פרמקלצ’ר היא תרבות שדוגלת בהתבוננות. התבוננות לשם הבנה, התבוננות לשם הנאה, התבוננות לשם עשייה בהשראת תבניות ודפוסים שבטבע. אחד הדפוסים היסודיים החוזרים הוא העובדה שכל יצור חי מזין את עצמו.

בתרבות האנושית היום ישנו פער עצום בין הצורך הקיומי שלנו (כפרטים) להזין את עצמנו לבין כמות האנרגיה שאנחנו משקיעים בפועל בהשגת של אותו המזון. במציאות היסטורית חדשה זו אין לנו חלק במציאתו גידולו או ייצורו של רוב מזוננו, כל שנשאר לנו לעשות זה לרכוש. מה שאנחנו אוכלים נקנה מן המוכן לאחר שגודל, ויוצר ע”י אחרים, כך אנו הופכים להיות תלויים באותם האחרים שיספקו לנו את המזון – בסיס קיומנו.

איבוד העצמאות

מהפכת התיעוש הפכה מישורים רבים של חיינו לפסי יצור. כך לדוגמא: בתי-ספר המוניים מספקים אזרחים ממושמעים שימשיכו לשמר הסדרים חברתיים ושלטוניים. רפואת בתי-חולים מהם אנשים רבים יוצאים פחות בריאים ומכורים לתרופות קשות. בתי-חרושת לאוכל מתועש מייצרים מאכלים חסרי חיים ואטומים בשקיות צבעוניות. בתי-גידול ושדות מונוקולטורה ענקיים בהם מגדלים צמח מסוג אחד ואת כל הצמחים האחרים ושאר בעלי החיים המבקשים לצמוח ולגדול מחסלים בחומרים רעילים. מערכות רבות עוצמה אלה קובעות כיצד יתנהלו חיינו ומצמצמות את טווח בחירותנו.

עברנו לעיר ושכחנו את המיומנויות שלנו להיות עצמאיים ויוצרים. הפכנו להיות צרכנים, עם בקשות וסטנדרטים משונים: את הפירות אנחנו רוצים גדולים, קשים ומבריקים, את הירקות אנחנו רוצים ללא שום סימן של חיים (בלי חורים, בלי אדמה ובלי שבלולים). במקום שנספק לעצמנו את מזוננו הפכנו להיות צרכנים המצויים במעין מרדף מתמיד אחר מבצעים בחנויות ובסופרים. מישהו אחר מחליט איך ומה נאכל!

כל פעם שאנו צורכים אוכל מתועש אנו נותנים את הזכות לבחירת הרכב מזוננו ואת התפתחות בריאותנו לתאגידים הגדולים, כאשר בראש מעייניהם עומד הרווח שמוצר יכול להניב ולא בריאותם של הרוכשים אותו.
החלפנו את יכולת בחירת המזון שלנו לפי מראהו הטבעי בבחירה לפי עיצוב פקג’ינג או מותגים. החלפנו את יכולתנו להזין את עצמנו על ידי גידול ירקות וקטיפת פירות מהעץ ביכולתנו לחטוף מוצרים נטולי חיים מהמדף. לא פעם אני חושבת שאם סבתא שלי, עליה השלום, היתה נכנסת לסופרמרקט היום היא היתה הולכת לאיבוד בין המדפים הארוכים והפרוזדורים המתפתלים מבלי למצוא לעצמה ולמשפחתה מזון שבעיניה ניתן לאכול: הרוב שקיות ואריזות מבריקות וצבעוניות עם ציורים שלא בהכרח קשורים לתוכן המארז. ועוד לא התייחסנו בכלל לכמות ההשפעה שיוצר מנגנון שיווקי זה. תיעוש, אמצעי שיווק, חישובי רווח, חוסר אכפתיות מהתעשייה כלפי הצרכן ומהצרכן לסביבה ולעצמו, כל אלה מרחיקים אותנו יותר ויותר מהאדמה בה גדלים המזונות שלנו. אם פיצה נחשבת כמנת ירק לפי הקונגרס האמריקאי, אני חושבת שהגיע הזמן לעצור ולהתבונן מחדש.

עוד לא אבדה תקוותנו

פרמקלצ’ר מציגה אלטרנטיבה לצריכה. לקחת בחזרה על עצמנו את האחריות להחליט וליצור. לעשות בעצמנו, בידיים שלנו. לסמוך על השכן שלנו ולעבוד איתו בשיתוף פעולה. להעריך את התוצרת המקומית, שמגיעה דווקא ללא שום אריזה. להעריך תהליכים, לבנות ביחד מקורות ידע חדשים, מגוונים, תוצרת ידם של אלה שאכפת להם.

