לפני הכל, אני מתכוון להקדיש פסקה אחת ויחידה לשאלת האפקטיביות המעשית של שעה זו (חיסכון ממשי בחשמל) רק כדי להסיר ספק. ובכן, שעה של חסכון בחשמל?! – אוי וויי… הרי תקציב הפרסום, בצירוף האנרגיה שנשרפת על הארגון של כל הקמפיין הזה, בוודאי עולים על חסכון של שעת כיבוי אורות אחת. לדעתי, אפילו החבר’ה של שעת כדוה”א לא חושבים שזאת המטרה. אם כן, מה היא?

אפשר רק להניח שמטרת הקמפיין היא לעורר את מודעות הציבור. לעורר שיח על הפעולה, על שעת כדור הארץ, על כיבוי האורות, על צריכת האנרגיה ועל המשברים הסביבתיים בכלל, אבל אני רוצה לאתגר גם את המחשבה הזו.

ננסה ציטוט מתוך אתר האירוע:

“מדוע כדאי לנו להשתתף?

כולנו שמענו על התחממות גלובלית ולפעמים קשה לראות מה אנחנו, כיחידים, יכולים לעשות. “שעת כדור הארץ” הינה דרך נהדרת להראות את מחויבותך לצמצם את פליטת גזי החממה ולהתמודד עם המשבר האקלימי.”

אוקי, נשאיר את ההתחממות הגלובלית לזמן אחר, כי היא אכן נושא עקוב מדם בפני עצמו. כעת, בואו נשחק משחק, ונחליף את “התחממות גלובלית” במשהו אחר, נניח:

כולנו שמענו על שיא תפוקת הנפט ולפעמים קשה לראות מה אנחנו כיחידים, יכולים לעשות. “שעת שיא תפוקת הנפט” הינה דרך נהדרת להראות את מחויבותך לצמצם את השימוש בדלקים פוסיליים ולהתמודד עם המעבר לתקופה דלת אנרגיה.”

אפשר, כמובן, להמשיך ולהחליף בשרירותיות את הנושא, וברור כי היחסים בין הנושא למטרה יישארו זהים. האם, באמת, פעולה סימלית בתדירות דלה כל כך (אחת לשנה) מביאה לשינוי תודעתי ארוך טווח? הניסיון האישי שלי אומר שלא.

אנלוגיה מציאותית ששבה וחוזרת אל כל באי מעמד הביניים מדי פעם היא רגע של מפגש עם מקבץ הנדבות. ניסיתם פעם לחקור את הסיבה לכך שזרקתם מטבע לכוס? אני ניסיתי. מה שעלה בראשי הוא בליל של מחשבות – “אוי, איזה מסכן”, “כוסאומו המדינה הזאת”, “מקווה שלא יקנה בזה סמים”, ועוד ועוד. דבר אחד נשאר עקבי: אם נתתי נדבה, נרגעתי. אם לא, הלכתי עם זה עוד לפחות חצי שעה בראש, עד שהצלחתי להרגע.

לפני שאסביר איך זה בדיוק קשור, נראה את הקטע הבא, שמציג זווית מעניינת על תפקידו של הקבצן בחיי איש מעמד הביניים. הקטע לקוח מתוך הסרט “פישר קינג”

ככל הנראה, אלו מחשבות עליהן יכול לחשוב רק קבצן שבע, אך עולה מהן מסקנה חדה: לקבצן יש תפקיד חשוב בסדר החברתי. הוא שומר על מצב העניינים כמו שהוא. בכל פעם שקופץ לאיש ההייטק הפיוז, ורגע לפני שהוא יורק לבוס שלו בפנים, הוא נזכר בקבצן ובכל מה שיש לו (לאיש ההייטק) להפסיד. צריך לפגוש את הקבצן, ולהביט לו בלבן של העיניים כשזורקים לו את המטבע, כדי שימלא את תפקידו כתמרור חברתי על הצד הטוב ביותר, כדי שנבין לאן אנחנו לא רוצים להגיע. כך אנו גם זקוקים לשעה אחת ללא אור, כדי להבין שהאור חסר לנו, שאנחנו מפחדים מהחושך.

זוכרים את “יום ללא קניות”? “יום ללא פלאפון”? עכשיו מגיעה גם “שעת כדור הארץ”. אירועים שנועדו לשמור על הסדר החברתי שקט ורגוע, בלי מהפכות. כבר יותר קשה היום להמשיך ולהשתתף בתרבות הצריכה בלי לשים לב לשאלות הקשות שעולות ממנה. וכך, יום ללא קניות, יום ללא פלאפון וגם שעת כדור הארץ, הם בעלי תפקיד כפול – הם מנקים לנו את המצפון, ובד בבד מאפשרים לנו לשחרר אנחת רווחה כשהשיחה הראשונה נכנסת, וחיוך מאוזן לאוזן כשהאור נדלק בתום השעה.

כמו שטום ווייטס ניסח ברהיטות מעלפת ב”פישר קינג” (ראו סרטון), כשג’ף ברידגס אומר לו “המאנייק הזה, הוא אפילו לא הסתכל עליך”:

“מילא, הוא משלם כדי שהוא לא יצטרך להסתכל.
תבין, אדם הולך לעבודה כל יום, שמונה שעות ביום, שבעה ימים בשבוע… האשכים שלו תפוסים במלחציים כל-כך חזק שהוא מתחיל להטיל ספק במהות הקיום שלו. יום אחד, ממש לקראת סוף היום הבוס שלו קורא לו ואומר: “הי בוב, אולי תכנס רגע למשרד שלי, ותשק לי בתחת, סבבה?”… “לעזאזל עם הכל”, בוב אומר, “לא אכפת לי מה יקרה, אני רק רוצה לראות את ההבעה שלו כשאני אתקע לו את המספריים האלו בזרוע שלו.
ואז הוא נזכר בי. הוא אומר “חכו רגע, יש לי את שתי הרגליים שלי, שתי הידיים שלי, לפחות אני לא מקבץ נדבות”. תהיה בטוח שבוב יניח את המספריים האלו באותו הרגע.

אתה מבין, אני סוג של רמזור מוסרי, באמת… כאילו אני אומר “אדום, אל תמשיכו, בוי, בוי, בוי….”

בטור ב-nrg מלפני כמה חודשים, לקראת “יום ללא קניות” 2010, מצאתי את האנלוגיה הבאה:

“יום ללא קניות הוא סוג של מדיטציה מעשית.”

הרי זה בדיוק העניין. כל מי שיש לו, ולו מעט, ניסיון במדיטציה, יודע שיש בהשוואה הזו אמת שהכותב שלה בוודאי לא הבחין בה. אמת שממחישה את הפרדוקס באופן מדויק.

יצטרפו אלי כל המודטים שקוראים שורות אלו – הלוואי עלי שהייתי מצליח להשתחרר מהסבל בעזרת תרגול מדיטציה יום אחד בכל שנה. יום מדיטציה אחד בשנה זה לא רחוק מהמצב שלי, כך שאולי יש לי עוד סיכוי…

למגרדי הפדחת

תאמרו “לא כולם מודעים לבעיות, אי אפשר לשבת בחיבוק ידיים, צריך לעורר את מודעות הציבור ומהר, ולכן חייבים ללכת על מכנים משותפים נמוכים”.

ובכן, יש לי יחס אמביוולנטי לשינוי תודעתי בעל מכנה משותף נמוך. מצד אחד, אם חייבים ללכת על “מה שבטוח יעבוד”, ואם לא ידוע אלו פעולות יניבו את השינוי הרחב והעמוק ביותר, הרי שחייבים לירות לכל הכיוונים. יש בי חלק שמבין צד זה. מהצד השני, ואצלי בדרך כלל הצד הזה מנצח, שינויים בעלי מכנים משותפים נמוכים הם אמנם רחבי השפעה, אך נשארים לזמן קצר.

נניח שהתודעה שלנו מחוברת בקפיץ לנקודה מסויימת. בעקבות ארוע מסויים, התודעה נמשכת למקום אחר לעבר נקודה חדשה, ומתרחשת אחת משתי אפשרויות. אם המשיכה חזקה מספיק, הקפיץ נשבר ואנחנו עפים אל הנקודה החדשה. אם המשיכה חלשה מדי, האחיזה של הארוע בנו נשמטת, ואנחנו מוחזרים בכוח הקפיץ לנקודה אליה אנו מחוברים.

אנשים נוטים לחשוב שמשיכה חזקה מובילה לשינוי חזק, ושמשיכה חלשה מובילה לשינוי חלש. האמת היא, שבעוד שמשיכה חזקה מובילה לשינוי חזק, משיכה חלשה אינה מובילה לשינוי כלל.