קבורה דרואידית

במשך שנים דמיינתי שאקבר בקבורה דרואידית. פשוט למצוא מקום יפיפה ולהחליט שבו אתה רוצה לחזור לאדמה. מעל המת שותלים עץ, או שפשוט קוברים בשטח פתוח. מאז שהתחלתי להרגיש שמשהו לא כל-כך בסדר עם הצורה שבה אנחנו מתייחסים למוות, הבנתי שאני אקבר אחרת. גם הקבורה היהודית וגם הקבורה הנוצרית (המודרניות, כמובן – אני מאמין שזה הולך יד ביד עם החשיבה התעשיתית היום) התחילו לעורר בי תחושה של ניכור בכל פעם שנתקלתי בהן. ניכור וחוסר השלמה עם המוות.

מבני הבטון הענקיים או השדות האינסופיים של מצבות שכל תכליתם היא לתת לחיים מקום להתייחד בו עם המתים, נראה לי כמו עוד אחד מהמישורים בהם התרחקנו מהטבע. התרחקנו עד כדי כך שאנחנו לא מוכנים להפרד מהמתים. ‘הו, לא – אנחנו לא נחזיר את מתינו לטבע’, חושבת האנושות לעצמה, ‘אנחנו נשמור אותם לעצמנו’, אומרת ובמעשה נואש מסמנת בגוש שיש גדול היכן הנחנו את הגופה, שמא נשכח איפה קברנו את יקירנו.

ואז באה Jae Rhim Lee (אין לי מושג איך לכתוב את השם הזה בעברית, אני בכלל לא מנסה) ומספרת לנו שגם קבורה דרואידית שכזו היא בעיה. לא מספיק היום להקבר נטורל  – במהלך חיינו גופנו היה מעין פילטר שאגר מאות (לפחות 219) חומרים מזהמים (קצת כמו שאם לא מחליפים את הפילטר של מטהר המים בזמן הוא מתחיל להיות יותר רעיל ממועיל). חומרים מזהמים אלו (ובסרטון היא מציינת רק חלק מהם) הם מגיעים מתוצרי מזון, תרופות, קוטלי חרקים ועוד, אשר בבורות קיצונית השכלנו להכניס לגופינו ב-50-100 שנה האחרונות. חלק גדול מן החומרים הרעילים הללו כבר תועדו כקרצינוגנים (מחוללי סרטן), רבים מהם מתפקדים כהורמונים סינטטיים ומשבשים פעולות ניורולוגיות וגופניות אחרות, ולפחות אחד (PBA) שג’יאה מציינת בסרטון אפשר למצוא ב93% מבני המערב מגיל 6 ומעלה – וואלה, די מלחיץ.

בשריפת הגופה החומרים מגיעים לאטמוספירה, ולצורך ההדגמה היא מחשבת 5000 ק”ג של כספית בכל שנה, וזה רק מסתימות דנטליות שנשרפות עם הגופות. כשמדובר בקבורה אמריקאית “מסורתית”, משתדלים לתת לגוף מראה “חי” (רק לצורך הפגישה האחרונה עם המת, בארון הקבורה שפתוח בזמן ההלוויה, כמו שרואים בסרטים) באמצעות חומרי קוסמטיקה ופורמאלדהיד (פורמלין) – חומר מסוכן הגורם לכוויות, לסרטן ולפגמים גנטיים, וישנם עדויות לסרטן מוגבר בקרב העוסקים בתעשיית ההלוויות, כך שרק אפשר לנחש מה הוא עושה כשהוא ממשיך מהגוף הקבור הלאה.
קבורה דרואידית היא צעד בכיוון הנכון אומרת ג’אה, אך זה לא מספיק בטיפול במזהמים הללו.

אז אולי זה בסדר שבחרנו לחיות כמו ספוג (עד כמה שזה קשור בבחירה ישירה שלנו), אבל באחריותנו שלפחות אחרי שנלך יישאר נקי ומסודר. תכל’ס – היא צודקת. זה לא מה שאנחנו מלמדים את ילדינו בגן? שזה בסדר לעשות בלאגן, אבל אחר-כך צריך לסדר ולנקות?

העניין הוא שהחומרים הרעילים הללו מתגלים כ(כמעט)בלתי ניתנים להריסה. חלק גדול מהחומרים משפיע גם עלינו (במהלך חיינו), גם על הסביבה שלנו, וגם על חיי ילדינו באופן ישיר, ועל צאצאינו באופן עקיף – כיוון שהחומרים הללו לא מתפרקים באופן ביולוגי וכשגופנו יתפרק חזרה לאדמה, הרעלנים ימשיכו את מעגל הרעילות וימשיכו בהשפעתם השלילית גם על אורגניזמים אחרים. על זה ג’יאה מחליטה לקחת אחריות.

