כמו הפוסט הראשון, גם הפוסט הזה מתפרסם בשלושה אתרים: בבלוג שלי; באתר “בידיים” – שהולך ומתברר כאתר החשוב ביותר של תנועת הקיימות הישראלית; ובאתר j14.org.il – אתר החדשות הרשמי של תנועת המחאה בארץ. הכוונה היא שעצם הפרסום הרב-ערוצי של הפוסט הזה ייצוֹר עוד חיבור בין התנועות – לקוראי J14 כדאי מאוד להכיר את אתר “בידיים”, וקוראי בידיים ישכילו מאוד אם יקראו באתר J14. ואם אתם כבר כאן, כמובן שכולכם מוזמנים גם לבלוג שלי.

בחלק הראשון סיפרתי על שתי תנועות אחיות – תנועת המחאה ותנועת הקיימות, התמקדתי בפערים ובהבדלים שבין התנועות, אבל גם ניסיתי להדגיש את החשיבות של החיבור ביניהן. בחלק הזה אנסה להראות איפה ואיך אפשר ליצור את החיבור הזה, ועוד יותר חשוב – להצביע על המקומות שבהם הוא כבר קיים.

בתור התחלה אני רוצה להביא שני סיפורים שקרו בתל אביב בחודשים האחרונים. את הסיפור הראשון כתב אלון אלירן, וכך הוא פרסם אותו באתר עץבעיר (עוד אתר שכדאי להכיר לכל מי שמתעניין ברעיונות שמייצגת המילה “קיימות” – ורלוונטי במיוחד לעירוניים שבינינו):

“המאהל בִשׂדרות רוטשילד אינו מפסיק להפתיע במראות, שעד לא מזמן היו חלום: למשל, ברזייה, שעודפי המים מתוכה מנותבים אל ערוגה יפהפייה. למי תודה, למי ברכה? וּבכן, במקרה זה מדובר ברון מלצר, והוא בִכלל אינו תל אביבי.

רון דווקא כן גר באוהל. הוא לא חיכה למחאה כדי לעשות זאת. זה אורח חייו זה שנים מספר.

מלבד בתל אביב, גינן גם במאהלים בחיפה, והוא מתכוון להמשיך גם בטבעון, קריית שמונה, באר שבע וּבִמקומות נוספים. הוא מקווה להספיק לשוב וּלגנן עוד בתל אביב יחד עם פעילים נוספים.

המטרה של רון בִפעולה זוֹ היא להעביר את המסר של אנשים, העושים למען עצמם. רון קיבל השראה מהסיפור המפורסם של קובה בִתקופת המַשְׁפֵּר של תחילת שנות התשעים. אז גידלו תושבי אותה מדינה את רוב המזון שלהם בעצמם. באמצעות הגינות הזעירות הללו מקווה רון להזכיר לנו, שהעצמאות בידינו, וּלשם כך הוא מַצּיב ליד כל גינה מעשה ידיו שלט ועליו סיפורהּ של קובה”.

אני אוהב לחשוב על מאהל רוטשילד כעל “הרחם של המהפכה”. מפרספקטיבה של חצי שנה אפשר לומר שמה שאיפשר לו למלא את התפקיד הזה היה חופש הפעולה הכמעט בלתי מוגבל שהיה בו.

למשך כמה שבועות קצרים בקיץ 2011, רון מלצר לא היה צריך לקבל אישור מעיריית ת”א כדי להקים גינת ירקות קטנה בלב שדרת רוטשילד. ובטח שהוא לא היה צריך לבקש את רשותה של דפני ליף, של סתיו שפיר או של יגאל רמב”ם. הוא פשוט בא – ועשה. כמיטב המסורת של פעילי תנועת הקיימות.

כך נוצר אחד המפגשים הראשונים בין תנועת הקיימות לתנועת המחאה שעשתה באותם ימים את צעדיה הראשונים: גינת ירקות שתוכננה ברוח הפרמקלצ’ר בלב תל אביב, כשסביבה מאהל המחאה הגדול ביותר בתולדות המדינה. אלפי בני אדם עברו בשדרה הזאת מדי ערב באוגוסט אשתקד, ורבים מהם עצרו לרגע לקרוא את השלט שעליו כתב רון את סיפורה של קובה, חלקם קלטו למה חשוב להחזיר את גידול המזון לרמה המקומית וקיבלו הדגמה שמראה עד כמה זה פשוט וקל.

ותמונות דומות היה אפשר לראות בצד השני של הגלובוס, במאהל שהוקם מול וול סטריט, בבניו יורק. מה שמוכיח שוב עד כמה החיבור בין “המחאה” ל”קיימות” טבעי ומתבקש:

***

דוגמה אחרת למפגש בין תנועת המחאה לתנועת הקיימות, שנוצר בעקבות אדם שפשוט קם ועשה, מספק לי חברי גל לוין, שגר בחוות הפרמקלצ’ר “יש מאין” בנהלל.

לפני כמה שבועות העלה גל בפייסבוק את הרעיון לבוא לגינת לוינסקי בדרום ת”א ולהקים שם כיפה גיאודזית שתספק מחסה מהגשם לפליטים שחיים שם. בתגובה כתבתי לו שקשה לי להאמין שהפקחים של העירייה ייתנו לזה לקרות. גל לא נתן לספקנות שלי לצנן את ההתלהבות שלו. הוא קנה יריעת ניילון ענקית ו-65 צינורות ברזל, ברגים ואומים. הוא הידק את קצות הצינורות באמצעות מלחציים שבנה מג’ק ישן של משאית, קדח בהם חורים, בדק שהם מתאימים, העמיס על טנדר קטן שהשאיל לו גור רותם מהחווה האורגנית “אדמאמא” שבניר משה, אסף שני חברים ונסע לתל אביב.

בסופו של דבר, הכיפה הגיאודזית שהביא גל ללוינסקי החזיקה מעמד לילה אחד (את שאר מעלליה תוכלו לקרוא כאן), אבל בזכותה נחשפו פעילי מחאה תל אביבים לאחד מסמליה של תנועת הקיימות – הכיפה הגיאודזית שבאמצעותה אפשר להשתמש בחומרים פשוטים ונגישים כדי לבנות בקלות מבנים ארעיים (או קבועים) למגורים.

אחרי ההרפתקה הזאת חזר גל לנהלל, לארגן את כנס הקהילות האקולוגיות שעליו סיפרתי בפתח החלק הקודם של הפוסט הזה. אבל הוא הבטיח לחזור לתל אביב בהזדמנות כדי להעביר סדנה לבניית כיפות גיאודזיות.

הסיפורים של גל ורון הם התשובה לשאלה “איך יוצרים את המפגש בין תנועת הקיימות לתנועת המחאה”. כי בעצם, אין דבר כזה “תנועת הקיימות” בדיוק כמו ש”תנועת המחאה” לא קיימת באמת. מה שיש זה בני אדם – פעילים ופעילות – ששותפים לאותה שאיפה לשנות את העולם, ורק פועלים בדרכים שונות. ולכן, כדי ליצור את מפגש בין התנועות צריך בעצם ליצור מפגש בין בני אדם – פלטפורמה להיכרות, להקשבה, וללמידה הדדית שאולי גם תוביל לשיתוף פעולה.

בשנתיים האחרונות יצא לי להשתתף בעשרות מפגשים כאלה, ואחד המשמעותיים בהם היה פסטיבל אקטיביזם. בפסטיבל של השנה שעברה השתתפו ארגוני סביבה, ארגונים לזכויות בעלי חיים, ארגוני שלום, פעילים בקהילת הפרמקלצ’ר המורחבת ועוד. מהאירוע הזה נולדו כמה וכמה שיתופי פעולה ובעיקר נוצרו קשרים אישיים בין פעילים מתחומים שונים. השנה יש לפסטיבל אקטיביזם הזדמנות לצרף אליו את כל הכוחות החדשים שצמחו בישראל בחודשים האחרונים ולהפגיש ביניהם ובין כל אותם פעילים ותיקים.

בתוך הניסיון ליצור שותפות וחיבור בין שתי התנועות אני רואה תפקיד מיוחד לכל אותם אלה שרואים את עצמם גם כפעילי מחאה וגם כשותפים לתודעה החדשה שתנועת הקיימות מייצגת. להם (או בעצם – לנו) יש יכולת לדחוף קדימה את החיבור בין התנועות. לפעמים מספיק להעביר מספר טלפון של חבר לחבר אחר, לשלוח לינק במייל, להשתתף בדיון בפייסבוק או פשוט לפגוש את האנשים הנכונים כדי שהחיבורים ייווצרו, כאילו מעצמם.

החיבור בין התנועות הרבה יותר טבעי ומתבקש ממה שנראה במבט ראשון, וברגע שנוצר מפגש על בסיס היכרות אישית והערכה הדדית הפערים בהשקפות העולם נראים זניחים וחסרי משמעות. אין צורך לשכנע או להעביר אנשים מצד לצד, אלא רק להבין את התפקיד הייחודי של כל אחד מאיתנו כחלק מהתהליך שלקחנו על עצמנו לבניית מציאות אחרת, בת קיימא, יציבה והוגנת.