יש המתייחסים לרעיון השבת מים אפורים כאל פצצת זמן מתקתקת ומעוניינים להכשילו. יש הרואים ברעיון זה עיסוק בלתי מזיק, ו/או דאגה סביבתית הכרחית, ו/או אמצעי פשוט וקל לחיסכון במשאבים. אז מה מספרים לנו, מה לא מספרים לנו, איך זה נראה בעולם, ומה אומר חוק “שימוש חוזר במי דלוחים” שעבר לפני כשבועיים בקריאה טרומית בכנסת? על כך במאמר שלפניכם.

אזהרה: המאמר הבא אינו אובייקטיבי!

ניתן היה לצפות שאספר על התקדים החקיקתי המדהים שעבר בכנסת, ועל הדמוקרטיה המוצלחת שלנו אשר פועלת לטובת האזרח והסביבה, אבל אני יודע שאי אפשר להתל בכם עם השטיפה הירוקה (Green Wash) הזאת, אז ניגש ישר ולעניין. אנסה להביא במאמר הבא את ידיעותיי ודעותיי הצנועות בנושא ביורוקרטיית המים האפורים שלנו כסקירה אחת מקיפה (ולא סימפתית). המאמר מתבסס על דברים ששמעתי בכנסים, קראתי בספרות ובפרסומים בנושא וליקטתי מאנשי מקצוע בתחום. אפשר ורצוי להתווכח.

קצת הגדרות בשביל ההתחלה

ישנן הגדרות רבות למים אפורים. הנה שתיים:

א. “מים מזוהמים במידה מאוד זניחה, שניתן לנצלם מחדש‬ ”(1).

ב. “כל השפכים הביתיים שמיוצרים בבית מלבד השירותים נקראים מים אפורים…למים אפורים קשים לטיפול כמו מי כיור עמוסים במוצקים, או מי שטיפת חיתולים אני קורא “מים אפורים כהים”. הרבה מהרגולטורים קוראים להם מים שחורים, אך רמת הפתוגנים במים האפורים הכהים ביותר, היא רק שבריר קטן מזו שיש במים השחורים”(7).

העדר אחידות בהגדרות המושג מעיד על חוסר בידע והעדר תקינה.

כאשר אנו דנים במערכת להשבת מים אפורים, בדרך כלל הכוונה היא למערכות מקומיות שהטיפול והשימוש במים מתחיל ונגמר באתר אחד. זאת להבדיל ממערכות ריכוזיות לטיפול בשפכים (הנקראות מט”שים – מתקן לטיפול בשפכים) בהם מובלים מים מנקודות ישוב שונות למקום אחד בו הם מטופלים בטכנולוגיות עתירות אנרגיה.

הוי ארצי מולדתי

כאזרחים בארץ ההזדמנויות המוגבלות רובנו חושבים ש”שילמתי על המים, ועכשיו הם שלי”. אולם, מה שנעלם מעינינו היא העובדה שלא קנינו את המים בברזים שלנו, אלא בסך הכל שילמנו על הזכות להשתמש בהם. אי לכך קיימים בישראל חוקים האוסרים על הפקת מים. מתוך חוק המים (2) –

“סימן ג’, 22א.(א) – לא יקים אדם מתקן או מבנה המיועדים להפקת מים או להטייתם ממקור אחר, למעט הפקה או הטיה ממערכות חלוקת מים הנמצאות ברשותו של אדם המשתמש במים כדין, אלא על פי רישיון הקמה מאת נציב המים ובהתאם לתנאי הרישיון…”

“סימן ג’, 23 – רישיון הפקה – לא יפיק אדם מים ממקור מים, בין לצריכה עצמית ובין להספקה לאחרים, ולא יספק מים, בין אם הפיקם ממקור מים ובין אם קבל אותם מספק אחר – אלא על פי רישיון מאת נציב המים ובהתאם לתנאי הרישיון.

כל זאת למרות סעיף 9 – “כללים לשמירת המים (תיקון: תשל”ב)” המציין:

“חייב אדם –

(1) לנהוג במים הבאים לרשותו ביעילות ובחסכון;

(2) להחזיק את מתקני המים שברשותו במצב תקין כדי מניעת בזבוז מים;

(3) להימנע מסתימתו ומדלדולו של כל מקור מים;

(4) למנוע סתימתו ודלדולו של מקור המים ממנו הוא מפיק מים.”

אנו רואים כאן סתירה חלקית. מצד אחד, החוק אוסר על הפקת מים (טכנית, מים אפורים נחשבים למים מופקים), מאידך בסעיף 9 לעיל נאמר כי מחובתו של אדם “לנהוג במים… ביעילות ובחסכון”. הפרדוקס הוא שהשבת מים אפורים היא היא יעילות וחיסכון.

בנוסף, לפי רונן (3) “מותר בישראל להתקין מערכת לסילוק שפכים בבית פרטי רק במקומות שבהם אין אפשרות להתחבר למערכת הביוב הציבורית.” כלומר, לפי רונן מערכת מים אפורים מוכרת בחוק כאופציה, אך נחשבת טובה פחות ממערכת הביוב הציבורית. מתחולל כאן למעשה תעדוף פוליטי של מערכת מים ריכוזית על פני מערכות מקומיות. תעדוף זה אינו מתבסס על השאלה “איזו מערכת עובדת טוב יותר?”, אלא על השאלה “באיזו מערכת ניתן לשלוט ביתר קלות?”. ובמילה שליטה כוונתי כאן לפיקוח, ניטור ואיסור.

