בחורף האחרון ייחרנו תאנים רימונים וגפנים ממגוון רב של מקורות, במיוחד מעצים הגדלים ומניבים בתנאי בעל בסטף. הייחורים מתייחרים ומשרישים להם (בתקווה) אצלנו במגשי שתילה גבוהים במשתלה, ונהנים מתנאים טובים: מצע מאוורר ולח והצללה קלה.

אך מסתבר שישנן דרכים נוספות ופחות מוכרות לייחר ולהשריש עצים. דרכים נשכחות, וייתכן שאף חשובות ביותר, לצורך גידול מזון באופן בר קיימא בישראל. על דרכים אלו שמעתי מעמית פומפן, תושב קיבוץ צבעון העוסק וחוקר באופן עצמאי בוסתנאות, יערנות מאכל וחקלאות בת קיימא. את עמית זכיתי להכיר במהלך קורס תכנון יערות המאכל אשר התקיים אצלנו בסתיו 2011, והמפגש עמו לימד אותי רבות, הן מבחינה אישית בצניעותו והן מבחינה מקצועית ברוחב ועומק ידיעותיו וסקרנותו הרבה והמדבקת.

סער: שלום עמית! אשמח שתספר לנו על הבנותיך החדשות בנושא ייחורים והשרשות.

עמית: לאחרונה הבנתי לעומק את החשיבות של האופן שבו מנביטים זרע/ משרישים ייחור של עץ לגבי העמידות וההתאקלמות שלו במקום שבו הוא ננטע – אלה כמובן קריטיים אם אנחנו רוצים שהעץ יניב היטב בתנאי בעל (כלומר: בלי השקייה, למעט השקיות עזר בשנה/שנתיים הראשונות) וימצא את מלוא הפוטנציאל שלו במקום שבו הוא נטוע. רק לשם דוגמא קטנה, באזור הגליל העליון שבו אני גר ישנם בוסתנים עתיקים עם עצי תאנה בני כ-100 שנה שמניבים סביבות ה-150 ק”ג פרי מדהים בכל שנה, ללא כל השקייה או טיפול, יותר מזה, הם סובלים מהתעללות קשה מצד הפרות הארורות שרועות בכל מקום ועדיין לא נראה שזה קרוב להפריע להם. לא מדובר על עצים שיושבים על נביעה או איזו קומבינה אחרת אלא על מדרונות וצלעי-הר לכל היותר מטורסים.

150 ק”ג פרי – לכמה עצים? 

150 ק”ג לעץ לעונה – ואף יותר בחלק מהמקרים. יש לנו חבר טוב בקדיתא בשם אבנר – הוא מכנה את העצים האלה “עצי יום הדין”. שוב, מדובר על עצי תאנה בני 50-200 שנה בד”כ, שקוטר הגזע שלהם נע סביב החצי מטר ולפעמים גם הרבה יותר. נכון שהרבה עצים שיגיעו לגיל כזה כבר יפתחו עמידות ומע’ שורשים חזקה – אך לא ככה! לא ברמת והעמידות הזו ורחוק מרמת התנובה הזו!

וואוו. מענייין יהיה לבדוק מה מספר העצים הממוצע לדונם, ומה היבול הממוצע לדונם. במטעי בעל אני מניח שמדובר על 10-20 עצים לדונם, לרוב לכיוון ה10. מה שאומר יבול של טון וחצי לדונם. מרשים ביותר!

בעזרת איש מדהים בשם מחמוד מהכפר הערבי השכן ג’ש למדתי על האופן שבו היו שותלים עצים הפלאחים הנכחדים שחיו כאן. מחמוד למד מאימו וסבתו איך שותלים גפן, רימון, תאנה, שקד, אגוז מלך, אוג הבורסקאים. לאחר שחקרתי עוד גיליתי שהטכניקות שהוא למד היו נפוצות בגרסאות שונות בכל אזור הים התיכון .

לפני שאגיע לטכניקות עצמן חשוב להבין את התמונה הרחבה יותר שמאחוריהן. מי מבינינו שלמד לעשות ייחורים מתאנה, גפן, רימון, תות וכד’ למד בוודאי לחתוך ייחור בעובי שבין אצבע לאגודל ובארך 20-30 ס”מ, לתקוע אותו בעציץ עם תערובת שתילה ולהשתדל שיהיו 3 עיניים בפנים ו2-3 עיניים בחוץ, לקוות שישריש ולהחזיק בעציץ לפחות עד שבית השורשים מתבסס וממלא את העציץ. למעשה הטכניקות שמלמדים כיום מיועדת להכנת שתילים במשתלה מסחרית שבה היעילות, נוחות-העבודה והקומפקטיות חשובות וכמובן, שיהיה תוצר שניתן למכירה  (שתיל של תאנה לדוגמא) . הפלאחים לא עסקו בשתלנות ובסחר בעציצים אלא בנטיעת עצים לצריכה עצמית שלהם ושל הדורות שיבואו אחריהם, ובמטרה שיניבו וישגשגו בתנאי בעל ובתחזוקה מינימאלית [גם במחיר ששגשוגו של נוף העץ (החלק הגלוי של העץ, שמעל הקרקע) יתעכב בשנה-שנתיים-שלוש]. לא אכנס להסברים ותאוריות לגבי ההבדלים בין מערכת שורשים של עץ שננטע לאחר שנה או שנתיים בעציץ לבין עץ שהשריש ישר באדמה, רק אסכם את זה במלים: זו הילדות של העץ.

כדי לנטוע תאנה, מחמוד שובר (כן, שובר) מהעץ ענף (בעדיפות: קצה עבה יחסית) באורך של כ-40 ס”מ, חופר בשטח תעלה בזוית של 45 מע כלפי מטה וקובר את הייחור כששתים-שלוש עיניים בחוץ- כלומר הייחור חצי שוכב (כמו שקורה בהברכה טבעית של עצים). כדי לנטוע גפן קחו ענף בעובי אגודל עד בוהן ובאורך של כ-80 ס”מ (כן, 80 ס”מ), גם אותו קברו בתעלה בזוית 45 והשאירו 3 עיניים בחוץ. כדי לנטוע רימון ניקח חתיכת ענף צעיר בקוטר 3-4 ס”מ ובאורך של 50 ס”מ (כן כן 3-4 ס”מ עובי, כמו קוטר העיגול שנוצר כשמצמידים את קצה האגודל וקצה האצבע) ודפקו אותו אל תוך האדמה (עם פטיש 5 או אבן) במאונך לפני הקרקע, כאילו היה יתד, כך שישארו בחוץ 1-3 עיניים. חשוב לתקוע אותו בקרקע לא מתוחחת או מאווררת במיוחד. היתד הזה צריך להרגיש את הלחץ של האדמה הלחה סביבו, אחרת לא יוציא שורש.

כמובן שהכוונה היא לשתול את ייחור עם הקצה העליון של הענף כלפי מעלה, נכון?

כמובן, תמיד הקצה העליון יותר של הענף בחוץ, בכל ההשרשות.

האם לדעתך ההבדל בין השיטות אכן נובע מאופי שונה של התפתחות כל אחד מהעצים? למה למשל לא מייחרים תאנה כמו רימון (נשמע יותר פשוט וחוסך את החפירה)

לגבי השיטות השונות לעצים השונים: שאלה מצוינת ונראה לי שכדאי מאוד לעשות שנה הבאה נסיונות כדוגמת תאנה כמו רימון וכן הלאה. בכל מקרה, להערכתי יש סיבה לכך שהשיטות שונות והיא קשורה לאופן שבו העצים האלה מתרבים מהשרשה באופן טבעי ולאופן הגדילה שלהם. תאנה- הצימוח שלה צידי (אופקי) בעיקר בחלקים הנמוכים, ולעיתים יוצא לראות תאנה שהבריכה את עצמה- כלומר ענף נמוך יחסית שלה נשכב ונקבר קצת תחת האדמה ובסופו של דבר השריש. מדובר על מצב יחסית אופקי של הענף ולדעתי הקדמונים ראו זאת וחיקו. לגבי הרימון – הרי דפוס הגדילה שלו מאוד אנכי באופיו ואני מעריך שזה קשור. אומרים על הרימון שאת יכולת ההשתרשות שלו גילו כשהשתמשו בענפיו הישרים לבניית גדר ותקעו אותם באדמה כמו בזנטים. אגב בייחורים שעשיתי השנה בשטח עשיתי גם כמה של תות בשיטה של הרימון- הרגשתי שיש דמיון ביניהם – יהיה מעניין לראות.

