נכון שאמרתי שלא אכתוב על קיימות בפן החומרי שלה – בשביל זה יש כאן גדולים וחכמים ומוכשרים ממני. להבריג בורג עם מברג זה בערך פסגת היכולות הטכניות שלי. אבל בכל זאת יש בתוכי את החיבור לקיימות כפי שהיא באה לביטוי בחומר. חיבור עמוק שלא ניתן להתרה.

לצאת לגינה שלי וללקט לי שם את ארוחת הצהרים שלי זה ממש ממלא אותי בהתרוננות וחדווה. החיבור הזה, ביני לבין האדמה, המזינה אותי, מאפשרת לי לקטוף מפריה במו ידי ולהשביע בכך את רעב הגוף, ממלא אותי אושר בלתי מובן. מעין סגירת מעגל קטנה ביני ובין אמא אדמה בכל ארוחת צהריים. אני הכי אוהבת למרוח לי פרוסת לחם (תוצרת עצמית כמובן) ואז לצאת ולאכול ממש בתוך הגינה, בין כל הירוק שגדל שם, מתחממת לאורה של השמש, מניחה על פרוסת הלחם את העלים שאני קוטפת לי כאילו היתה צלחת.

כשאני עומדת ומתקלחת אני אוהבת להביט מחוץ לחלון חדר המקלחת שלנו ולראות לאן הולכים המים. ולא.. הם לא הולכים לביוב.

מחוץ לחלון חדר האמבטיה שלנו נשקף אלי נוף של בריכת מים, מכוסה כמעט לחלוטין בצמחי מים ופרחי מים, מוקפת צמחי תבלין ונוי. מפל קטן מזרים את המים בבריכה בסירקולציה על מנת לזרז עוד יותר את טיהורם ולהכניס חמצן לדגי הנוי והמאכל שמסתתרים מתחת לצמחי המים ואף ניזונים מהם. אל המפל נמשכות מיני ציפורים… אני אוהבת לעמוד לעיתים ולצפות מן החלונות המוארכים המשובצים לאורכו של המסדרון בדרורים או ביונים הבאות לשתות מן המפל.

בוקר אחד אף ביקר אותנו שלדג. ניצב מתנדנד על חבל שתלוי מעל לבריכה. מיכל קראה לי מהר שאבוא לראות ואח”כ קראה גם לשאר הילדים. כל-כך קרוב. כל-כך יפה.

הבריכה הזו, שמאפשרת שימוש חוזר למי המקלחת והכביסה, הינה משאלה שהתגשמה עבורי. אומנם עדיין אנו משתמשים גם במערכת הביוב הרגילה, סובלים מהסתימות החוזרות ונשנות של הצינורות הישנים ומצרים על שיטת הניצול הלא יעילה של מים אלו. אך לפחות בחלק מהמים שאנו משתמשים יש שימוש שנראה לי יותר נכון.

אני אוהבת לראות ולדעת מה קורה עם הדברים שאני משתמשת בהם. אני מעדיפה לראות את התרנגולות שלי אוכלות את שאריות המזון שלנו ואת ערימת הקומפוסט שלנו משמשת לנו לדישון וזיבול הגינה, מאשר פשוט לזרוק הכל למיכל גדול וירוק ולא לדעת מה המשך הדרך. אני אוהבת לראות את המחזוריות וההמשכיות שבדברים. לדעת מה קורה בסוף התהליך. ולכן אני גם מעדיפה את השימוש החוזר במים, מאשר פשוט לראות אותם זורמים לחור בכיור או ברצפת האמבטיה, מבלי לדעת מה קורה אח”כ, לאן הם מגיעים משם.

