגרום לריקבון. לעומת זאת, אוויר זורם ייקח את הלחות מהמזון הלאה וייבש אותו. אם כן, הרעיון הוא לחמם אוויר באמצעות חום השמש, להזרים אותו דרך המזון שאנחנו מעוניינים לייבש, ובכך להגביר את תהליך הייבוש הטבעי על ידי אוויר חם.
טוב, לא נמתח אתכם. כאן מצורף (מקורי) בקובץ pdf, ואתם יכולים לראות ישר בשלב האחרון לאן התכנון הולך. בכל מקרה, התכנון כלל פנל שקרני השמש פוגעות בו, אוויר חם זורם דרכו ונכנס לתחתיתו של ארון בו נמצא המזון לייבוש, האוויר החם עולה מעלה ומייבש את המזון. נשמע מסובך? לא כל כך…
כמה דברים שפעלו לטובתנו:

• הייתה לנו דלת של מקרר שאפשר היה לעשות ממנה פנל (בשלב הבא נסביר למה בחרנו בה).
• הייתה לנו חתיכת זכוכית מלבנית (ואפילו שתיים כאלו, למזלנו, כפי שתיווכחו מיד) בדיוק בגודל של דלת המקרר.
• היה לנו ארון שחור עם תחתית פתוחה שהתאים בדיוק למקום שמעל הפנל.
• הייתה לנו תכנית שכללה חיבור של כל אלו למבנה אחד, כשבין כל האובייקטים מחבר טיח אדמה עבה על שלד מעץ. כלומר, חגיגה של אדמה וזבל.

את הכל תבינו תכף. מבטיחים.

צביעה וחיתוך של דלת המקרר

החלטנו שעבור החלק האחורי של הפנל שלנו (זה שאמור להיות שחור ולקלוט את אור השמש), הכי מתאימה היא דלת ישנה של מקרר, וזאת מכמה סיבות.

• יש לנו כזו.
• הצד החיצוני של הדלת הוא ממתכת (זוכרים – מגנטים על המקרר), כך שהוא מתאים כחומר מתחמם.
• בצד הפנימי של המקרר יש בידוד מעולה שמטרתו במקור הייתה למנוע מחום להיכנס לתוך המקרר. אצלנו הבידוד ימנע מחום לצאת מהפנל. כמה נפלא.
• הדלת התאימה בגודלה בדיוק לחתיכת הזכוכית שהייתה לנו.

צבענו את הדלת בשחור כדי לקלוט יותר חום שמש, וחתכנו עם מסור ידני את התבליטים הפנימיים שלה כדי שלא יפריעו בעודם מונחים על השלד. במילים אחרות, דאגנו שהמישור הפנימי (זה שלא צבוע בשחור) יהיה ישר כמו אחיו השחור.

 

 

 

 

פילוס האדמה והנחת יסודות

את האדמה פילסנו באופן גס יחסית. על האדמה המפולסת הנחנו יסודות שבעצם משרטטים על האדמה את המיקום של קירות התנור. את היסודות מצאנו בזבל – קוביות בטון בעלות פאות של 10 ס”מ.
התאוריה מאחורי החשיבות של יסודות במבנים מאדמה רבה ומורכבת ועל כן לא נשלימה כאן. נאמר רק כי תפקיד היסודות העיקרי הוא להרחיק את מבנה האדמה מהקרקע, ובכך למנוע התפוררות של מבנה האדמה עקב עליה נימית של מים מפני הקרקע אל המבנה.

יצירת עוגן ביסודות לשלד העץ העתידי

על מנת שיהיה חיבור בין השלד של התנור העשוי עץ ליסודות, חיברנו קרשים (שאחר כך ייעלמו מתחת לטיח האדמה) אל היסודות עצמם.
כדי לחבר עץ לבטון היינו צריכים לקדוח בבטון ובעץ, ולחבר את העץ לבטון עם דיבלים וברגים מתאימים.

 

 

 

 

בניית השלד

השלד צריך להחזיק את דלת המקרר (שאינה כבדה כלל), ואת רשת הלולים שאותה נטייח בטיח אדמה. את השלד בנינו מעץ זבל שאפשר למצוא בכל מקום ומסמרים. אפשר ואף רצוי שהמסמרים יהיו עקומים, ובלבד שיצליחו לחבר את חתיכות העץ אחת לשנייה. כשמטייחים בטיח אדמה בשיטה שתפורט בהמשך קצה של מסמר עקום הוא יתרון, כיוון שהחומר מתייבש עליו ו”ננעל” עליו. המסמר משמש כמעין זיז.
השלד נבנה כך שדלת המקרר תוכל לנוח עליו בזווית של 45 מעלות, ומעל הקצה העליון שלה לכיון המנוגד לכיוון פרישת הפנל (כלומר לא מעל הפנל עצמו אלא מעל הקצה העליון שלו ואילך) יהיה מספיק מקום להניח את ארון המתכת השחור שכבר יש לנו. מה שיחזיק את כל הארון זה לא רק השלד אלא מבנה האדמה כולו שהשלד קבור בו.