בעיניי, השינוי הזה כולו מתחיל ב-“ביס”. ההחלטה: איך ובמה אכלכל את עצמי היום? האם אבחר ב”אוכל” – משמע כל דבר שניתן ללעוס מבחינה פיזית, או ב”מזון” – שהוא כל דבר שמזין את הגוף שלנו? ההבדל הוא עצום: הישרדות (שלי, כאן ועכשיו) כנגד בריאות (שלי ולעולם גם בעתיד). קרוב לוודאי שאם בחרנו באוכל מתועש תרמנו לערמות האשפה הלא ניתנות לשימוש חוזר. ואילו בחרנו ב”מזון” נוכל לבחור גם באפשרות לקמפסט את השאריות האורגניות לייצור מחדש של אדמה פורייה שבכוחה להצמיח שפע.

ניתן להתייחס לתפרית היומי שלנו כהשתקפות נאמנה ומעשית של עמדתנו ביחס לסוגיות פוליטיות, כלכליות, סביבתיות, חינוכיות, מוסריות, חברתיות… ובעצם לחיים. בניסוח אחר: “אני איני אלא מה שאני אוכל”
(We are what we eat).

קשיי העצמאות

ישנו פער תרבותי הנוצר אצל אלו המנסים להשתחרר מתבניות חשיבה המקיימות את אורח החיים הנורמטיבי. פער זה יכול להתבטא בתחומים רבים של חיינו. החל בכיצד ללדת? איך לגדל ילדים? במה לעסוק? איזה חדשות נשמע (אם בכלל)? כיצד ואם להתחתן? ותוך כדי כל אלה במה נזין את עצמנו? ומה יעלה בגורל השאריות…?
הפער הנוצר בין החיים לאור המחשבה העצמאית, המחדשת, היוצרת לבין החיים הנורמטיביים גורם לפעמים לכאב. כאב בעקבות חוסר היכולת להשלים את הפער הזה בין שני העולמות, בין זה שמצאנו ומדויק לנו יותר לבין זה השולט בסביבה שלנו ושמצפים מאתנו לאמץ. הרצון להשתלב בחברת חברים או משפחה מתנגש לא אחת עם הרצון להיות נאמנים להשקפת העולם שלנו.

שמחת העצמאות

העצמאות דורשת יצירה ויצירתיות והן משמחות את לבב האדם. בזכותן אנחנו מרגישים חיים, רעיון חדש גורר ניסוי חדש ושיחה חדשה: כך נוצרת תרבות, מתחדשת ומתרעננת. תוך כדי גילוים חדשים פוגשים מעגלים של אנשים חדשים לנו והם הופכים להיות שותפים לשיחה, ליצירה ולפעולה.

מה עושים? “התעצמאות”

גישת הפרמקלצ’ר היא להתחיל בקטן. העדפת שווקים מקומיים על פני סופרים ותאגידים. תמיכה ביוצרים אזוריים. אם אוכל אורגני מעניין אותנו ניתן ליצור קשר ישיר עם המגדלים, להתארגן בקבוצות קנייה משותפת, ולהצטרף או להקים קואופרטיבים. סחר חליפין: להחליף מוצרים או שירותים בין אנשים במקום להשתמש בכסף.

הכנת מזון בבית, חיפוש מתכונים שיחליפו את האוכל התעשייתי שהתרגלנו אליו. מציאת עצי פרי ציבוריים וקטיף עצמי זה מהנה, חסכוני, מזין וגם נותן השראה לעוברים ושבים.

קריאת תוויות מזון כדי להבין מהם המרכיבים ומאין הם מגיעים. לצמצם בצריכת מוצרים עטופים בניילון או פלסטיק, מה שלא בריא לסביבה בדרך כלל גם לא בריא לנו. למצוא מקורות ידע (כמו אתר “בידיים”) ולנסות לשתף את מה שיודעים עם אחרים. להתחיל לגדל מזון אצלנו בגינה או במרפסת וגם בגינות קהילתיות, לדאוג לעצי הפרי הקיימים ולשתול חדשים.

הדרך לעצמאות בנויה מצעדים קטנים, הליכה נעימה.
בינתיים, בשורות טובות: השסק כבר כאן, תותי העץ בדרך (: