שני משפטים על תהליך הדיפלומה בפרמקלצ’ר

אני בטוח שלפחות מעטים מכם שואלים את עצמכם שאלה מאוד בסיסית – “מה זה פרמקלצ’ר?”. על השאלה הזאת לא אענה כיוון שרבים וטובים ממני כבר ענו לה (למשל כאן – “פרמקלצ’ר” בוויקיפדיה הבין-לאומית). אם נניח את השאלה הזו בצד, השאלה הבאה בתור אחריה תהיה “מה זה דיפלומה?”. על השאלה הזאת כן אענה, בשני משפטים.

הדיפלומה הינה גושפנקא מקהילת הפרמקלצ’ר המעידה כי הדיפלומט ראוי לתכנן ולהורות פרמקלצ’ר, וכי מעבר להסמכה, הוא רכש גם נסיון מעשי ועבודה משמעותית וארוכת טווח עם כלי התכנון, לאור הערכים והעקרונות.

בשונה מהמחשבה הרווחת כי קורס המבוא (Permaculture Design Course, או PDC, של 72 שעות) “מקנה” את ההכרה אודות כישורי התכנון של בוגריו, קורס המבוא הוא בסופו של דבר רק מבוא. תכנון פרמקלצ’ר נמדד במעשים איטיים עם קורטוב הגון של משוב והתבוננות על התהליך לאורך שנים, וכאן נכנסת הדיפלומה לתמונה – היא מאפשרת ליחידים המעוניינים להעמיק את תהליך הלמידה ולהטמיע את תפיסת העולם של הפרמקלצ’ר והכלים שלה בכל אורחות חייהם, בתהליך ארוך של מספר שנים, המכיל לפחות עשרה תכנונים מתועדים לפרוטרוט, כשלפחות חמישה מהם הגיעו לשלב היישום. עוד על תהליך הדיפלומה, אפשר לקרוא כאן, באתר של גלעד מרגלית.

אירוע הסיום

ביום שני האחרון התקיים בכפר הנוער מוסינזון בהוד השרון אירוע סיום הדיפלומה בפרמקלצ’ר של עידו הרפז, רוני אשור ויותם קיי. מתוקף היותי תלמיד דיפלומה בתחילת דרכי, החלטתי כי השתתפות באירוע תעניק לי פרספקטיבה נוספת על תהליך הדיפלומה האישי שבו הלכו שלושת הדיפלומטים החדשים, ועל תהליך הדיפלומה כולו.

אל האירוע הגעתי באיחור (בעקבות חישוב מוטעה של זמני אוטובוסים וזמן ההמתנה הדרוש), והספקתי לעמוד בדלת של חדר קטן אך מלא בקהל, בעת שיותם קיי מסיים את הצגת התהליך שלו במצגת פרזי עמוסה כל טוב, ומשאיר זמן לשאלות. לאחר מספר שאלות מהקהל, הציגו קרן יעבץ וגלעד מרגלית את הזווית שלהם על התהליך של יותם, קרן כמנחה הישירה של יותם לאורך התהליך, וגלעד בתור המורה המסמיך (כדיפלומט פרמקלצ’ר שמתפקד כמעין “בוחן חיצוני”).

קרן ליוותה את יותם במהלך שלוש השנים של תהליך הדיפלומה. מתוך מה שהיא סיפרה על התהליך והעבודה עם יותם נחקקו לי בזכרון בעיקר שני דברים משמעותיים.

ראשית, קרן תיארה את המורכבות שנוצרה עקב הניידות הפיזית של יותם – תהליך דיפלומה התרחש לאורך שלוש שנים בשלוש מדינות (אם זכרוני אינו מטעה אותי). יחד עם זאת, ציינה קרן את היכולת, המסירות והמחוייבות של יותם לבחון איך אפשר לתכנן תכנון פרמקלצ’ר לכל דבר – סביבת הבית, הגן, התזונה, החתונה ואפילו דרך הגידול של לילי, בתו. כמובן שבאותה נשימה היה ראוי לציין כי לצעוד בדרך כזאת שבה כל תחום בחי היום-יום עשוי ורצוי להפוך לתכנון פרמקלצ’ר מחייב מסירות של כל בני הבית, ואפשר לומר כי ניבה, זוגתו של יותם, עברה את תהליך הדיפלומה יחד עם יותם באופן בלתי ניתן להפרדה.