והיא לא רק אומרת, אלא גם עושה. בסרטון ג’יטה מציגה את ה-Infinity Burial Project, מערכת קבורה חלופית שמשתמשת בפטריות לצורך פירוק הגוף שנקבר, אשר מטפלת גם בפירוק הרעלנים. ג’אה, יוזמת הפרוייקט) החליטה לאמן צבא של פטריות (רגילות לגמרי) לעכל את הגוף המת, לפרק את המזהמים ולהשאיר אחרי הקבורה סביבה יותר נקייה מרעלנים.

נכון להיום היא מגדלת את הפטריות על החומר האורגני שהיא משירה מגופה (כמו כל אדם אחר) – שער, ציפורניים ועור. על הפטריות הללו היא מבצעת ברירה סלקטיבית כך שהפטריה “הסופית” תתאים כמה שיותר לעיכול גוף אנושי (כן, אני יודע שיש כאן דברים מזדעזעים, ועדיין – תודו שזה מרתק).

ג’יאה מודעת לכך (ומזדהה?) שזאת לא הדרך שבה אנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו – אנחנו מעדיפים לאכול מאשר להיות נאכלים – אך מאמינה שאפשר ורצוי לחשוב על התהליך הזה כתחילתה של תודעה חדשה אודות המוות שלנו (חדשה-ישנה, שכאמור הדרואידים חשבו אותו דבר, רק הם לא היו מלאים בהורמונים וחומרים מלאכותיים ו/או לא היו להם הכלים המדעיים כדי להזעזע מהשינוי שמתרחש היום לנגד ענינו). זה יותר רק מניסוי מדעי או גידול חיית מחמד, מוסיפה ג’יאה, זאת דרך לקבל את זה שיום אחד אני אמות ואתפרק, ועל כן אני רוצה לקחת אחריות על מה שיהיה אחרי.

הפרוייקט הוא חלק מקונספט רחב יותר שנקרא decompiculture, מושג שמתייחס לגידול (cultivating) אורגניזמים שאחראים על תהליכי פירוק, וכיצד הם יכולים לשמש את בני האדם בצורות שונות. פרוייקט הInfinity Burial Project הוא רק אחת מהצורות היותר קיצוניות של הרעיון – יש גם צורות רכות יותר של דיקומפיקולטורה (חברים, זאת היסטוריה, זאת הפעם הראשונה שהמילה הזאת מופיעה בעברית באינטרנט, לפחות לפי גוגל, נסו בעצמכם). כל זה נשמע לכם הזוי? תחשבו על האפשרויות הגלומות ברעיון. על חיידקים לפירוק כתמי שמן ימיים, שמעתם כבר? ובכן, זה אותו הקונספט.

אז מה היא לובשת את החליפה המוזרה הזאת? החליפה היא חלק מקיט מוצרים שהיא התחילה לפתח כחלק מהפרוייקט. המוצרים יתמכו ויאיצו את תהליך הפירוק. החליפה מכוסה ברשת שבה “שתולים” נבגים של פטריית הנצח (כמו שהיא קוראת לה). עוד בקיט יהיו קפסולות של נבגי הפיטריות שאותם יש לקבור יחד עם המת על מנת להבטיח את הפירוק הנכון ולהאיץ אותו.

הפיתוח של הקיט, לפי הערכתה של ג’יאה, יסתיים בעוד שנה-שנתיים ואז היא מתכננת להתחיל בניסויים – בהתחלה בניסוי על בשר מהשוק שפג תוקפו (מבעלי חיים, כמובן), ולאחר מכן יגיע גם שלב הניסוי על נבדקים אמיתיים.

מצמרר? תתפלאו, אבל כבר יש כמה אנשים שהתנדבו לשמש כנסיינים הראשונים (השאלה כמה זמן ג’יאה תצטרך לחכות עד ש… אתם יודעים…). כנראה שיש עוד כמה אנשים שרוצים להוביל את השינוי – השינוי מחברה מכחישת מוות ומשמרת גוף, לחברה דיקומפיקולטורית – שמקבלת את המוות והפירוק שמתלווה אליו באופן רדיקלית.

ג’יאה חושבת שזאת ההתחלה של אחריות סביבתית אמיתית. מה אתם חושבים?