חשוב לדעת כי בעבר ובהווה הישראלי נעשו ניסיונות וניסויים להשבת מים אפורים. במתקן ה”ספורטן” בפתח-תקוה פועלת מערכת להשבת מים אפורים מאז שנת 1988. מאז אושרו מתקנים בכמה מקומות ציבוריים נוספים, למשל ב”ספורטן” הוד-השרון, אחוזת-פולג וכפר-המכבייה. בנוסף למקומות מאושרים אלה במגזר הציבורי, נעשות פעולות בהיקף קטן במגזר הפרטי. פעולות אלה מייצגות דרישה ציבורית הולכת וגוברת לקידום פתרונות להשבת מים אפורים בשימושים עירוניים, כגון הדחת אסלות וגינון.

כאמור, פעולות אלה אינן מאושרות, אולם הן נתמכות הן על ידי מומחים שונים, והן על ידי חברות מסחריות שמעוניינות לשווק מערכות טיהור ביתיות (3).

לפני שבועיים, עבר חוק “שימוש חוזר במי דלוחים” בקריאה טרומית בכנסת. משמח? לדעתי לא כל כך, ובהמשך המאמר אפרט מדוע. תחילה רק אציין כי ברחבי הארץ ישנן ברגע זה רבבות מערכות מים אפורים, פרוביזוריות יותר ופחות, היוצרות אלפים ואולי עשרות אלפים של עברייני מים בפוטנציה. למה עבריינים בפוטנציה? כיוון שהחוק הנוכחי שעבר לאחרונה בכנסת מוציא מחוץ לו את כל מערכות ה”עשה זאת בעצמך”. מסמך ההנחיות החלופיות להשבת מים אפורים (1), שנכתב על ידי אזרחים מודאגים וברי דעת בנושא נכתב כדי לעזור לאותם “עבריינים” להבין את גבולות הגזרה.

לפני שאדון בחוק החדש לעומקו, אספר על מים אפורים בעולם.

חוק וסדר בעולם

רוב הכתוב בסקירה זו מתבסס על עבודת סיקור נרחבת אודות תקנות וחוקים בארה”ב (4) שנעשתה ב2003. אפשר לשער שנעשו שינויים ותיקונים, אך הרוח הכללית דומה.

הגדרת המושג “מים אפורים” שונה ממדינה למדינה, אך הרוב המוחלט של ההגדרות קובע כי מים אפורים לעולם אינם כוללים מים שמקורם באסלות. רוב התקנות גם אוסרות להשיב מים מכיור המטבח או ממדיח הכלים, שהם מקור לפסולת אורגנית וכן לפתוגנים. ברמת סיכון נמוכה יותר אך עדיין נוכחת, נמצא האיסור על מי כביסה המכילים צואה או שתן (למשל כביסת חיתולים). ישנן תקנות מחמירות נוספות על השבת מים בתעשייה, אך לא נכנס אליהן לעת עתה.

מכאן אנו מניחים כי כל שאר שימושי המים הביתיים (מקלחות, כיורים שאינם כיור מטבח, מי שטיפת רצפות, מי כביסה שאינם חיתולים, מי מזגנים), הנם “מים אפורים”. ההגדרה על דרך השלילה מאפשרת עבור הצרכן את היכולת להחליט לבד האם שימוש מסוים במים נאות או לא. (אם אינו אסור הרי שהוא מותר). מהגדרה על דרך החיוב קשה להסיק בוודאות לגבי שימוש במים שאינו מוזכר בחוק.

מפרט טכני – במה יש להתחשב לפי החוק (המקובל בעולם) בבניית מערכת מים אפורים?

הסעיפים הבאים יציגו הגדרות רווחות, גם אם אינן מקובלות לחלוטין על כולם.

1. מים אפורים לא חשופים – כיסוי וחיפוי של מכלי אגירה, וכל מים אפורים חשופים.
2. סימון צנרת מים אפורים למניעת חיבורים צולבים* (הערה בסוף המאמר).
3. סינון – ברוב המדינות (אם כי לא בכולן) יש דרישה לסינון המים לפני ההשבה. אין ברשותי מידע טכני על אמצעי הסינון המותרים.
4. הגבלת לחץ המים במערכת המים האפורים – דרישה לא רווחת, אך לטעמי פתרון מצוין לבעיית החיבורים הצולבים. אמנם לחץ נמוך עשוי שלא לאפשר שימוש בטפטפות, אך הוא מונע אירועי זרימה חוזרת (ראו השבת מים אפורים בגרביטציה בהמשך).
5. מרחקים מינימליים של מתקן הטיהור ממבנה מגורים.
6. מרחקים מינימליים של מיכל אחסון מים אפורים מגובה מי התהום.
7. הזרמת עודפים לביוב – במקרה של הצפה או במקרה של תקלה במערכת עודפי המים האפורים יוזרמו לביוב.

התניות לשימוש במים אפורים – מה ניתן לעשות עם המים האפורים לפי החוק (המקובל בעולם)?

1. איסור הזרמה אל מחוץ לחלקה – שימוש במים בחלקה עצמה, ומניעת זרימה עודפת אל מחוצה לה.
2. איסור הזרמה אל מקורות מים עיליים – דרישה שנועדה למנוע זיהום מקורות מים. עם זאת, דוח הלפרין-עלוני (6) מתיר הזרמה אל מקורות מים עיליים בנסיבות מסוימות. מעניין למה.
3. איסור יצירת מקווי מים אפורים על פני הקרקע – לצמצום הסיכון של מגע בני אדם עם המים, והקטנת הסיכון בחלחול למי תהום.
4. הימנעות ממגע עם בני אדם – להפחתת סכנת התחלואה. מעניין שבניו-מקסיקו ההוראה חלה גם על מגע עם בעלי חיים.
5. מניעת מפגע ציבורי – לדוגמה מניעת ריחות מהקרקע או ממתקן הטיפול.
6. איסור התזה וחובת השקיה מוטמנת – השימוש במים מותר רק בהשקיה טמונה (למשל טפטפות). חשוב לציין כי השקיה טמונה במים אפורים צריכה להיעשות בתכנון מקדים (ראו השבת מים אפורים בגרביטציה בהמשך).
7. איסור השקיית ירקות – איסור שכיח ברמות החמרה שונות – מאיסור על השקיית כל גידול למאכל, ועד האיסור הקל ביותר – הבאת המים האפורים במגע עם פרות וחלקי גידולים המיועדים למאכל.
8. איסור על שימוש בחומרים מסוכנים – התניה זו קצת אפורה. איסור להשתמש בשפכים שהוזרמו אליהם חומרים מסוכנים או רעילים (יש כאן מידה של השקפה – מי קובע מה רעיל, ורעיל באיזו מידה?)

בארה”ב הגוף האחראי על כל נושא המים האפורים הוא המשרד לאיכות הסביבה האמריקאי, אך מי שקובע בסופו של דבר את הרגולציה היא המדינה עצמה ואפילו השלטון המקומי. הטענה התומכת במצב זה היא שהשלטון המקומי הוא זה שיישא באחריות הניטור והפיקוח, ולכן הוא צריך להיות מעורב מהרגע הראשון.

הגדרת הצרכנים, לצורך עניינו, בדרך כלל סובבת את מסגרת היחידה המשפחתית (סביב 400 גלון ליום – 1,512 ליטר בקרוב). אולם, באריזונה, טקסס וניו-מקסיקו צרכן כזה פטור מן הצורך באישור המערכת, בניגוד לרוב המדינות בהן גם צרכן ביתי זקוק לאישור.

וברמה קצת פחות פורמלית – איש מים מאריזונה תיאר זאת באוזניי כך: “הרשויות מגיעות לעשות ביקורת רק אחרי שמתקבלות תלונות על ריח או שהמים זורמים מחוץ לחלקה שלך, ואז אחריותך היא להראות שאתה נצמד ל12 כללי האצבע למים אפורים. אם זה אכן כך, אז אתה בצד הבטוח”.

חבר, גם הוא איש מים, ציין כי מן הזווית הרגולטורית התקנות של אריזונה שמות דגש על הצד התברואתי ושזה מובן, אך לדעתו יש מקום להחמיר את התקנות גם לכיוון הסביבתי. זאת נאמר בהקשר לכך שכותבי המסמך להנחיות חלופיות נצמדים לתקנות אריזונה לגבי מתקנים פרטיים (עד שלוש יחידות דיור) – “מתקן פרטי לא יהיה חייב באישור, אלא רק בעמידה בתנאי האבטחה הבסיסיים ובתנאי התפעול כפי שנהוג בעולם המערבי”(1).

חשוב לציין כי לכל הפחות עד שנת 2007 לא נרשם בארה”ב אף מחדל בריאותי כתוצאה משימוש במים אפורים. זכרו זאת, כשנזכיר את משרד הבריאות שלנו בעוד כמה פסקאות.

השחקנים המשמעותיים במשחק חוק המים האפורים

1. ח”כ ניצן הורוביץ וח”כ דב חנין – מהפוליטיקאים שמקדמים את החקיקה בנושא, ובתוכה את הנוסח שעבר לאחרונה בקריאה טרומית. אני לא מי יודע מה דמוקרט, ויש לי תחושה שמתוך רצון לעשות טוב יצא לנו חוק מתפשר ומתרפס שאף אחד לא יוכל לעמוד בו (עלות כלכלית של השבת מים אפורים, בלגן ביורוקרטי ועוד), ובעצם לא נגיע למחזור מים.

2. חברות ישראליות המשווקות מערכות מים אפורים (יש לא מעט כאלה) בתקנים אמריקאים ואוסטרלים. חברות אלה ירוויחו ברגע שהחוק יאפשר לאנשים להתקין מערכות, כי זה הוא החסם המרכזי בדרך לשוק פתוח מבחינתם. כמובן, אנחנו מדברים על מערכות סופר-טכנולוגיות, יקרות וחלקן צרכניות אנרגיה גדולות.

3. אהוד לשם, גדעון אורון ואחרים – קואליציה פרטית-אקדמאית ששמה לעצמה לקדם את הנושא ולהעביר את התקנות ואת החוק (כותבי מסמך ההנחיות החלופיות להשבת מים אפורים שהוזכר לעיל).

4. משרד הבריאות – אינני יודע מה מפחיד יותר את משרד הבריאות – הדאגה לבריאות הציבור או הידיעה שחוק המים האפורים יביא לאחריות נוספת של המשרד הזקוקה לאכיפתו. כך או כך, לפי משרד הבריאות מערכות מים אפורים בקנה מידה פרטי דורשות רמת ניטור גבוהה בתדירות גבוהה, והכלים לאכיפה ממשית כמעט לא קיימים, על כן המשרד אינו מוכן לקחת אחריות על כך.

אנסה להסביר בפירוט את הסיבות להתנגדותו של משרד הבריאות לאישור חוק מים אפורים במגזר הפרטי (3):

א. באירופה וארה”ב אפשר אבל כאן לא סומכים על האזרח הישראלי.

טענה זו מתבססת על סטיגמה שמרנית של מוסדות תכנון כלפי האזרחים שלהם. שמעתי במו אוזני נציג של משרד הבריאות משתמש בטיעון הזה בפה מלא נגד יישום חוק המים האפורים – “אתה סומך על הישראלים שיעשו את זה כמו שצריך? תראה איך הם נוהגים, איך הם עושים עסקים, תראה איך הפוליטיקה שלנו נראית…נו, באמת…”

ב. במים אפורים יש הרבה פתוגנים (חיידקים מחוללי מחלות לבני אדם). לדוגמה, בדלוחים הריכוז של קולי צואתי (E. coli) הוא 104–106 חיידקים ל- 100 מ”ל. דוח הלפרין-עלוני (2003) מציע לדרוש 10 קולי צואתי ב-100 מ”ל במים אפורים. לאחרונה המספר עודכן ע”י משרד הבריאות ל-0 קולי צואתי ב-100 מ”ל.

