(לא קראתם את חלק א’ ואת חלק ב’?! חבל. אולי תתחילו בהם?)

אז מה אפשר לעשות?

לכל מי שחשקה נפשו באלטרנטיבות (מסחריות או אידיווידואליות) עבור תוכניות קיזוז פחמן ואשראי פחמן, יש מה לעשות. ננסה לפרט מספר אפשרויות לדרכי פעולה. האחריות למצוא את המתאימה ביותר היא כולה שלכם.

• לתכנן קודם כל למניעה. במקום להתנהל כמו (סליחה אם ההשוואה קשה למישהו) נרקומן בקריז שהולך ודופק מנה, שאחר כך יושב, בוכה ומתחרט, פשוט תחליטו שאתם משנים את דפוס הצריכה (כן, גם זאת התמכרות וגם זאת צריכה). במקום שהמצפון שלכם “יגרום לכם” לקזז את הפחמן של חייכם עתירי הפחמן, פשוט הפחיתו מראש את הפליטה, בכוונה תחילה.
• הפורום עבור העתיד, יצר אסטרטגיית ניהול פליטות פחמן עבור פליטות שמקורן בנסיעות ותיירות. זה קצת מזכיר (ולא בכדי) את חמשת הR-ים. אפשר לקרוא לזה חמשת ה-G-ים. בדיוק כמו שאסור שמחזור ינקה לנו את המצפון (בהיותו בתחתית היררכיית 5 ה-R-ים) קיזוז פחמן יושב בתחתית ההיררכייה הזו: Golocal (לנוע כמה שיותר מקומי), GoOverland (ללא טיסות), GoLonger (מעט נסיעות ארוכות, במקום הרבה נסיעות קצרות), GoDirect (נסיעה ישירה ככל האפשר), ורק אז Go)Offset). תכל’ס לא צריך את הGo ליד הoffset, אבל אחרת זה לא 5G. האסטרטגיה הזו מציעה לבחור בקיזוז רק כדרך מוצא אחרונה, אחרי שעשינו כל מה שיכולנו, בדיוק כמו שלמחזר תהיה הדרך מוצא האחרונה שלנו, אחרי שדאגנו להפחית בצריכה, להשתמש שוב, ולעשות שימושחוזר ושימושאחר.
• אפשר לעשות “קיזוז” פחמן על ידי שינוי היבטים נוספים בחייכם. לדוגמא, נניח שטסתם בטיסה ארוכה כדי להשתתף בחתונה שלא יכולתם לסרב לה – אתם יכולים ל”קזז” פחמן על ידי כך שבמשך שנה תתמידו בנסיעה לעבודה בתחבורה ציבורית יומיים בשבוע במקום ברכב הפרטי שלכם. לדעתי, החישוב המדוייק לא משנה, כל עוד אתם נותנים את דעתכם לגבי הפחתת פליטות הפחמן שלכם באופן כללי.
• אם בכל זאת בא לכם להתעסק בקיזוז פחמן באמצעות לכידת פחמן בקרקע, פולקה גונתר (ואחרים, אם כי הוא כותב על זה באופן הכי קריא שמצאתי), מדען שוודי, מציע כאן שילוב בין הקונספט של ביו-צ’אר (עליו סער והדס עוד יכתבו בעתיד, עם מדריכים מפורטים ומלאים), ולכידת פחמן בקרקע. עדויות של שימוש בביו-צ’אר בקרב שבטים עתיקים מדווחות על לכידה של פחמן למשך אלפי שנה ושיחרורו האיטי דרך תהליכים טבעיים של פירוק באדמה. יש על זה הרבה מחקרים היום, ואתם מוזמנים לחפש.
• עוד דרך עצמאית ל”קזז פחמן” היא לעודד בפועל, באופן אקטיבי וישיר, ארגונים, מוסדות ואנשים פרטיים המעוניינים לעשות שינוי ולהקטין את פליטת הפחמן שלהם. קצת כמו לעזור להומלס למצוא עבודה, במקום לשים לו 1000 ש”ח בשנה בכובע של השק”ש הצבאי הקרוע שלו. תמצאו את הארגונים או האנשים שצריכים עזרה ותמכו בהם. למשל לשכנע את השכנים שלכם לעשות יחד איתכם קומפוסט ובכך להקטין את פליטות הפחמן שלהם, או לארגן תוכנית לייעול אנרגטי במתנ”ס בקרוב לביתכם.
• זה רק בגדר רעיון, אבל אולי קיזוז פחמן שאני כן יותר מסתדר איתו, בניגוד ליצירת מצב שהעדר של משהו (פחמן) הוא סחורה שניתן לסחור בה, בואו ניתן הקלות במיסים למי שמצליח להקטין את פליטת הפחמן. במצב כזה, עדיין נשאר תמריץ אמיתי לקזז בפחמן, אך אנחנו לא מגדילים את התמ”ג על זה, לא מדפיסים כסף על אי-עשייה, ולא ממסחרים בעיה סביבתית.
• ולבסוף – תשתלו עצים, אבל לא בשביל המצפון שלכם. קיזוז הפחמן הוא המקבילה הסביבתית להזמנת דיאט קולה עם הדאבל-צ’יזבורגר שלך, כמו לזרוק שני שקלים לקבצן כשאתם יוצאים עם עגלה וחצי מהסופר. אין בעיה, תשתלו עצים/ תזמינו דיאט קולה (זאת רק מטאפורה)/ תתנו נדבה – אבל אל תעשו זאת כדי להשתיק את המצפון שלכם.