 

 

 

 

מתיחת רשת לולים

השיטה בה בנינו מאדמה נקראת “טיח על סבכה” או באנגלית wattle & daub. עקב קוצר היריעה לא נוכל להרחיב על שיטה זו כאן, רק נאמר שתפקיד רשת הלולים הוא להיות סיב משמעותי בתוך טיח האדמה שיטויח על הרשת (כמו ברזל בבטון מזוין). מתחנו את הרשת במקום בו אמורים להיות קירות האדמה, וזאת בעזרת מסמרים המחזיקים את הרשת. כדאי לדאוג שהרשת תהיה מתוחה ככל האפשר בלי להזיק לשלד. כשיש לרשת יכולת להתנגד לטיח בזמן הטיוח הדבר עוזר עד מאוד. כך המבנה נראה עד עתה, כולל דלת המקרר, עם תמונות גם מלפנים וגם מאחור.

 

 

 

הכנה לטיח – מריחת משחת חימר

על משחת החימר כותבים כמה דפים לפחות בספרי הבנייה באדמה. לענייננו כאן, משחת החימר עוזרת לאדמה להיתפס על חומרים שאינם אדמה, כמו עץ ורשת לולים. יעזרו לכך גם מסמרים וברגים ישנים ועקומים, שבכוונה יתקעו בעץ רק למחצה כדי שאת החצי השני תכסה אדמה ותיתפס עליהם.
משחת החימר היא בעצם תמיסה דלילה של החרסית הטהורה ביותר שידכם משגת. ניתן להכין את המשחה על ידי השריה של קצת אדמה חרסיתית עם הרבה מים, כעבור זמן מה תשקע שכבת החרסית ומגעה יהיה כבוץ דביק במיוחד. אפשר לראות איך השלד נראה אחרי שמרחנו אותו במשחה.

טיוח השלד

החומר אתו עבדנו הוא תערובת של אדמה חרסיתית, חול, קש ומים. תערובת זו מכונה “קוב” בעגה המקצועית ולהכנתה מוקדש מדריך אחר באתר זה. לתערובת מגע פיסולי ומטרתה כאן היא להיכנס לחורים הקטנים של הרשת עד שתתפוס את הרשת משני צידיה, כך שבסיכומו של דבר הרשת תוחזק על ידי 2.5 ס”מ של אדמה לפחות מכל צד. בעבודה זו בעצם מטייחים בטיח יחסית עבה את הרשת, וזאת בניגוד לטיח אדמה קלסי שהוא דק מאוד. כדאי שהתערובת תהיה רטובה יותר מתערובת קוב רגילה, וכך תיכנס בקלות רבה יותר לחורים של הרשת.
טיפים לעבודת טיוח טיח אדמה בשיטת “טיח על רשת”:

• נסו לדאוג שהאדמה ממש תיתפס על הרשת ולא רק תישען עליה, אחרת לא עשינו בזה כלום.
• התחילו לטייח מלמטה ולא מאמצע הרשת. לתערובת יש משקל, ולכן כדאי שהטיח ייבנה לאט לאט מלמטה. כשתגיעו למעלה הטיח למטה כבר יאבד משהו מהנוזלים שלו, ויחזיק את עצמו יותר.
• שיטה זו לא מתאימה לקירות עבים, הווה אומר – יותר מ5-8 ס”מ. אם אתם מתכננים קיר בין 10-20 ס”מ, שקלו להשתמש בלבני אדמה. אם אתם מתכננים קיר עבה יותר מ-20 ס”מ שיקלו לעבוד בקוב. השיטה הזו טובה באנלוגיה לקירות גבס בבנייה קונבנציונלית – לא בונים עם זה בית אלא מחיצות וקירות פנימיים. במקרה שלנו, השלד מחזיק את עצמו, והאדמה רק יוצרת איטום טוב, חיזוק לשלד והרבה אסתטיקה.
• למרות הסעיף האחרון, אם כבר יצא שאתם עושים קיר יחסית עבה, עבדו בשתי שכבות טיח. בין השכבה הראשונה לשנייה תנו לראשונה קצת זמן להתייבש ולהתחזק, אבל לא יותר מדי כדי שתצליחו לחבר את השכבה השנייה. צריך ממש ללוש אותן יחד כמו פלסטלינה. אם לא עושים כך, אחרי הייבוש הן ייפרדו כי כל שכבת אדמה תתכווץ קצת בנפרד וייווצר חלל אויר ביניהן. במצב כזה, השכבה החיצונית תיפול או תיסדק מאוד. דוגמא למבנה שנבנה בשיטה זו – שירותי קומפוסט תהליך.