בנוגע לעצים שמגדלים מזרע – שקד ואגוז: בנובמבר/דצמבר לוקחים אגוזים ושקדים בלדי “טריים” מהקיץ האחרון ונוקשים עם אבן או פטיש קטן נקישה קלה על הקליפה רק כדי לגרום לסדק קל (זה מזרז את כניסת הלחות פנימה וכך מקצר את זמן הנביטה) מערבבים כמה זרעים סדוקים כאלה אל תוך ארגז נושם עם תערובת עלים יבשים וקצת קומפוסט ושומרים על חושך ורטיבות. לאחר עשרה ימים בוחשים ובודקים אם יש נביטות, ממשיכים לבדוק כל כמה ימים ומוציאים ושותלים את אלה שנפתחו ושורשון מתחיל להציץ מתוכם החוצה.

למה לא זורעים ישר בשטח?

אפשר לזרוע ישר בשטח – אין כמעט הבדל. בעיקר מה שזה חוסך זה את עגמת הנפש מזה שזרעת זרע במיקום מסוים וחיכית את החודש-חודשיים עד להופעת הנבט ובסוף לא נבט (שקדים, אגוזים, בלוטים וכו’- כ-80% נביטה) ואז בעצם צריך לחכות עד שנה הבאה.

למיטב ידיעתי, זריעה ישירה בשטח משפרת משמעותית את יכולת העמידות של הצמח, בשל ההתפתחות וההשתרשות בתוך בית הגידול הסופי. במיוחד בעצים בעלי שורש שיפודי. שים לב לפרוייקט המרתק הזה.

כמובן שיש הבדל גדול לדעתי בין זריעה בעציץ והעתקה, לזריעה ישירה בשטח. הכוונה שלי היא לשים את הזרעים בתנאי נביטה מבוקרים עד להופעת הסימנים הראשונים של הנביטה ואז לטמון אותם בשטח. זה פשוט חוסך לך פחת מסוים כי כל זרע שתטמון הוא 100% נובט ואין הבדל מבחינת התנאים שהזרע-עץ מרגיש…

ומה לגבי ההרכבות על הזריעים? טכניקה מיוחדת?

לא למדתי משהו מיוחד בעניין הרכבות – צריך לבקש מרסן ללמד הרכבת זית סורי על כנת-זריע: הוא ואחיו מהמומחים שיש בארץ וזה אולי העץ הכי חשוב שאפשר לנטוע באזור שלנו.

לגבי השרשת הייחורים, כמובן שצריך לשמור על לחות באזור הייחור עד לפריצת הלבלוב הרענן שמעידה שיש שורש (בד”כ בין אמצע אפריל ליוני) ולאחר מכן להחזיקו בחיים עד עונת הגשמים הבאה. זה עניין לא פשוט אם נוטעים כמות גדולה יותר של עצים או נוטעים באזור מרוחק יותר או פחות נגיש. כדי לצמצם את ההרטבות למינימום צריך לייצר חיפוי איכותי סביב לייחורים, מנסיוני כדאי לכסות את האזור בעשב יבש ועליו אבנים יחסית גדולות. כדאי לנסות בעזרת האבנים והעשב גם להצל על הקצה החיצוני של הייחור ולהגן עליו מפני דריכה.

אבל השיטה המועדפת עלי לייצר אזור אידאלי להנבטת עץ או השרשת ייחור היא לא לייצר אלא להשתמש בקיים ולצורך זה קיימת הסירה הקוצנית שהיא פלטפורמה מדהימה להנבטת עצים: שומרת על לחות באדמה, נותנת הגנה פיסית, אוצרת תחתיה אדמה עשירה ומשובחת וממסכת את הנבט הצעיר או קצה הייחור משמש ישירה.

