הערות

• נכון לרגע זה, בניית מערכת מים אפורים היא עבירה חלקית על החוק בישראל. כלומר, “בתחום האפור” תרתי משמע. ראו את המאמר “לא רק המים אפורים”.
• ספרות רלוונטית: בסוף הספר “Water Storage” (הספר המצויין של Art Ludwig) יש נספח שמדבר על בנייה בפירוצמנט.

רקע

רצפת הפירוצמנט שבניתי החליפה מקלחון מפיברגלס שמצאתי בזבל, והיה בשימוש כמה חודשים עד שנשבר.
משמעות השם “פירוצמנט” מורכבת מ”פירו” (פלדה בלטינית) ו”צמנט”, משמע מלט, ואפשר להתייחס אליו כאל פיתוח של רעיון הבטון המזוין. לבטון יש כוח לחיצה חזק, אך כוח המתיחה שלו חלש. זיון של הבטון בברזל (כגון ברזל בניין ורשתות שונות) משפר מאוד את ההתנגדות של הבטון למתיחה, ובכך את עמידותו הכללית.

למה בחרתי דווקא בפירוצמנט? הסיבה המרכזית היא שפשוט רציתי להתנסות בעבודה עם החומר. סיבה נוספת היא העובדה שאין הרבה חומרים שהם גם בעלי יכולת להכיל מים, הם גם נעימים למגע כף הרגל, וגם אפשר לעבוד איתם בקנה מידה קטן (בניגוד לייצור תעשייתי של מקלחונים מפלסטיק).

השלד

על מנת לחסוך במלט, שאפתי ליצור את השכבה הדקה ביותר שאוכל בלי שתשבר. כפי שתכף תראו, אין זה מובן מאליו.
הבסיס למקלחון היה משטח פלסטיק (משטח הרמה למלגזות), אליו חיברתי שברי דיקטים בעוביים שונים כך שיצרו שיפוע מינימלי אל עבר חור בקוטר 5 סנטימטר שקדחתי במשטח הפלסטיק. השיפוע שנוצר בעזרת הדיקטים מקטין את כמות החומר הסופית. בתמונות ניתן לראות את הדירוג בדיקטים.
חשוב מאוד! על הדיקטים להיות צמודים ככל האפשר למשטח ואחד לשני. עלינו לדאוג שיישאר כמה שפחות חלל אוויר בין הדיקטים שהמלט לא יוכל למלא. חלל שכזה יגרום לסדקים מהר מאוד, עקב המשקל של המתקלחים במקלחון.

 

 

 

ניקוז

שברתי מהמקלחון הישן את פתח הניקוז, השחלתי אותו לתוך החור, וחיברתי עם מסמרים אל משטח הפלסטיק. המטרה הייתה להשתמש בפתח הניקוז ובצינור שמחובר אליו שהינם אטומים כיחידה אחת, וברשת של הניקוז למניעת סתימות. את חתיכת הפלסטיק הזו יכסה אחר כך המלט יפה יפה, כך שלא יישאר פיברגלס חשוף או משהו בסגנון.

רשת

שלב הרשת הוא מאוד חשוב. ללא רשת (או זיון אחר) אין פירוצמנט, אלא רק צמנט. עלתה השאלה איזו רשת הכי תתאים למשימה. רבים יאמרו כי הברירה ההגיונית היא רשת suspended, בה משתמשים טייחים “אמיתיים”. אני בחרתי ברשת לולים משתי סיבות: ראשית, רשת לולים יותר גמישה וקלה לעבודה מרשת suspeneded, ושנית רשת לולים כבר הייתה לי במלאי. במקרה של המקלחון, הרבה מהעמידות של הפירוצמנט קשורה למבנה המאסיבי שהיה קיים עוד לפני הבטון (משטח הפלסטיק והדיקטים), כיוון שבדרך כלל פירוצמנט לא נח על שלד יציב כל כך.

כמה עקרונות לחיבור הרשת: עליה להיות מתוחה ומורחקת מעט מהמבנה (בעזרת מקלות קטנים או אבנים שדוחפים בין הרשת למבנה) כדי להגביר את היעילות שלה כמקשרת בתוך המלט. שימו לב לכך שהרשת צריכה ללכת עם השיפוע, כלומר להיות במרחק של ס”מ – ס”מ וחצי מהמשטח ובשיפוע שלו. זה הוא השיפוע של הרשת עצמה. אם לא ניצור שיפוע ברשת, צמוד לשיפוע המבנה שיצרנו, אנו עשויים לבזבז הרבה חומר כאשר נאלץ ליצור שיפוע חדש ע”י שכבה עבה מאוד.

טיח ראשון

טיח הפירוצמנט מורכב משלוש יחידות חול על יחידה של מלט לבן (שהינו חזק יותר ממלט רגיל). מבחינת כמות חומר, 3 דליים של חול ודלי אחד של מלט הספיקו לי בדיוק לשכבה הזאת. כדאי להתחיל בלהרטיב את המלט בהדרגה, עד שנוצרת מאין גבינה לבנה אחידה יחסית. אז יש להוסיף את החול ועוד מים, עד שהחומר מספיק נוזלי כדי למרוח אותו, אבל לא מדי נוזלי כך שלא ניתן להחזיקו (מרקם דמוי חומוס).
טייחתי בידיים מכופפות, ודאגתי למלא את כל החריצים עד שהגעתי למצב בו המלט מכסה את הרשת כולה. (יתרון נוסף לכך שהרשת תהיה משופעת עם השיפוע של המבנה הוא היכולת לעקוב במהלך הטיוח אחר השיפוע הנכון).
כאלמנט אסטטי הוספתי אבני חיפוי (בעצם רק הטקסטורה היא של אבן) שמצאתי במזבלה על הצד של המקלחון אותו רואים מבחוץ. פשוט הטבעתי את האבן במלט, עם שכבה דקה של מלט בין האבן למשטח הפלסטיק. הצבע חום-אדמה של המקלחון נוצר בעיקר על ידי השימוש בחול חמרה.

 

 

 

החלקה ואשפרה

בשמונה עשרה השעות הבאות בחנתי את דפוס ההתייבשות של החומר. היו לי שתי מטרות: הראשונה והחשובה היא מניעת היווצרותם של סדקים. והשנייה, היא הרצון להגיע למרקם חלק יחסית, ללא סימני אצבעות או שקעים אחרים, כדי שיהיה נעים לעמוד על המשטח ולהתקלח.

לצורך כך דאגתי להרטיב את המשטח כל שעתיים (מה שנקרא “אשפרה” בשפת הבטונאים). בחרתי בתדירות גבוהה זו כיוון שלפי מיטב הבנתי וידיעתי בדרך כלל בטון מיושם בשכבות עבות יותר שמתייבשות לאט יותר, והרטבה מתאימה היא המפתח למניעת סדקים בבטון. כיוון שכאן הטיח דק יחסית, הרטבתי אותו פעמים רבות. בנוסף, ככל שהחומר הלך והתייבש, דאגתי להחליק את המרקם עם ספוג לח, ובכך ליישר את השקעים שנוצרו מהיישום הגס.

 

 

 

תיקון שברים

לאחר הייבוש חשבתי שסיימתי. אולם אחרי יומיים בהם המקלחון היה בשימוש, התחילו להתגלות סדקים בנקודות שככל הנראה היו דקות מידי . לכן החלטתי לחזק את כל המבנה בשכבה נוספת (הפעם רק חצי דלי מלט ודלי וחצי חול, כיוון שרוב המלט בשכבה הראשונה הלך למלא חללים וליצור את הצורה). הטיוח השני נעשה לא לפני שהפעלתי לחץ בכוונה ו”ריסקתי” את הנקודות החלשות עוד יותר, חיברתי פלח מתכת עם ברגים דרך המלט היבש למשטח הפלסטיק (לחיזוק), ומתחתי על כל האזור המועד לפורענות רשת לולים נוספת.

 

 

טיח שני

בשכבה השנייה של הטיח, כבר לא היה לי חול חמרה כמו בהתחלה, לכן נאלצתי להסתפק בחול קנוי ודק יותר מהקודם (מרקם של חול ים). עקב כך וויתרתי בצער על הצבע היפהפה ששלט בשכבה הראשונה.

 

 

 

סיכום

חשוב לדעת שגם מלט סופח מים במידת מה, כך שעם הזמן הוא יתחיל להיסדק ולהישבר. למעשה אין דרך למנוע זאת ללא סילר. סילר הוא שם כללי לחומר איטום אותו מיישמים בשכבה מאוד דקה על הבטון. נכון להיום (10.7.10) עוד לא התנסתי עם הסילר במקלחון שלי. ברגע שאגיע לכך, אפרסם התייחסות נוספת.

דבר נוסף – בשונה ממקלחת שנמצאת בתוך הבית, מקלחת חוץ מגבירה את הפוטנציאל לסתימות בצינור מפאת עלים שנושרים מהעצים, אדמה, וכו’ וכו’. ייתכן וכדאי היה ליצור מיכל איסוף ביניים מתחת למקלחון, באיזור רשת הניקוז, שיוכל לקלוט כמות של מים ולנקז אותם לאט. מיכל שכזה ישפר את הניקוז במקלחות עצמו ויימנע סתימות או לפחות יפחית אותן.