כדאי מאוד לתכנן את השולחן כך שישאר כבד ויציב תוך כדי עבודה כמו ניסורים למיניהם שלרוב, גם אם ממש רוצים שלא, נעשים עם הרבה כוח.

פירוק המשטח

מכיוון שהחלטתי להשתמש בכמה שפחות עץ, או במילים אחרות לנצל בצורה המיטבית את העץ שיש לי, היה עלי להשקיע כדי להצליח להציל כמה שיותר מהמשטח תוך כדי פירוק. את המשטח פירקתי עם לום, ובעוד שארבעה מהקרשים הדקים (2 על 10 ס”מ) הצלחתי להציל, השאר התבקעו.

קורות של 5 על 10 ס”מ היו רק שלוש, והייתי זקוק לארבע כדי לעשות מהן ארבע רגליים. לפתרון הבעיה הזאת ראו את השלב הבא.

בשונה מהעץ, אם מוציאים את המסמרים עם הלום, אפשר להציל את רובם, אפילו בלי ליישר. כך במצב האידיאלי אנחנו בעצם רק משנים את הצורה של המשטח, כשאנחנו משתמשים במסמרים ובעץ שהוצאנו מתוך אותו משטח כדי לבנות את התוצר הראוי לנו, ונשארים ללא פסולת.

רגליים

הקורות, שיועדו לרגליים, נוסרו לגובה מדוד הגיוני, שנלקח משולחן עבודה אחר. עקרונית, דווקא חשוב לעבוד עם הגובה שנוח לכם, ולא אם איזה סטנדרט. מאחר ואתם תהיו הלקוחות העיקריים של השולחן שלכם, הוא צריך להיות בדיוק בגובה הנכון – לא גבוה ולא נמוך מדי, כדי שהעבודה לא תהפוך לסבל בסופו של דבר. נסו לעבוד על שולחנות שונים כדי לקבל אומדן לגבי הגובה הרלוונטי.

בקצה כל רגל הוספתי קוביית עץ ממשטח אחר, כזו שמשמשת כמפרידה. את הקוביות חיברתי אל הצד הפנימי של כל רגל בצורה הזאת. הנחתי את הרגל על הקוביה, ודאגתי להגיע לדיוק מירבי אפשרי. קדחתי ארבעה חורים של 2 מ”מ כמה שיותר עמוק. על אותו החור קדחתי לעומק של 2-3 ס”מ עם מקדח 4 מ”מ, ולבסוף הברגתי ברגי 4 מ”מ על 7 ס”מ, לכל העומק.

מכיוון שהיו לי רק שלוש רגליים, רגל רביעית בניתי משלושה קרשים של 2 על 10 ס”מ מוצמדים. להצמדה השתמשתי בקליבות ג’בקה, שאפשר להפעיל באמצעותן יותר לחץ מאשר קליבות הברגה רגילות, ומסמרתי את שלושת הקרשים באמצעות מסמרים משני צדדים השטוחים של הרגל שנוצרה.

חיבור הרגליים לזוגות

כעת, יש לחבר את הרגליים לזוגות. קודם כל קיבעתי את המרחק בין הרגליים עם שני קרשים זמניים אך שוים בארבע הפינות של כל זוג.

לאחר מכן, חיברתי כל זוג בקרש רוחבי (ברוחב הרצוי, שכמובן יוכל להכנס מתחת לשולחן), ובאחד אלכסוני, פחות או יותר במרכז הרגליים. הקרש האלכסוני ימנע התנדנדויות מיותרות, והוא חשוב בעיקר בחתך הצר של השולחן, מכיוון שזה החתך הפחות יציב של שולחן, בדרך כלל.

חיבור שני הזוגות לרביעייה

עתה הנחתי את שני זוגות הרגליים במרחק מדוד זה מזה (כ-30 ס”מ פחות מאורך השולחן), על צידן, לקראת חיבור קורה נוספת לכל האורך.

בחרתי מרחק קבוע מהקצה העליון של הרגליים כדי שאדע שאני ממוקם בדיוק מקסימלי, ודאגתי לזוויות של 90 מעלות בין הקורה הרוחבית הארוכה אל הרגליים עצמן.

השלב הבא היה להחזיק את הקורה עם קליבות אל הרגליים, וחזרתי על פעולת קדיחת החור לקראת ההברגה שביצעתי בשלב יצירת הגליים. חוזרים על אותה פעולה גם בצד שני של השולחן, עם קורה נוספת.

לא תמיד מדייקים

מכיוון שהמרחק בין הרגליים (לרוחב השולחן) יצא קצת גדול מדי, ממש בסנטימטר, החלטתי שבמקום לעשות שינויים רבים במבנה, אני פשוט אוריד סנטימטר מהרגליים בצד אחד של השולחן, בצורה כזאת שתאפשר למשטח השולחן להשתחל על הרגליים.

לצורך כך, ניסרתי חתך בעומק סנטימטר עם המסור הידני, במרחק הרצוי מהקצה העליון של הרגליים (רק בצד אחד, כאמור), ואז עם מפסלת ופטיש בצעתי את הפיסה הרצויה.

חיבור משטח השולחן אל הרגליים

כאן אפשר לראות את הרגל בצד שנבצע עם המפסלת, כיצד היא מחוברת אל השולחן (ממש רואים שעובי הרגל צר יותר היכן שהיא נכנסת מתחת למשטח השולחן).

החיבור של המשטח נעשה באמצעות שני ברגים דרך משטח השולחן אל כל אחת מהרגלים (שוב, עם אותה טכניקת קדיחה שביצענו למעלה), ועוד בורג אחד מלמעלה לכל רגל, דרך השולחן.

השולחן המוגמר

אז כך נראה השולחן המוגמר, ואם תנחשו מה הדבר המוזר בתמונה שלמטה תקבלו נקודה נוספת! (בנוסף על העשר שקיבלתם כי קראתם עד כאן). רמז: זה קשור לשלב ב’ של השולחן.