בעוד שלאופן ההצגה של יותם (מההתרשמות הקצרה שלי ממנה, עקב האיחור) אפשר לקרוא “קלאסי” יחסית – וכוונתי היא שהיה מקרן והייתה מצגת שהציגה תמונות ושרטוטים שליוו את ההצגה הווקאלית של יותם – עידו הרפז, המציג השני הציג את הדיפלומה שלו דרך סיור בפרוייקט המרכזי שלו – המרכז לאגרואקולוגיה עירונית שבכפר הנוער מוסינזון, הוד השרון.

את הסיור שעידו העביר, צלמתי במלואו (ללא עריכה משמעותית), כך שלא אוסיף הרבה על הסיור עצמו ואתן לכם לצפות בסרטון.

הסיור היה מדהים. בעוד שיותם דיבר על תכנונים שנעשו במקום אחר ובזמן אחר, לעידו הייתה הזכות לקחת אותנו ממש לקרביים של יישום תכנון הפרמקלצ’ר שיישם ממש שם בכפר הנוער. במקום שנדבר ונראה תמונות, נגענו, טעמנו וצפינו בפרוייקים השונים במרכז וחווינו את השינוי שהוא מעביר למשתתפים כאילו אנחנו היינו “הלקוחות” של התכנון עצמו.

לכאורה אפשר לומר שהסיור לא התייחס לתהליך הדיפלומה כשלעצמו, אלא יותר לעשייה של עידו, סביב המרכז לאגרואקולוגיה עירונית. בוודאות שהתכנון של המרכז הוא תכנון מאוד מרכזי מבין התכנונים של עידו, אך מהצגת הדיפלומה שלו לא היו ברורים כל עשרת התכנונים, או אפילו אלו וכמה מן התכנונים מוצגים בסיור עצמו.

לאחר הסיור של עידו, וארוחת הצהריים, הציגה רוני אשור את תהליך הדיפלומה שלה. רוני התחילה בסוג של התנצלות ואמרה שהגיעה אל היום הזה, יום סיום תהליך הדיפלומה, כשאת רוב התכנונים המתועדים בקלסר הדיפלומה שלה היא עזבה לא מזמן, ועברה לדרום הרחוק לזמן של התבוננות פנימית. את הצגת הדיפלומה שלה היא המשיכה עם קטע מתוך הצגה אקולוגית שהיא כתבה, ביימה ומשחקת בתיאטרון “פרא”, שגם תוכנן בזמן תהליך הדיפלומה של רוני. את ההצגה התחלתי לצלם, אך מכיוון שלא התבקשתי לצלם או קיבלתי אישור לעשות כך, ומכיוון שחשתי שההצגה מאוד אישית, מהר מאוד הפסקתי את הצילום.מ

מסקנות

• היה מגוון גדול בדרכי ההצגה, לפחות כלפי חוץ ביום האירוע. אם זאת, אני די בטוח שקלסרי הדיפלומה המכילים את עשרת התכנונים של כל דיפלומט כן נבנו לפי איזה שהם קריטריונים אחידים. אם זה נכון, אפשר להתייחס להצגה עצמה ביום אירוע הסיום כחלק האישי יותר בתוך הגשת העבודה לצורך קבלת הדיפלומה, ולקלסרים בתור המשותף, שבו הדיפלומטים נמדדים על פי אותם קריטריונים, פחות או יותר.
• מה שהיה ברור ואחיד אצל שלושת הדיפלומטים היו הלהט והעומק שכל אדם הביא את עצמו פנימה, לתוך התהליך באופן כללי, ולהצגת הדיפלומה באופן ספציפי. כל אחד הביא את הזווית המאוד אישית שלו, וזה נתן תחושה של ייחודיות לכל הצגה והצגה – לעיתים אפילו במידה שמקשה על אותה ההשוואה אל מול הדיפלומה, שהיא תעודה אחת שאמורה לומר הכל בנוגע להכשרתו של אותו דיפלומט – עניין שמדגיש כמה תהליך הדיפלומה הוא אישי עבור כל אחד ואחד.
• למרות ובנוסף למה שנאמר לעיל, נראה כי עדיין אין ממש סטנדרט לדיפלומה, לטוב ולרע – מצד אחד, אין אחידות בצורת ההגשה וברמת התיעוד, מה שמאפשר ליותר אנשים להתחבר באופן אישי לדיפלומה שלהם. מצד שני המחסור בסטנדרט שכזה (אולי) פוגע ברמת היכולת של הבוחנים להבין את התהליך שעבר על הדיפלומט. אפשר לומר בוודאות שעל כולם עבר תהליך חיובי ומשמעותי כל שהוא, אך לא בהכרח ברור מהו.