המספרים מתייחסים לחישוב הממוצע של כל הדלוחים ביחד (כולל “מים שחורים”). ע”י הפרדת הצנרת של מים שחורים ואפורים, 0 קולי במים כשהם באים ממקלחות, כיורים ומכונת כביסה זה בהחלט אפשרי.

ג. הטכנולוגיה להרחקה יקרה, דורשת תחזוקה ובקרה מקצועית, והסיכוי שמתקן ביתי יעמוד בדרישות הוא נמוך. זאת ועוד, למשרד הבריאות אין סמכות ו/או תקציב כדי לפקח על מתקנים ביתיים, וסבור כי אף גוף בישראל לא מסוגל לעשות זאת כראוי.

קטונתי מלדבר על היתכנות תקציבית ורגולטורית. לגבי המורכבות והעלות הגבוהה של הפרדת הזיהומים יש לומר כי הפרדה במקור ומניעת זיהום במקור (פשוט לא להכניס למערכת מלחים, דטרגנטים, מתכות כבדות ושאר חומרים מסוכנים מראש) אפשריות. ברור כיצד אפשר לדאוג לזה ברמת הבית הפרטי, אך כיצד נוכל לעשות זאת בקנה מידה גדול? ראו מפת הדרכים הלאומית בהמשך.

ד. לפי המשרד, בישראל מתרחשים מדי שנה אירועי זרימה חוזרת. כלומר מישהו לא מיומן מחבר מקור מים מזוהם למקור מים שפירים, מצב שיכול להוביל לזיהום מקורות מים בקנה מידה רחב.

כל זה נהיה לא רלוונטי אם הטיפול במים הוא באתר עצמו. כשהטיפול מתחיל ונגמר באתר, ומכיוון שהמערכת מראש מחויבת בהשקיה טמונה, ניתן לתכנן את המערכת כך שכל הובלת המים תעשה באמצעות גרביטציה בלבד* (הערה בסוף המסמך), בדיוק כמו שהיא נעשית גם היום בצנרת הדלוחים במבני מגורים לכל הפחות.

ב-(5) תוכלו לראות תיעוד של מקצת אירועי הזרימה החוזרת. דוח הלפרין-עלוני (6) הגדיר בסעיף “מניעת זרימה חוזרת” הנחיות בהם מערכת השבת מים בגרביטציה עומדת, וכמו שכבר אמרנו, בארה”ב יש מדינות בהן משיבים מים אפורים כבר שנים ולא נרשם אף מחדל בריאותי הקשור לשימוש במים האפורים.

ה. השבת מים אפורים בקיץ תצור בעיה בחורף, כשלא משקים במים המושבים. המים המושבים יצטרכו להיות מוזרמים למתקני טיפול בשפכים, ואלו לא יהיו יעילים אם יעבדו רק 3-4 חודשים בשנה, כיוון שמתקנים כאלו דורשים הזרמת שפכים באיכות יציבה לאורך כל השנה. “שימוש חוזר במים אפורים יגרום תנודתיות באיכות השפכים המגיעים למכוני הטיהור ולכך שלמכונים יגיעו שפכים עם ריכוז גבוה יותר של מוצקים ושל חומרים אורגניים. הצורך להתמודד עם ריכוז גבוה יותר של מוצקים ושל חומר אורגני ועם תנודתיות גבוהה באיכות השפכים בין חורף לקיץ עלול לפגוע בתהליך הטיהור” (3).

ניסוח הטיעון הזה מדגים את הקונפליקט הקלסי בין הקוטב השמרן לקוטב המהפכני בכל דיון. הקוטב השמרן טוען כי המערכת שכבר קיימת לא תוכל לעמוד בשינויים שנפעיל עליה, והיא תקרוס. רשות המים, למשל, מצדדת בטיעון הזה.

בכל מקרה, התנאים של משרד הבריאות לאישור השבת מים אפורים הם (מתוך (3)):

1. צירוף מסמך הנדסי לבחינת השפעת התכנית על מערכת הולכת הביוב.
2. המים צריכים להגיע לרמת איכות “מעולה”, כלומר ללא חיידקי קולי צואתי, בעכירות נמוכה וללא ריחות נלווים – מקסימום 14 קולי צואתי ב-100 מ”ל, עכירות מקסימום 5 NTU, צריכת חמצן ביולוגית ממוצעת חודשית 10 מג”ל.
3. במערכות המטפלות במים אפורים שמכילות גם מי כיורי מטבח, מדיחי כלים ומכונות כביסה תוצג בחינה של השפעת הקולחים המטופלים על הסביבה.
4. מתקן הטיפול ומערך ההשבה יהיו בידי גוף אחראי בעל ניסיון מוכח בהחזקת מערכות דומות, שיפעל לפי תכנית טיפול ובה אמצעים לשמירת תנאים תברואתיים וניטורם.
5. יובטחו גיבוי של מים שפירים ואפשרות להזרימם למערכת הביוב הכללי במקרה של תקלה או יצירת עודפים.
6. בתכנית להשבת מים אפורים להדחת אסלות ייכללו אמצעים למניעת חיבורים צולבים עם מערכת המים השפירים, כגון צביעת הצינורות בצבעים שונים, הברגות הפוכות, שילוט ועוד.