יש לזה קשר גם לחינוך. אני משתדלת ללמד את ילדיי (ואת עצמי) ששום דבר לא מובן מאליו ולא קורה סתם ושיש לנו אחריות על כל מעשה שאנו עושים ושיש תוצאות והשלכות על כל בחירה שנבחר. כך שיש השלכות לבחירה שלנו להשתמש בניאגרה בשרותים ולהזרים את המים הטובים והנקיים האלו לביוב רק בשביל לשטוף את הצרכים שעשינו לצינור הביוב. השלכות מרחיקות לכת…

בהמשך לבריכה משתרעת לה גינת ירק לא גדולה שברובה התכסתה בשיח מרווה ענקי ואורגנו שהתפרש לכל עבר. כשהגיעה עונת הפריחה של המרווה והגינה כולה נצבעה בסגול, החלו למלא את חלל האוויר זימזומים. הגינה כולה רחשה דבורים בגדלים וסוגים שונים. השגתי כוורת ישנה שיצאה משימוש והצבתי אותה על גג המקלט שליד הגינה. ממש מעל שיח המרווה הענקי. במחשבותי הזמנתי את הדבורים הרוחשות בגינתי להתגורר בבית הישן-חדש שהצבתי שם עבורן. מתעלמת מהסקפטיות שבה נקט הכוורן שנתן לי את הכוורת כשאמר “נו, אין הרבה סיכוי אבל גם אין לך מה להפסיד”.

אחרי כמה שבועות ראיתי שהכוורת הפכה לפעילה.

עוד משאלה שהתגשמה.

קיימות בשבילי זה לחפש את הדרך לעשות את הדברים בעצמנו… אם זה לשפץ רהיט ישן במקום ללכת לקנות חדש בחנות. אם זה לאפות בעצמי את הלחם שאנו אוכלים.

הבית שבו אנו גרים אפשר לי לחוות ולממש לא מעט דרכים מקיימות…

שנים חלמנו לגור בבית-ילדים ולשפץ אותו בעצמינו. כחברת קיבוץ לשעבר זכיתי לעבור כמה וכמה דירות. כרווקה, אח”כ עם בן-זוגי, כזוג צעיר ולבסוף כמשפחה עם ילדים. אומנם ממעבר למעבר הדירה גדלה, אך עדיין מעולם לא זכינו להתגורר בשטח שעולה על 56 מ”ר. וכך פנטזנו יחדיו על החללים הגדולים והמרווחים שקיימים בכל בית-ילדים קיבוצי טיפוסי וכיצד נוכל לשפץ אותם ולהסב אותם לשימוש שיתאים לחיי משפחה.

והנה, כשבחרנו להעביר את מקום מגורינו לנווה-איתן, הסתבר שאין דירות פנויות מתאימות למשפחות עם יותר מ-2 ילדים. ואילו בתי-הילדים עומדים ריקים מזה כ-10 שנים. וכך קרה שזכינו להגשים את חלומנו להתגורר בבית-ילדים ולשפץ אותו כראות עיננו.

האזור בו בחרנו לחיות מפורסם באקלים החם עד לוהט של ימי הקיץ.

אבל להפתעתנו הרבה אנו כמעט ולא מוציאים חשמל על קירור וחימום הבית. אני נוטה לתת לגג הבית את הקרדיט על כך. מעל לראשנו מתנוססים כ-40 ס”מ של בטון שנוצק במסגרת הנחיות בטחוניות לישובי הסביבה בשנים שבהן הגבול עם ירדן היה גבול מתוח.

אני מאמינה כי קשיים ומוגבלויות מנחים אותנו להתפתחות ומציאת פתרונות. כך למשל קרה שכשהגענו לכאן לראשונה ומצאנו את הבית שעמד ללא שימוש זמן רב, גילינו גם ערימת קומפוסט שהתהוותה ללא יד אדם על גג הבית. עלי העצים הקרובים לבית התאספו בערימה על הגג ועם הגשמים שירדו שנה אחר שנה וזרעי צמחים שנישאו עם הרוח ונחתו שם – נוצרה לה גינת גג קטנטנה. כך עלה בראשי הרעיון לקרר את ביתנו בעזרת גינת גג. הנחנו שקי פלסטיק מלאים באדמת עציצים שקונים במשתלות, בכל שק עשינו חור קטן, בכל חור הנחנו זרע של צמח משתרע (אבטיח, דלעת וכד’) וטפטפת השקייה (המחוברת לברז שנימצא למטה, נגיש). הקיצים עברו להם כמעט ללא צורך במזגן…

כל השטח שמסביב לבית אפשר לנו לגדל ירקות, לנטוע כמה עצי-פרי, לבנות מערכת למחזור מים אפורים וגם לגדל תרנגולות.