ט”ו בשבט שמח

באותה החוברת שממנה לקחתי את הסיפור על דיזינגוף, צ’רצ’יל והשורשים (חלק א’), חוברת שקק”ל הוציאה לכבוד חג הט”ו בשבט (לא הנוכחי), ומציגה את העשייה הנרחבת שלה בתחום הייעור בארץ, בעמוד 29 מצאתי את הפסקה הבאה:

“חושבים ירוק, מחשבים ירוק – למרות דאגתנו האמיתית לסביבה ולגורל כדור הארץ, איננו יכולים לוותר לגמרי על המכונית, על מכונת הכביסה ועל טיסה לחו”ל פה ושם. כדי לנקות את המצפון לאחר פעילויות כאלה, וגם למען שיפור המצב באמת, העמידה קק”ל לרשותכם מחשבון פליטת גזי חממה – הפמנוטר. הרעיון פשוט: נכנסים לאתר קק”ל, מזינים נתונים למחשבון (אזור מגורים, חשבון החשמל ועוד), והוא מחשב כמה גזי חממה אתם מייצרים בשנה וכמה עצים תצטרכו לנטוע, כדי לכפר על הנזק…” (חוברת קק”ל).

לא נגעתי. נשבע. הקטע הזה מדבר בעד עצמו.זה לא נראה לעין אבל כולנו חושבים על ט”ו בשבט כך. זה טבוע בתרבות החג שלנו. מה שמדהים שמטרת חג ט”ו בשבט, במשך אלפי השנה שהוא קיים (פעם הוא לא היה חג במובן הדתי, אלא מועד חקלאי-ממלכתי), שינה את מטרתו מספר פעמים. מתכונתו הנוכחית (נטיעות, חיבור העם לארץ) היא פועל יוצא של 120 השנים האחרונות. לדעתי, קיזוז הפחמן, שהתחבר לחג בשני העשורים האחרונים, עם עלייתה של המודעות והתנועה הסביבתית העולמית, מצא לעצמו יופי של מקום בתוך ראש השנה לאילנות.

ישראל גלון, אגרונום שעובד במשרד החלקאות מציין במאמר שכתב אודות ט”ו בשבט, באתר טבע עברי, מנסה לעשות סדר במשמעות החג:

“ראשוני העולים רצו לחזק את הקשר לארץ במעשים והדבר הטבעי ביותר שנראה להם היה נטיעת עצים בטו בשבט ראש השנה לאילנות. המנהג התקבל ונהפך למסורת למרות שלגבי מינים רבים זו אינה העונה הטובה לנטיעה ובמקרים רבים נטיעת שתילים רכים שאינה מתוכננת היטב מובילה לכשלונות ותמותת הצמחים”

הוא ממשיך ומבקש לשנות את משמעות החג – משתילה ללא אחריות ל:

“זמן בו נעסוק בהגנה על עצים כל אחד במקומו בקרבת ביתו, בשכונה, ברשות המקומית, בבית הפרטי והמשותף, בקיבוץ ובמושב בצידי הדרכים ובשטחים הפתוחים. אל תסתפקו בנטיעת עצים צעירים ובאכילת פירות אלא קדמו בכל אמצעי שתבחרו את ההגנה על עצים, דאגו לחנך את הצעירים את הנוער הם העתיד[..] כאזרחים בוגרים עוד מספר שנים וכמקבלי החלטות הם יפעלו אחרת, הם יתחשבו יותר בעצים.”

חג ט”ו בשבט הוא חג שאיבד את טעמו פעמים רבות, ובכל פעם טעמו נמצא מחדש. עתה אני רוצה להכריז על טעם חדש, או יותר נכון ווריאציה או תוספת לישראל גלון (אם לחזור לסיפור של דיזינגוף וצ’רצ’יל) – בט”ו בשבט ניתן אנחנו לעצים ללמד אותנו ש”מעשה בכוונה תחילה”, שנוף גדול של עץ ללא שורשים עלול ליפול, ובכל מקרה, במצב כזה הוא כבר לא מקבע פחמן, אלא משחרר אותו (לאט). ט”ו בשבט צריך להיות החג שבו אנו עושים את חשבון הנפש הסביבתי שלנו. לא (רק) בשתילה כדי “לכפר” על החטאים שלנו, להקל על המצפון. חושבים לעומק ומחפשים את השורשים, לא מסתפקים אך ורק במראית העין. כי מראית עין יכולה להטעות.