הקדמה

לפני שבוע פגשתי את אסף צ’רטקוף (צ’ה) בכנס קהילות אקולוגיות שנערך בחוות הפרמקלצ’ר יש מאין בנהלל. אחרי הכנס פנה אליי אסף והציע בהמשך לשיחה שלנו באותו הערב שאכתוב פוסט אורח באתר “בידיים” על היחסים שבין קהילת הפרמקלצ’ר ובין קהילת המחאה.

בחודשים האחרונים הלכה והתחדדה אצלי ההבנה שקיים צורך דחוף בחיבור בין תנועת המחאה לתנועת הקיימות, וההזמנה של אסף נתנה לי הזדמנות מצוינת להעביר את המסר הזה הלאה.

הפוסט הזה מתפרסם בשלושה אתרים: בבלוג שלי; באתר “בידיים” – שהולך ומתברר כאתר החשוב ביותר של תנועת הקיימות הישראלית; ובאתר j14.org.il – אתר החדשות הרשמי של תנועת המחאה בארץ. הכוונה היא שבעצם פרסום הפוסט הזה ייווצר עוד חיבור בין התנועות – לקוראי j14 כדאי מאוד להכיר את אתר “בידיים”, וקוראי בידיים ישכילו מאוד מלקרוא ב-j14. וכמובן שכולכם גם מוזמנים לבלוג שלי אם אתם כבר כאן.

***

אני רוצה לדבר על שתי תנועות אחיות. לשתיהן שורשים ערכיים דומים ושתיהן שותפות לאותה שאיפה – לתקן את העולם. למרות זאת, ההבדלים ביניהן גורמים להן לשכוח לפעמים שיש ביניהן קרבה משפחתית. אני מתייחס אליהן כאחיות, בעיקר מכיוון ששתיהן נולדו מאותו האבא – התסכול מהמצב הקיים והחשש מהעתיד, ומאותה האמא – האמונה שאפשר להפוך את העולם למקום טוב יותר. וכמו אחיות רבות אחרות, גם בין שתי התנועות האלה יש יחסים מורכבים של התעלמות ויריבות, אהבה וכעס, אבל גם תחושת שותפות עמוקה.

התנועה האחת, שאותה אכנה “תנועת המחאה”, קוראת לתיקון המערכת הפוליטית והכלכלית, מפגינה ודורשת “צדק חברתי”. התנועה האחות, שלה אקרא “תנועת הקיימות”, התייאשה מהשיטה, ועיקר הפעילות שלה הוא ביצירת מציאות אחרת ממש עכשיו, בלי לחכות לחקיקה חדשה, לבחירות או להחלפת שיטת המשטר.

שתיהן תנועות גלובליות שפועלות ברמה המקומית. תנועת המחאה הישראלית שואבת השראה מתנועות דומות ברחבי העולם המערבי – בספרד, בארה”ב, באנגליה ובעוד עשרות מדינות, אבל נוטה להתמקד בבעיות שנראות לכאורה ייחודיות לישראל – יוקר המחיה, המסים, הריכוזיות במשק, הפגיעה בעובדים ובזכויות האדם, יחסי הקרבה המושחתים בין ההון לשלטון, וכישלונה של התקשורת בחשיפת כל התופעות האלה.

בתנועה הזאת קיימת הבנה שאנחנו נמצאים בתחילתו של משבר כלכלי גלובאלי. הנטייה שלה היא להאשים את השיטה הקפיטליסטית הניאו-ליברלית כשורש כל רע ולחפש אלטרנטיבות במקומות כמו מדינות סקנדינביה. החזון הבולט ביותר בתוך תנועת המחאה הוא השאיפה להפוך את מדינת ישראל ל”מדינת רווחה” אמיתית – שוויונית יותר, מעורבת יותר בבריאות, בחינוך ובשאר השירותים הציבוריים, ופועלת לטובת האזרחים כולם ולא רק לטובת העשירון העליון.

גם תנועת הקיימות חושבת גלובאלי ופועלת לוקאלי. האתגרים שאיתן היא מנסה להתמודד הם עולמיים, כמו שיא תפוקת הנפט ושינויי האקלים. אנשי תנועת הקיימות מבינים שהמערכות הפוליטיות, שנועדו להתמודד עם בעיות של אומות במסגרת טריטוריות מוגדרות, אינן מסוגלות להתמודד עם משברים שאינם מתחשבים בגבולות. המסקנה שתנועת הקיימות מגיעה אליה היא שכל המערכות האלה אינן רלוונטיות יותר, וחבל להשקיע אנרגיה בניסיון לתקן אותן. לכן הפתרונות שהיא מציעה מבוססים על פעולות קטנות ועל שינויי הרגלים בשגרת החיים שלנו.

אנשי תנועת הקיימות לא יפגינו מול הכנסת בדרישה לחוקק חוק שיגביל את השימוש בשקיות ניילון, אלא פשוט יפסיקו להשתמש בשקיות ניילון. הם לא ייצאו בקמפיין נגד ההרס שגורמים בעלי ההון לים המלח בניסיון לסחוט ממנו דשנים לחקלאות אלא יקנו מזון אורגני (או יגדלו בעצמם) שבתהליך הגידול שלו לא היה שימוש בדשן כימי. אנשי תנועת הקיימות לא יחרימו את תנובה בגלל מחיר הקוטג’, גם כי רבים מהם טבעונים, אבל בעיקר כי אין להם שום ציפיות מחברה מסחרית. אנשי תנועת הקיימות לא ייאבקו בשופרסל בניסיון להוזיל את המוצרים, אלא יקימו קואופרטיבים. הם לא יתבעו משר האוצר או מראש הממשלה שיפחיתו את המס על הדלק, אלא יקצצו בנסיעות ברכב הפרטי ויעברו לתחבורה ציבורית ולאופניים.

כמו שכתבה טלי מאיר-צ’יזיק בשיאו של הקיץ, בזמן שהדרישה ל”צדק חברתי” הדהדה בכל הארץ:

נמאס לי לדרוש צדק חברתי.

כשהעם דורש צדק חברתי, ממי הוא דורש אותו? מי הוא החלק הזה שהוא לא העם ואמור לספק לנו את הצדק החברתי המיוחל?

אני כבר ממש לא רוצה – אני לא רוצה לדרוש משהו ממישהו אחר. אני לא רוצה צדק כזה שמודדים אותו על מאזניים סטטיסטיות ומספקים לו הוכחות ומדדים כלכליים. ואני לא רוצה חברה, מין גוש כזה מאסיבי של אנשים שמנתחים אותו בכלים סטטיסטיים, סוציולוגים ואנתרופולוגים ואומרים לי באיזה עשירון אני ומה אני מרגישה מבחינה סטטיסטית.

במקום לדרוש ממישהו אחר שיתנהג אלי בצורה צודקת, אני רוצה לבנות בעצמי קהילה הוגנת.

לא צדק, הוגנות.

ובואו נשתמש בכלים שיש לנו כבר עכשו – לבנייה.

***

תנועת הקיימות אינה תנועה פוליטית. לא במובן המצומצם של פעילות בכנסת ובממשלה, וגם לא במובן הרחב של המושג. היא אינה מבקשת להשפיע על קבלת ההחלטות, אלא להקים קהילות של אנשים ששותפים להשקפת העולם הזאת ולעשות שינויים קטנים שנמצאים בטווח האפשרויות הישיר שלהם. היא אמנם התרחבה מאוד בשנים האחרונות, אבל מעגלי ההשפעה שלה עדיין מצומצמים, כמה אלפים בודדים של אנשים כאן בישראל ועוד כמה עשרות או מאות אלפים בעולם כולו.

בשונה ממנה, אחותה תנועת המחאה היא תנועת המונים. זאת תנועה שבישראל הצליחה להוציא לרחובות מאות אלפי מפגינים, ובעולם אפשר לספור אותם בעשרות מיליונים. זאת תנועה שמכנה את עצמה “ה-99%”, ובצדק.

ובעיקר, תנועת המחאה היא תנועה פוליטית, במובן הרחב של הביטוי, בכך שהיא קוראת לחזרה לאקטיביות של כלל הציבור בקבלת ההחלטות, וגם במובן הצר והמקובל, בכך שהיא מבקשת להשפיע על המוסדות הפוליטיים הקיימים, באמצעות המשמר החברתי, הפגנות, התפקדויות למפלגות והקמת מפלגות חדשות.

תנועת המחאה מקבלת את המבנים הכלכליים והפוליטיים הקיימים כמצב נתון, שעליו יש להשפיע ואותו יש לתקן כדי ליצור עולם טוב יותר. תנועת הקיימות נוטה להתעלם מהמבנים האלה. אולי מתוך הערכה שהם עומדים לקרוס בקרוב (מחשבה שאני עצמי שותף לה, רק שאני לא בטוח בכלל באיזה טווח זמן מדובר – חודשים, שנים או אולי אפילו עשורים), ואולי מתוך מחשבה שאפשר פשוט להסתדר בלעדיהם. בכך היא ניצבת מול סכנה של אובדן קשר עם המצב הקיים ועם רוב האוכלוסייה.

הסכנה שעומדת מול תנועת המחאה היא הפוכה: הנטייה של פעילי המחאה החברתית להילחם בעוולות שגורמת המערכת הפוליטית והכלכלית עלולה לגרור אותם להתמקדות בפרטים ולהתעלמות מהתמונה הכוללת. הרבה פעילים נשאבים לתוך פעילות פוליטית במסגרת המוסדות הקיימים, מתוך מחשבה (שאינה שגויה לגמרי) שהדרך היחידה להשפיע היא באמצעותם, אבל מהר מאוד הם עלולים להגיע למצב שבו הם מפסיקים לערער על הנחות המוצא שבבסיס המוסדות האלה. כך הם ימצאו את עצמם משקיעים אנרגיה בניסיון לנצח במשחק, או לפחות לקבל בו עוד כמה נקודות, במקום לנסות לשנות את חוקי המשחק המעוותים מהיסוד.

תנועת המחאה נחשבת תנועה “חברתית”. תנועת הקיימות נתפסת בעיקר כתנועה “סביבתית”. אבל גם תנועת המחאה וגם תנועת הקיימות רוצות להרחיב את המושגים האלה מתוך הבנה ש”סביבה” זה לא משהו שמחוץ לנו, אלא משהו שמשפיע עלינו לא פחות ממה שאנחנו משפיעים עליו, וה”חברה” אינה מנותקת משאר האלמנטים שבעולם.

כיום יש נתק מסוים בין שתי האחיות האלה. רבים מאנשי הקיימות בזים לדרישה לצדק חברתי, הם רואים בה ניסיון כושל להציל את השיטה והעברת האחריות לשינוי המצב לגורמים חיצוניים. אנשי תנועת המחאה יכולים לטעון בחזרה כלפיהם שהם אינם מציאותיים, שהפתרונות שהם מציעים מתאימים לחלק מאוד קטן, אפילו זניח, של האוכלוסייה, ושהסירוב שלהם לקחת חלק במשחק הפוליטי פוגע ביכולת ההשפעה שלהם.

אבל בעצם, אין כאן תחרות. כי נכון לפברואר 2012, המערכת הפוליטית והכלכלית של המאה ה-20 היא עדיין הגורם העיקרי שמשפיע על המציאות של רוב בני האדם, בארץ ובעולם. אבל במקביל, ההבנה שהמערכת הזאת לא תשרוד לאורך זמן הולכת ומתפשטת – ומי שיתמקד רק בניסיונות להשפיע מבפנים ולתקן את השיטה עלול ליפול יחד איתה. לכן אנחנו נדרשים לפעול בשני מישורים.

המישור האחד הוא ניסיון להשפיע על המערכת וכך להפוך את המדינה שאנחנו חיים בה למקום קצת יותר טוב. במסגרת הפעילות הזאת אפשר להגיע למספר גדול מאוד של בני אדם, וגם אם הגישה הזאת לא מציעה פתרונות לטווח ארוך, יש לה השפעה מיידית על החיים שלנו. מהצד השני קיים הצורך לבסס פתרונות שאינם תלויים במערכת הפוליטית והכלכלית הנוכחית, לפתח אלטרנטיבות של ממש – לגידול מזון, להפקת אנרגיה, לבניית בתים, ליחסים בין בני אדם. בכך שתי התנועות האלה משלימות אחת את השנייה.

הפוטנציאל קיים. כדי שהוא גם יתממש צריך ליצור רשת של שיתופי פעולה בין כל התנועות ובני האדם שמבקשים בכנות להפוך את העולם למקום טוב יותר: בין הפרמקלצ’ר, תנועת ה-Transition Town, הקהילות האקולוגיות והחקלאים האורגניים, ובין תנועת הקוד הפתוח, האנשים הפועלים בתחום האנרגיות המתחדשות, הקואופרטיבים הצרכניים והפיננסיים, המערכות הפוליטיות האלטרנטיביות שמתחילות להתבסס במסגרת המחאה – ותנועת המחאה עצמה, שיודעת להגיע להמונים, לומדת את כשלי המערכת ואת הסדקים שדרכם אפשר להשפיע עליה.

כך תתגבש רשת של קהילות שיהיה בה מקום למגוון של פעילים. לא כולם צריכים לעבור לחוות פרמקלצ’ר ולהתחיל לגדל מזון אורגני, ולא לכולם מתאים להשתתף בוועדות של הכנסת או לארגן הפגנות ענק, אבל לכל אחד יש מקום בתהליך הגדול לתיקון העולם. הוויכוחים סביב השאלה איזו פעילות יותר אפקטיבית יתבררו כמיותרים,כי בסופו של דבר כולנו פועלים לאותה מטרה, רק בקני מידה שונים.

קראו את החלק השני.