הנחת דלת המקרר

עכשיו הנחנו את הדלת והתחלנו מחברים את קצות הדלת אל המבנה בעזרת אותה תערובת אדמה,
חשוב – לפנל צריך להיכנס אוויר מאיפה שהוא, אם אנחנו מצפים שאוויר חם ייצא ממנו. על כן השארנו בצד ימין של הפנל פתח כניסה, העשוי מחתיכת צינור פלסטיק של 2 צול. הצינור קבור בתוך ההיקף שמחבר את דלת המקרר לשלד באדמה.

 

 

 

 

חיבור הזכוכית

תפקיד הזכוכית בכל פנל שעובד על חום הוא לאפשר כניסה של קרינת שמש, אך למנוע ככל האפשר יציאה של חום שנוצר בתוך הפנל, כי בו בדיוק אנחנו רוצים להשתמש.
במקרה שלנו, השתמשנו בשכבה אחת של חלון כפול. הפרדת חלון שכזה ידועה כפשע באור יום כיוון שאלו הם החלונות הכי טובים למניעת איבוד חום במבני מגורים. אולם כיוון שגודל החלון התאים לנו בדיוק, ולא הייתה לנו שום אופציה אחרת, זה מה שעשינו. עוד מעט תראו, שהתברכנו בהיותו של החלון כפול מלכתחילה.
הדבקנו נייר דבק מחוספס על קצות החלון שצריכים להיטמע בתוך האדמה, וזאת במטרה להגדיל את האחיזה של האדמה בחלון. לא בטוח שזה היה הכרחי, אבל זאת לא טרחה גדולה אז לא חסכנו.
המטרה היא להשאיר רווח לזרימת אוויר בין דלת המקרר לזכוכית. אנחנו החלטנו על רווח שרירותי של 6-8 ס”מ. הדבר המורכב היה לעבוד עם תערובת קוב רטובה יחסית, בלי שהיא תיפול לרווח שבין הזכוכית לדלת המקרר. אולי היה עדיף לעשות את זה בשני שלבים – קודם ליצור את ההרחקה של הזכוכית מדלת המקרר (כלומר הוספת 6-8 ס”מ על גבי מסגרת דלת המקרר, עליה תונח הזכוכית), לחכות שהאדמה תתייבש, ורק אז להניח את הזכוכית ולחבר עם עוד מעט קוב.
אבל מה? בסוף סיימנו.

 

הכנה לחיבור בין הארון לבין מבנה האדמה

לצורך החיבור בין מבנה האדמה לארון שהיה לנו, הכנסנו למבנה האדמה קרשים שטוחים ומפולסים עם האדמה שסביבם. כך זה נראה ממבט על. קרשים כאלה יהיו מתחת לכל ארבע הצלעות של הארון, ושפת הארון העשויה מתכת תוברג אליהם.
לצורך הכנסת הקרשים למבנה חיברנו ברזלי בניין ארוכים ומסמרים, ונעצנו אותם בקיר בעודו רטוב. ככל שברזלי הבניין ארוכים יותר, כך החיבור (של הקרש למבנה ובעצם של הארון למבנה כי הארון מחובר לקרש) יהיה חזק יותר. על כן חשוב לקיים חיבור זה כשהקיר עדיין רטוב, פשוט כי כך יש הרבה פחות עבודה מאשר ליצור את אותו קרש מוטבע באדמה אחרי שהקיר יבש.

 

 

 

 

אבוי! הזכוכית!…

מקץ יומיים תמימים, כשחזרנו לעבוד על התנור, גילינו למרבה ההפתעה שהזכוכית… שבורה.
העלנו הרבה השערות לפענוח המצב. ההשערה המעניינת ביותר שגם זכתה בתחרות ההשערות – הזכוכית נשברה כיוון שמעט האדמה שתפסה אותה מסביב התכווצה (זה קורה בעיקר כשיש יותר חרסית ממה שצריך), ושברה את הזכוכית כמו קרקר! כלומר, ניתן לחץ מהקצוות כלפי מעלה.
מה נעשה? או אז נזכרנו שלזכוכית זו הייתה אחות. בנוסף, על אחותה נשארה מסגרת ברזל דקיקה שהייתה בין שתיהן לפני שהפרדנו ביניהן.
אז הבאתי אותה, וחיברנו אותה מחדש. הפעם הקפדנו שתהיה כמה שפחות אדמה מסביב לזכוכית כדי שלא תעמוד בלחצי ההתכווצות שוב, והשארנו את מסגרת הברזל.
זה עבד. האדמה התייבשה והזכוכית נשארה איתנה. יופי לנו.

 

 

 

חיבור הארון המוכן למבנה

חשוב לומר שהארון ישב טוב על המבנה עצמו. חיברנו אותו עם ברגים (הייתה לו מן שפה שעזרה לעשות זאת ביתר קלות) לקרשים האופקיים שחיברנו בשלב 11 למבנה לפני שהתייבש.
כך הארון נראה כשהוא יושב במקום.
בסוף בסוף, מה שנשאר הוא רק למלא באדמה את כל נקודות החיבור בין הארון למבנה, כדי שאוויר לא יברח משם, ולהתחיל לייבש.
זהו.