(לא קראתם את חלק א’?! חבל. אולי תתחילו בו?)

הבעיות

הביקורת העיקרית שנשמעת נגד קיזוז הפחמן (ואשראי הפחמן) היא שהפתרון הזה נמנע מלטפל בבעיה האמיתית, והיא הנזק שאנחנו עושים מלכתחילה. זה כמו להבין שלנהוג במהירות 160 זה לא בסדר, ועל כן לשלם דוחות ולקבל שלילות באופן הולך וחוזר, במקום פשוט לשנות את ההתנהגות עצמה – ופשוט לנהוג לאט יותר. או במילותיו של ג’ורג’ מונביוט:

“סחר בפחמן זה כמו לשחק עם האוכל שלך בצלחת כדי לייצר את הרושם שאתה אוכל”.

יש משהו פשוט שגוי במחשבה שפלוני יכול להקטין את ההשפעה שלו על הסביבה, באמצעות סחר בפחמן (=כסף), מבלי כלל לעשות שינוי של ממש בדפוס הצריכה וההתנהגות שלו.

סחר בפחמן עונה על רגשות האשם שלנו, אך לא על הבעיה.

בעיה עולמית

הבעיה העולמית מתבטאת, בין השאר, ביישום חלקי של פרוטוקול קיוטו. מדינות כמו ארה”ב וסין לא התחייבו ואף התנגדו להסכמים על הקטנת הפליטות. במצב כזה נראה שגם הביטוי של היחס הזה בתוך המדינות עצמן, בקרב התושבים, ויותר מזה – בהתבטאות החוק הפנימי כלפי חברות ומפעלים – קילו פחמן שנפלט בארה”ב “שווה” פחות, מאשר קילו פחמן שנפלט בגרמניה. הקאץ’ הוא שאטמוספירה יש לנו רק אחת. אם האמריקאים לא מוכנים “לשלם” על הפליטות שלהם, המוצרים שמיוצרים בארה”ב זולים יותר (כיוון שאינם צריכים לכלול בחשבון הסופי שלהם אחוז מעלות המוצר שהולך להקטנת פליטות הפחמן) ו”יקרים” יותר מבחינת פליטת הפחמן, כיוון שההשקעה בהקטנת הפליטה קטנה עד לא קיימת. במצב כזה, כשאני קונה מוצר אמריקאי או סיני (שזה כנראה 80% מהמוצרים, לא?), אני הופך להיות אזרח העולם הגדול, שבו האטמוספירה של כולנו קצת יותר מזוהמת, בעוד שאני רכשתי מוצר שהוא קצת יותר זול.

בעיית הגבול

בעוד שאין גבול לכמות הכסף שניתן להדפיס, יש גבול לשטח שאפשר לשתול בו עצים, או במילים אחרות – יש גבול לכמות הפחמן שניתן לקזז. למשל, הקריקטורה הבאה היא בעצם ניסוי פילוסופי היפוטתי מתוחכם (שהיוצר שלה מודע או לא מודע אליו) בו אדם מקבל אנרגיה (=כסף) בכך שהוא מאפשר למישהו אחר להשתמש בקרדיט הפחמני שלו.

 

נשמע היפוטתי? אולי זה מרגיש קצת הזוי, אבל זה בדיוק אשראי פחמני. נעשה תרגיל קטן:

סצינה א’: חברה A פולטת 2X פחמן. חברה B פולטת 2X פחמן. לכל אחת מהן יש את מחזור הכספים שלה, שגם הוא הופך בסוף לפליטת פחמן (במוצרים שצורכים העובדים, משפחותיהם ובעלי המניות).