בקיצור, חסכון כלכלי קשה להאמין שיהיה כאן. לפי משרד הבריאות (ואל תפלו רק עליהם – משרד הפנים (לפי רפי ריש, אדריכל ראשי של משרד הפנים) אומר את אותו הדבר), אם כבר הצלחנו לחסוך מים באמצעות המערכות היקרות (ובכך כמובן גם חסכנו כסף), כל העלות שחסכנו תממן כעת את התעשייה החדשה שיש להקים כאן – פיקוח, ניטור וטכנאות מים אפורים. על כן, לדידו של המשרד, לא כדאי כלכלית להיכנס לכך מלכתחילה.

5. רשות המים – מדובר כאן בביזור כוח ריכוזי, ומלחמה של הגוף הריכוזי כנגד ההפרטה. רשות המים היא הגוף הריכוזי שהוקם בתחילת העשור הקודם כדי להפוך את ניהול המים במדינה לטוב יותר עבור אזרחיה (בטח…). כפועל יוצא מהיותו גוף ריכוזי, חלק גדול מהניהול בו תלוי בניהול תשתיות בהיקף הלאומי, מה שבעצם מבטיח התנגדות של הרשות לביזור הטיפול במים אפורים לקנה מידה פרטי ויישובי. נכון, קצת קונספירטיבי, אבל מתבקש. רשות המים (אורי שני, המנכ”ל, אמר זאת בעצמו, בכנס שנערך בכנסת) איננה מתנגדת למהלך, אך משום מה היא מצביעה על משרד הבריאות ואומרת – “אם הוא מתנגד, אני אתו”, עניין שגרם לי להרים גבה, כיוון שלרשות המים לא צריכה להיות עמדה בנוגע לנושאים שלא לה, כגון בריאות.

חוץ מהטענה לגביה רשות המים מתנגדת להשבת מים אפורים בשל פגיעה במערכת הביוב הריכוזית, רשות המים מנפנפת בכל הזדמנות בכך שמעל 70% מהמים בישראל מושבים לחקלאות. כמובן שהם שכחו לציין את תקציב התשתיות והאנרגיה של המפעל המפלצתי הזה. בנוסף, לא כל הרגולטורים רואים במים אפורים עניין שפועל לרעת מערכת הביוב – ” שימוש חוזר במים עשוי להפחית עומס ממערכת הביוב ולפשט את הטיפול בו, דבר שעשוי להיות בעל חשיבות מיוחדת ביישובים מבודדים או מרוחקים ”(4).

בשבועות האחרונים עלה קמפיין החיסכון החדש של רשות המים. השאלה המתבקשת מהצפייה בקמפיין היא “מדוע רשות המים מוציאה את כספי משלמי המסים על קמפיין שפונה לצרכנים שצורכים רק 10% מהמים (ולא נניח, משקיעים את הכסף בחיסכון מים במגזר המוניציפלי ו/או במגזר העסקי)?”. התשובה – המטרה היא לא לחסוך 10% מהמים, אלא לשאוף לתמיכה של 100% מהציבור לאיוולת ההתפלה במסווה של קמפיין חיסכון. הון ושלטון שלובים במיטבם. במילים אחרות, אתם ואני מממנים את מסע ההסברה, שבסופו של דבר ישכנע אתכם ואותי, כי מים מותפלים ויקרים (סביבתית וכלכלית) הם הדבר הנכון לדרוש. לאחר אהדתנו את רעיון ההתפלה, הבא לפצות בעצם על ניהול כושל, ישתלשל כסף לכיסי המתפילים, ואין הכוונה לארגון עובדי המים עצמו אלא ל…

6. אילי ההתפלה – קצרה היריעה מלהכיל את סגת ההתפלה. בשתי שורות אציין כי מערכות מים אפורים המיושמות ב 10% מהבתים הפרטיים בישראל תהיינה שוות לתחנת התפלה אחת (פחות או יותר). ממליץ לראות את הסרט של צור שיזף – “מי אמר שאין מים?”

חוק או סדר בישראל

כבר בכנסת ה-17 הונחה הצעת חוק פרטית לשימוש במים אפורים (דלוחים). בהצעה נכללה חובה להתקין מערכות להפרדת מים אפורים ממי קולחין (מים אפורים + מים שחורים), ולהשתמש שימוש חוזר באפורים בכל בניין מגורים חדש שייבנה. ההצעה הונחה על שולחן הכנסת אך לבסוף לא הובאה להצבעה.

בכנס “ירוק בעיניים” שהתקיים לפני כחודשיים וחצי, שמעתי במפורש במו אוזני ע”י רפי ריש, אדריכל ראשי במשרד הפנים, כי “המדינה אומרת: אם יש לי יכולת לשלוט בתחום מסוים – אשלוט בו”. משמע, לא סומכים על האזרח הקטן. עובדה זו לא מחדשת הרבה, אך רק מבהירה שבאופן כזה אי אפשר לבנות חברה חושבת ומודעת. עוד אומר ריש כי מבחינתו (והוא מייצג את המשרד שלו) צריך לאסור בחוק קיומן של מערכות מים אפורים בבתים פרטיים, ולאשר רק מערכות שעליהן אפשר לפקח ברמה הציבורית.

ועתה, הטו אוזניכם – לפני שבועיים (ב-7.7) עברה הצעת החוק של ח”כ ניצן הורוביץ ואחרים בקריאה טרומית בכנסת. החוק עבר ללא התנגדות עקב כך שהשר לאיכות הסביבה הכריז כי החוק יורחב מחדש בוועדת הפנים בהסכמת השרים (9). כלומר, כל מה שכתוב בחוק עכשיו, בעצם יכול להשתנות.