אבל כל זה הסתיים ומסתיים ובקרוב אנו נעזוב את הבית הזה שטיפחנו במשך יותר מ-4 שנים. מערכת המחזור למים האפורים התקלקלה ויצאה משימוש. הבריכה היפה, שהיתה מלאת החיים, העכירו מימיה ולבסוף רוקנתי אותה וכעת היא יבשה וחרבה.

והבית…

הבית גם הוא מתכלה, מתפורר, מאבד מחיוניותו עם כל חודש וכל יום שחולף…

עם כל שנה ושנה הקירות נסדקים, מתקלפים, מתפוררים, מעלים חלודה בכל מיני פינות בהן יש נזילות… הביוב נסתם פעם אחר פעם, הרצפה מתבקעת, קירות המקלחת מעלים עובש בחורף, הצבע שעל מסגרות העץ של החלונות דוהה ומתקלף…

הכל חולף.

ואני … אני רוצה לצאת החוצה.

אני רוצה לצאת מהכלא הזה שנקרא “בית”.

לאן? עדיין לא ידוע.

מהתבוננות בגבעולי החלמית (חוביזה) ראיתי כיצד הם משמשים מסתור לחרקים שונים מתחת לעליהם מפני הגשם והשמש. איך בעלי החיים בעולמנו חיים בשלום עם הסביבה? מה אני יכולה ללמוד מהם על בית?

הדבר הבא שאני רוצה לממש בחיי הוא מגורים בשלום עם הסביבה. עם כמה שפחות בית מסביבי…

כמה שפחות קירות שמפרידים ביני ובין החוץ, מגבילים אותי, תוחמים את מרחב המחייה שלי.

איך יוצרים מקום שהוא בית אבל לא בית-כלא?

בית שמשרת את צרכי מבלי שאני אהפוך לעבד על מנת לתחזק אותו ללא הרף…

איך יוצרים מקום שמאפשר מפגש עם החוץ ולא מפריד אותי מהסביבה?

איך יוצרים בית שיתאים לתודעה החדשה שמתפתחת על כדור-הארץ?

האם יכול להיות שיש אפשרות אחרת?

האם יכול להיות שהדבר היחידי שמחזיק אותי בבית, בכלא הזה, הוא הפחד?

פחד ממה?

מהקור, מהחום, מהיתושים, מזבובים, מתנים, מרוח… מאי-נוחות, מיציאה מהמקום המוכר והנוח של “בית”.

אבל לאן? איך? עם 3 ילדים?

הרבה שאלות.

עדיין לא מצאתי תשובות.

בנתיים אני חוקרת את הנושא, חושבת על זה, לומדת את זה, מדברת על זה עם אנשים ומקשיבה לתגובות שלהם… חלקם מסתכלים עלי במבט מרחם או המום וחלקם דווקא נותנים עצות מועילות ומספרים על חבר או חברה שחיו כך וכך פה ושם.

אחרי כמה זמן של התעסקות ולימוד שמתי לב שאני מצליחה כבר עכשיו לממש ולו במעט את הרצון שלי לחיות בלי בית.

יש לי משרד. המשרד נמצא בחוץ, במרפסת-דק, בלי קירות למעט קיר של מטפס שעועית לבלב שצמח בעצמו על גג המרפסת. יש לי גג שנותן לי צל ויש כורסא נוחה וחיבור למחשב.

זה המשרד שלי.

אני יושבת בכורסא ורואה את העננים וחשה את הרוח ושומעת את הציפורים, הדבורים, ענפי העצים שנעים…

אני לא נפרדת מכל היש שמסביבי ואני בכל זאת חיה את הקידמה, את הטכנולוגיה, את הנוחות של המודרניזציה.

אשריי וטוב לי.

אני בודקת אפשרויות נוספות לממש את הרצון שלי לחיות בלי בית שסוגר אותי.

אני מזמינה אתכם, שקוראים כאן, להגיב ולשתף במחשבות, רעיונות והצעות שקשורות בנושא.