סצינה ב’: חברה A (נניח שהיא עומדת בכל הקריטריונים שלעיל) מצליחה להקטין את פליטת הפחמן שלה בX אחד ומזוכה באשראי פחמני אחד. היא מוכרת אותו לחברה B בסכום כסף Z, כשחברה B בתורה פולטת עתה3X פחמן (והיא עושה זאת, כיוון שאחרת לא הייתה רוכשת את האשראי מלכתחילה). יוצא שנשארנו עכשיו עם אותם 4X של פליטת פחמן, אך עתה בבעלות חברה A סכום כסף נוסף (Z) אותו היא מחלקת בין בעלי המניות, ששורפים אותו על פחמן חזרה במעגל הצריכה, בסופו של דבר. תאמרו “כן, אבל הם זקוקים לסכום הכסף Z כיוון שהם השקיעו משאבים בהקטנת פליטת הפחמן שלהם”.

ובכן, זה מעלה שני סימני שאלה: האחד, מה הם המשאבים שהשקיעו, אם לא עוד פליטת פחמן? והשני – כל מי שמבין קצת איך העסק עובד, יודע שחברה A, שמונעת מרווח (שתי הסצינות מתרחשות בעולם האמיתי, בשוק החופשי) לא הייתה מראש נכנסת לקיזוז אם זה לא היה משתלם לה. ז”א, חברה A לא הייתה משקיעה שום משאב בקיזוז, אם היא לא הייתה מניחה מראש שמשהו, אחרי קיזוז הוצאות, יישאר לה מסכום הכסף Z.

עוד דרך לנסח זאת – אנחנו מעניקים למישהו כסף (=פוטנציאל פחמני) על סמך הפחתה. במקרה הטוב, לא עשינו שום דבר, רק החלפנו מטבעות. במקרה הרע, אנחנו מדפיסים כסף כדי שמשהו לא ייעשה. לי זה נשמע קצת כמו לקחת דמי חסות (פרוטקשיין) מבעל עסק, כדי שלא אבוא לשבור לו את החלונות ולגנוב לו את הקופה.

הנה דוגמא מטעה לשימוש ברעיון הקיזוז הפחמני. חברה (ישראלית, או כזו לפחות שיש לה אתר בעברית) המתקינה מערכות חימום מים חסכוניות יחסית לשוק (50-75% פחות אנרגיה) מציגה את הבאנר הזה: “נכון לעכשיו ביער פבוס ניטעו 3530 עצים”. כשלוחצים על ההסבר (יפה לפחות שהם מאפשרים לנו לבקר את דרך החשיבה שלהם בעזרת הבאנר הזה) אנחנו מקבלים את הטקסט הבא:

“עץ אחד סופח כ-20 ק”ג של פחמן דו-חמצני בכל שנה. במהלך חייו סופח עץ כ-1000 ק”ג. אם נחלק את מס’ הקילוגרמים של CO2 שמערכות ‘הידרה’ שלנו חסכו עד לרגע זה, במספר 1000, נקבל למעשה מושג על גודלו של יער פבוס נכון לעכשיו.”

מהמודעה משתמע (ולא לשתי פנים) שאין באמת יער ושהם לא שתלו עצים, אלא הרוויחו כסף על להתקין מערכות יעילות יותר בחימום מים. כאן, במקרה, הם לא עושים offsetting ישיר, אלא רק משתמשים בזה כגימיק. אבל זה לא פחות מרגיז. עצים ווירטואליים זה מרגיז.

הרי הם כתבו בעצמם “עץ סופח כ-20 ק”ג של פחמן דו חמצני”. העץ הזה לא קיים! זה לא נראה לכם מוזר להשוות מערכת לחימום מים, שמגדילה את הצריכה ומניעה את גלגלי השוק, לעץ לא קיים?! צורת הניסוח הזו מסתירה יפה יפה את ההנחה שהכרחי שיהיה לנו מחמם מים שכזה. מהניסוח הנ”ל לא עולה שום ספק לגבי מנגנון הצריכה. מן הסתם, החברה הזאת רוצה למכור (כמו כל גוף כלכלי), אז היא עושה שימוש בקיזוז פחמן. למראית עין, כמו העצים של דיזינגוף.

המטאפורות הללו (“יער פבוס”) מרחיקות אותנו מהמטרה שלשמה התכנסנו, להקטין את פליטת הפחמן של כל אחד מאיתנו של כולנו ביחד. כי אנחנו נושמים (יחד) את אותו אוויר מזוהם.