דברים שכדאי לדעת על הצעת החוק שעברה בקריאה טרומית:

1. משרד הבריאות הסכים לאשר את החוק בשני תנאים: להתיר מים אפורים במגזר הציבורי בלבד (היכן שהשליטה קלה יותר למשרד), ולהעניש את העוברים על החוק במגזר הפרטי, כלומר בעלי מערכות מים אפורים בבתיהם. נוסח מוקדם יותר אף דרש עונשי מאסר וקנסות לעוברים על החוק.

2. בתהליך פוליטי נעלמו שני התנאים שבסעיף 1 מהחוק (כמה זה רחוק מ (10) אני לא יודע), אולם כמדומני אין בהכרח צורך לכתוב אותם, וזאת משני טעמים. האחד הוא העובדה שהשר לאיכות הסביבה הכריז כי החוק יורחב מחדש בוועדת הפנים בהסכמת השרים, כלומר הכל יכול להשתנות. השני הוא העובדה שהצעת החוק אינה סותרת עונשים כלפי פרטיים שמשיבים מים אפורים.

3. לדברי פרופ’ אורון, מהמתנגדים לנוסח הנוכחי של החוק, מטרת החוק הייתה במקור לאפשר שימוש נכון ו”תברואי כהלכה” במים אפורים במגזר הפרטי, תוך יצירת מערכת הנחיות תומכות ומערך פיקוח שיהיה בידי הרשויות המקומיות. הפרדוקס הוא שהסכמה כוללת לגבי השבת מים אפורים במגזר הציבורי כבר קיימת מ-2008. אם כך, החוק אינו מחדש דבר. רבים מהמתנגדים לחוק הנוכחי יודעים שהמגזר הפרטי הוא הזירה האמתית, וכל התפשרות של החוק הרחק מזירה זו מקטין את חשיבותו.

4. צורם במיוחד לדעת כי בניגוד להרבה מדינות בעולם בהן האזרח מקבל תמריצים להשבת מים אפורים, החקיקה בישראל הולכת לכיוון של איסור השבת מים אפורים במגזר הפרטי ואף לכיוון של איום בעונשים ובקנסות.

5. תומכי החוק טוענים כי החוק עונה על יעדים פרגמטיים חלקיים (המגזר הציבורי קודם כל), שיפתחו פתח לחקיקות ותקינות בהמשך גם למגזר הפרטי. באם אנו מקבלים את הטענה הזאת או לא, אין ספק שבטווח הקצר ובהנחה שתהיה אכיפה לחוק, המוכנות של הציבור במגזר הפרטי מרגע זה ואילך צועדת אחורה.

בעיות וסיכונים:

1. עלות כלכלית – מכלול משתנים משפיע על הכדאיות הכלכלית שבהקמת מערכות מים אפורים והחזקתן. בין המשתנים נמצאים עלויות התשתית, ייעוד המים, סוג הבקרה והרגולציה, השפעות חיצוניות ומחיר המים. משתנים אלו הם בעלי מחירי שוק יחסיים ושרירותיים.

לפי הערכה כלכלית ראשונית במסמך ההנחיות החלופיות, משפחה בעלת בית צמוד קרקע יכולה לחסוך במערכת המים האפורים שלה כ-135 מ”ק בשנה, שהנם שווי ערך ל-660 ש”ח לשנה (ראו (1)). לפי טבלה מס’ 2 באותו מסמך, ההוצאה השנתית של אותה משפחה על מערכת המים האפורים ותחזוקתה הנה 940 ש”ח, בעוד הקמת המערכת עולה 8,000 ש”ח, ושווייה של התחזוקה השנתית הוא 800 ש”ח. נכון להיום סדר הגודל של מחיר המערכות העומדות בתקנים המוצעים (הלפרין-עלוני) נע סביב ה30,000 ש”ח (ונוטה למעלה), לא כולל תחזוקה. במסמך מציעים הוזלה ב-50% בקרוב, במידה ומערכות אגנים ירוקים יכנסו לשימוש. מה שלא נלקח בחשבון, כמדומני, היא העובדה שאגנים ירוקים נוטים “לייצר” רק כ-30% מהמים הנכנסים (60-70% בקירוב הולכים לאיבוד בצריכת הצמחים, בדיות ובאידוי).

אם כן, נוצרת כאן בעיה של כדאיות כלכלית, לנוכח המצב האבסורדי בו חוסכים מים, אך למעשה מוציאים יותר כסף מאשר חוסכים כסף בהקמת המערכות ובתחזוקתן.

לפי בדיקה כלכלית (3) שנעשתה בעבור המשרד להגנת הסביבה, ברמות של משקי הבית הפרטיים אין כדאיות כלכלית בטיפול במים אפורים במערכות ביולוגיות-מכניות (בהכללה, המערכות היקרות יותר והטכנולוגיות יותר). למערכות טיהור אקולוגיות המבוססות על אגנים ירוקים (ויש עוד סוגים) קיימת כדאיות כלכלית במתקנים להשקיית מתקני ספורט. שימוש במערכות אקולוגיות לטובת השקיית גינות ציבוריות במים דלוחים של בניינים פרטיים נמצאה על גבול הכדאיות הכלכלית.

לכל אלה מתווספת אי הוודאות הכרוכה בשרירותיות של מחיר המים.

עוד בעניין העלויות – חברות מסוימות נוטות לזלזל בפתרונות פשוטים (על אף שישנן לא מעט מדינות שמאפשרות פתרונות כאלו במסגרת התקנות), ומוכרות מערכות עתירות טכנולוגיה בעשרות אלפי שקלים. מערכות אלו, לדעתי, מרחיקות את בעל המערכת מהמים האפורים שלו, ובכך פוגעות במודעות שלו ובהבנת דפוסי הצריכה. זאת כיוון שמערכות אלה, בהכללה, מורכבות מדי מכדי שיטפל בהם בעליהם, ודורשות החזקה מקצועית מהחברה. כך גם נכבל בעל המערכת לחברה הספציפית שממנה רכש את המערכת (ממש כמו קוד פתוח מול קוד סגור, למי שמבין את כוונתי).

2. מי “מפסיד”? – הפחתת הצריכה הפרטית מקטינה את כמויות מי השפכים המגיעים למכוני הטיהור. להפחתה זו יש השפעות כלכליות, כיוון שהמכונים מקבלים תשלום לפי כמות המים שהם מטפלים בה. אכן חברים, המנגנון הזה מורכב ומתעתע: כל פעם ששולפים מולכם נתונים באשר לכך שהמאמץ שלכם לחסוך ולהשתמש שוב פוגע במישהו, חפשו את המנגנון השמרני והמעוות שנהנה מזה. במילים אחרות, לפי התפיסה המרובעת הזו, המנגנון מפסיד כאשר אנחנו קונים פחות מים, משלמים פחות על הובלת ביוב, פוגעים במערכת הביוב הציבורית הקיימת עקב שינויים בעליית ריכוז המוצקים, ובנוסף יש פחות מים למכור פעם שנייה לחקלאים.

3. רגולציה – כמו שזה נראה אנחנו נעים לכיוון של ביסוס תעשייה חדשה סביב המים האפורים – טכנאי מים, בודקי מים, חברות מסחריות וכו’. במילים אחרות “רגולציה עשויה להידרש בהתקנת מערכת הטיפול במים האפורים ובאישורה, וכן בבקרה תקופתית, למשל על טיב המים המופקים מן המערכות, על רמת התחזוקה של המערכת או על איכות הקרקע ומצב הצמחייה המושקית במים אפורים. ככלל, ככל שמנגנון הפיקוח הדוק ויסודי יותר, כך עלותו גבוהה יותר.”(4)

במילים אחרות, המחיר בפועל צפוי להיות גבוה ממחיר השבת המים כמצוין בסעיף 1 – עלות כלכלית, כיוון שבשורה התחתונה אנו נממן מערכת רגולטורית שלמה, כגון תשלומי “ביקור טכנאי” כמו בתעשיית החשמל או הגז.

4. זיהום אנדוקריני במים – אחד החוקרים שתפסו את תשומת לבי הוא פרופ’ אורי צולר, כימאי מאוניברסיטת חיפה. צולר עוסק בזיהום אנדוקריני (קשור בהורמונים) במקורות המים. זיהום אנדוקריני, באופן עקרוני, פוגם במערכת ההורמונלית, או במילים פשוטות, קודם כל במערכות הרבייה. בגדול, צולר מתאר את המציאות העגומה בנושא, ומסביר שכבר היום מקורות המים שלנו מזוהמים בחומרים אנדוקריניים (כתוצאה משפכים של מפעלי תרופות ודומיהם). מבחינתו, ממה שהבנתי משיחה אחד על אחד, זאת סיבה טובה לפסול מערכות מים אפורים בקנה מידה ביתי. שאלתי אותו אם אי אפשר להפריד את החומרים האנדוקריניים במקור ולטפל בהם שם, והוא ציין (קצת בייאוש, אם תשאלו אותי) שמקורות המים שלנו כבר מזוהמים, ואין לנו דרך לדעת באמת כמה זמן ייקח לחומרים הללו להתפרק. בנוסף ציין צולר כי כבר עכשיו רואים עדויות להשפעות של חומרים אלו על אוכלוסיות של בעלי חיים, ולא רחוק הזמן שנראה השפעות אלו גם על בני אדם. יצאתי די המום מהשיחה אתו. הדהדה בראשי התהייה – אם גם כך המים שלנו מזוהמים, ואיננו מכירים אף מערכת שאנו עובדים אתה היום (גם לא המט”שים הגדולים) שמסננת את החומרים האנדוקריניים, אז מה יש כבר להתנגד להשבת המים, גם כך לא משם תבוא הישועה. בכל מקרה, חזרתי הביתה וחיפשתי קצת מחקרים ועבודות של צולר כדי להרחיב בנושא. מכאן אנסה לתמצת בנקודות את המסקנות שלי ולצייר את התמונה הברורה ביותר שהצלחתי להגיע אליה:

מקורות המים כבר מזוהמים בחומרים אנדוקריניים עמידים בפירוק, והכוונה היא לא שהם לא יתפרקו לעולם, אלא שהם הפתיעו אותנו בכמה הם עמידים לאחר השלכתם לטבע.

במבט קדימה, פרופ’ צולר (8), מציע כפתרון שלושה צעדים: ראשית, שקילת איסור על ייצור ושימוש בחומרים אלו בכל קנה מידה אפשרי; שנית, שיפור יכולת הסינון של המזהמים האנדוקריניים; ולבסוף, מעבר לממשק ניהול מים מבוסס מחקר בהקדם האפשרי.

לטעמי, אם נצליח לפחות לסנן ביציאה הראשית (שרובה ככולה היא יציאת הביוב של היצרנים בתעשייה), ויותר מכך להפחית שימוש במקור (מעבר לתחליפים לא אנדוקריניים, הלוואי), אין סיבה אמתית לא להשיב מים אפורים.

אני חושב שפרופ’ צולר עלה על משהו אדיר. יש כאן טיעון בריאותי-תברואתי אמתי לאישור אגירת מי גשמים. במי גשמים אין חומרים אנדוקריניים, ואותם גם אין סכנה להשיב, בתנאי שאין אנו מוסיפים להם זיהום משמעותי ולא פריק בשימוש בהם.

מפת הדרכים הלאומית:

השם היומרני “מפת הדרכים הלאומית” יספר לכם על תרחיש דמיוני ומרגש אך אפשרי לניהול משק המים בישראל בצורה שפויה בשנים הקרובות, וזאת בהשראת ובמחווה לספר “בולו בולו”.

תחילה חשבתי שאכתוב את כל המפה בעצמי, אבל אז אמרתי – “למה?”. שרבטתי את ארבע השנים הראשונות, סתם כתרגיל, וכעת אני מזמין אתכם לכתוב את מפת הדרכים הלאומית שלכם בתגובות למאמר זה. קדימה, גייסו חזונות!

2011 – חוק המים האפורים עובר בכנסת בצמוד לתקנות אריזונה. מוגשת הצעת חוק להשבת מים אפורים בתעשייה המחייבת מפעלים המשתמשים במים כמשאב לעבור בהדרגה תוך חמש שנים להשבת מים ברמה מעולה. מחיר המים עולה ב-3.6%. משרד הבריאות מאשר את מערכת השבת המים האפורים בגני תקווה כמערכת ניסויית לשלוש שנים, בתקנים מחמירים. רשות המים מפסיקה את השאיבה מ-80% מהבארות של אקוויפר החוף עקב זיהום ברמה מסוכנת.

2012 – קם הארגון ההתנדבותי “מהנדסים למען ילדינו” על ידי קבוצה עצמאית של מהנדסי מים. הפעילות המרכזית של הארגון היא לספק בחינם רגולציה ותחזוקה למערכות להשבת מים במבני ציבור. מחיר המים עולה ב-5%. נרשמות כ-10,000 מערכות להשבת מים אפורים בבתים פרטיים ברחבי הארץ. עיריית חיפה מפרסמת תכנית בת 10 שנים למעבר ל”עיר ללא מים”, שמסכמת כ-56 פרויקטים ברחבי העיר העתידים לצמצם את צריכת המים של העיר ב-85%. כל יחידות דיור הקרקע שנבנות בישראל מחויבות בהפרדת צנרת מים אפורים במקור.

2013 – חוק המים להשבת מים אפורים בתעשייה עובר בכנסת. מוגשת הצעת החוק לאגירת מי גשמים למגזר הפרטי, בעקבות מחקר מקיף על איכות מי גשמים בהשוואה למי מקורות. מחיר המים עולה ב-5.4%. הפגנות של פעילים סביבתיים בתל-אביב על התנגדות של העירייה ללכת בעקבות העיר חיפה לתכנית “עיר ללא מים”. מוקמת מפלגה חדשה בת”א סביב ההפגנות, וצוברת כוח פוליטי רב.

2014 – באזור תעשייה בגליל מוקם מפעל טיפול שפכים הצמוד לאזור התעשייה במימון משותף של המפעלים, ועובר את רף בדיקות המים. משרד הבריאות מציג את תוצאות טובות במחקר של מערכת “גני תקווה”. חיפה נכנסת לשנתה הרביעית בתכנית “עיר ללא מים” ומראה הפחתה של כ-60% עד כה בצריכה. תל-אביב אחרי מהפך בבחירות לראשות העיר, נכנסת בעקבות חיפה לתכנית “עיר ללא מים”.

הערות ובבליוגרפיה:

* למערכת מים אפורים בגרביטציה יש שני יתרונות למניעת זרימה חוזרת: (1) מערכת שעובדת בגרביטציה תזדקק לצינורות בעלי קוטר גדול בהרבה מאלו של הובלת המים השפירים (כיוון שאין לחץ מים מלאכותי), כך שאין סכנה בחיבורים צולבים (נסו לחבר צינור 50 מ”מ עם 16 מ”מ “בלי לשים לב”… ותגלו שזה לא אפשרי).

(2) אם כבר יש בחלק מהמערכת חיבור צולב, הובלה בגרביטציה מתקיימת רק כשאין לחץ. גרביטציה לא יכולה להתחרות עם לחץ של 3 אטמוספרות שקיים בצנרת הביתית. ולכן כשנוסיף לזה שסתומים חד-כיווניים ומרווחי אוויר אז בכלל אפשר לישון בשקט. ליתרונות משמעותיים נוספים של הובלה בגרביטציה ראו מדריכים על מערכות מים אפורים באתר זה בקרוב.

מקורות:

(1) – הנחיות חלופיות להשבת מים אפורים, עמ’ 6, מרץ 2009.

(2) – חוק המים.

(3) – רונן י’, אפשרויות השימוש במים דלוחים (מים אפורים) במגזר הפרטי (מוגש לוועדת הפנים והגנת הסביבה), מרכז המחקר של הכנסת, י”ג בתמוז תשנ”ט, 5 ביולי 2009.

(4) – טרואן י’, הסדרת השימוש במים אפורים בחקיקה בתשע ממדינות ארה”ב, מרכז המחקר של הכנסת, י’ בשבט תשס”ז, 29 בינואר 2007

(5) – סקירת אירועי זרימה חוזרת בעשר השנים האחרונות (1998-2008), מעודכן לאוגוסט 2008, מאתר משרד הבריאות.

(6) – הלפרין ר’, עלוני א’, כללים לשימוש חוזר בקולחים בעיר, בנופש ובתעשייה, יוני 2003

(7)– Ludwig A., Create an Oasis with Graywater, Oasis Design, 2007.

(8) Zoller U., Faculty of Sciences and Science Education, Haifa University, ENDOCRINE DISRUPTING APEOs IN  ISRAELI/PALESTINIAN WATER RESOURCES: WHAT SHOULD IT TAKE TO PREVENT FUTURE POLLUTION.

(9) מתוך גלובס, מירב אנקורי, 7.7.10

(10) הצעת החוק החדשה כפי שהוגשה ביולי 2009.