בעיית חישוב

מאוד מסובך לחשב כמה פחמן פעולה מסויימת פולטת. חישוב פשוט של פליטת פחמן עבור טיסה אחת תהיה כמות הפחמן שנשרף (בבעירת המנועים) חלקי כמות הנוסעים במטוס. אך במקרה כזה אנחנו מתעלמים מפליטת הפחמן של המזון שצרכנו, של אמצעי התחבורה שבעזרתו הצוות מגיע לשדה התעופה, של שדה התעופה עצמו, ועוד ועוד – זה יכול להמשך לנצח. חישוב הקיזוז עצמו הוא מסובך בהרבה, והרבה חוקרים מטילים ספק בכלל באפשרות של הצלחת חישוב קיזוז הפחמן, עקב מורכבות המערכת.

בעיית האמינות

רק לשתול עצים, מבלי להשקיע במניעות שרפות, למשל, עשוי להפוך את הקערה על פיה. ניהול תוכנית שתילה מוטעה יכול להביא לשתילת עצים לא מתאימים ובכך דווקא לעשות יותר נזק על פני תועלת – כמו שתילת מינים פולשים, או שתילת עצים בעלי מקדם שריפה גבוה.

וזה נכון גם לתוכניות אחרות לקיזוז פחמן – למשל מה קורה אם פרוייקט חיסול מזבלת המתאן שתרמת לו פושט רגל, תחת ניהול כושל?

מעבר לבעיית החישוב (אותה סקרנו למעלה), אין יכולת להבטיח שהפחמן שתכונן להיות מקוזז, אכן קוזז בסופו של דבר. זה הופך להיות פשוט מערכת שאינה ניתנת לחיזוי ואינה ניתנת לכימות. אם כן, איך נשקיע בה כסף, כשאין שום הבטחה שהעצים ששתלתי היום בעקבות הטיסה לחו”ל אכן יגיעו לבגרות ב-20 שנה, ולא יתייבשו באמצע הדרך.

בעיית ההתווספות (Additionality)

על מנת להפחית בפליטת פחמן באופן אפקטיבי, על הכסף להיות מושקע בפרוייקטים שאחרת לא היו מתרחשים לולא התרומה החדשה. זאת אומרת, אם הפרוייקט היה מתרחש גם ככה, הכסף העודף שאני משלם לו, פשוט מתווסף, ואינו משפר את הפרוייקט באופן יחסי לכמות הכסף שנכנסה.

הדוגמא של יער “פבוס” שהבאתי למעלה, מדגימה התווספות. נניח שפבוס היו מחליטים לקחת 10 ש”ח מכל אדם שרוצה “לאמץ” מערכת פבוס, ולקרוא לזה בשם “קיזוז פחמן”. זאת הייתה ללא ספק התווספות, כיוון שהפרוייקט שלהם כבר רץ ואפילו משלם את עצמו. הכסף החדש היה נכנס כעודפים, מה שאומר ששקל מול פחמן – הוא לא מקזז כלום.

בפועל, מאוד קשה להוכיח התווספות, לחיוב או לשלילה. דווקא בתוכניות הייעור יש סוג של פתרון, כי אפשר בוודאות לומר שכל שתיל שווה 10$. במקרה כזה כשאני משלם 400$ אני יודע ששתלתי 40 עצים, שלא היו נשתלים אם לא הייתי תורם. אולי זאת הסיבה שעדיין יש אהדה לתוכניות הייעור תחת הקונספט של קיזוז פחמן, כי כמעט תחת כל קריטריון אחר תוכניות הייעור יוצאות די רע.

טיפונת סרקסטי, כמו שאני אוהב את זה:

 

זה היה חלק ב’ של “חג קיזוז פחמן שמח!”. חלק א’ נתן מבוא על קיזוז פחמן ומה זה אומר, וחלק ג’ ידבר על אלטרנטיבות לקיזוז פחמן.