ניתן לראות בשטחים פתוחים וביערות שיחי/עצי חלוץ ואף אלון מצוי נובטים בחיק הסירה ומבלים את תחילת חייהם מוגנים בתוכה.

רעיון נפלא, כל כך פשוט וטבעי ונכון. אגב, ידוע לי שבקרן קיימת זורעים לפעמים בלוטים לתוך או לצד סירה קוצנית, והדבר בהחלט משפר את הנביטה (ומגן על הבלוטים מפני זלילה). וכשהייתי בעין עלווה (ליד ג’יש) בסתיו, שמתי לב שתחת הסירות היתה שכבה של טחב יפיפה ולח, זה היה כל כך מרשים. אבל שאלה- מה לגבי ייבוש הקרקע על ידי שורשי הסירה? אולי החיפוי שלה מחפה על זה.

אני לא חושב שיש מה לחשוש משורשי הסירה אבל הנסיון יגיד – בקיץ הקרוב אני כמובן ארטיב את הייחורים ששמתי עד שיראו סימני השרשה ברורים – נראה לפי זה כמה מהר האדמה מתייבשת שם. בכל-אופן יש שם איזה עניין של סימביוזה או שילוב מתאים בין עצי החורש המתקדמים יותר ובין הסירה, רואים את זה ברור בטבע. לכן אני מניח שהיא לא בעייתית במיוחד בעניין הזה.

שמתי כמה ייחורים בתוך סבך של קידות – גם שם יהיה מעניין לראות.

הכי אידאליים נראו לי המצבים בהם יש תא שטח מסוים שדיי מכוסה בסירות וישנן קידות פזורות פה ושם. ככה יש קצת מרחק ביטחון בין עץ התרבות לקידות וניתן לעשות צ’ופ-אנד-דרופ איתן בין לבין.

זכור לי שחוקר ואיש שטח מקק”ל אמר לי שהתחרות עם הסירה עדיפה בהרבה לבלוט מאשר תחרות עם עשבוניים. ואולי ניתן לעשות את זה עם צמחי חלוץ קושרי חנקן במקום עם סירה שאינה כידוע קושרת חנקן (כלומר במידה והיא עדיין לא קיימת בשטח וניתן לבחור שיח חלוץ לזריעה/נטיעה שנה שנתיים שלוש לפני הייחורים). אולי קידה או קרקש או אחירותם. מצד שני הם הרבה יותר גדולים ועלולים להוות תחרות. יש לך רעיון לשיח קושר חנקן קטן?

לא מכיר שיח קושר חנקן קטן ועם תכונות דומות לשל הסירה.

לא פחות חשוב מהשרשה/הנבטה בשטח זה משטר ההשקייה בשנה או שנתיים הראשונות. המטרה שלנו היא לאפשר לעץ להבין שבקיץ הוא ימצא מים רק יותר בעומק האדמה. כדאי לאפשר לעץ להיכנס לעקת יובש קלה – כי כיום ברור לכל שרוב צמחי הבר חווים עקת יובש אחת לפחות והיא חלק חשוב בהתפתחות של העץ ובהבנה שלו שהוא צריך להשקיע קודם כל בבית השורשים ורק אחרי שביסס בית שורשים חזק הוא יכול להתפנות גם לנוף ולפרי. אותו הדבר אמור לגבי עצי תרבות מסורתיים. הם חזקים מספיק כדי לעבור את השלבים האלה ולפתח בית שורשים עמוק ומאסיבי.

נשמע לי נכון הגיוני לגמרי, ובכל זאת תהייה- מכיוון שאנו רוצים צמח שבנוסף להיותו עמיד גם ייצר לנו מזון רב, ייתכן שהכניסה לתנאי עקה דווקא לא תיטיב עמו לטווח הרחוק. הרי אני מניח שצמחים בטבע שגדלו בנישה עדיפה מבחינת קרקע ולחות יניבו יותר, יהיו יותר בריאים וישגשגו יותר. 

לא יודע האם העובדה שעץ עובר עקה בצעירותו בהכרח תביא לכך שהוא יניב פחות כבוגר. חלק גדול מעצי הבר, בכל נישה שיש, גם נישה יחסית מפנקת (לא ליד מקור מים כמובן) עוברים עקה קלה, מהעובדה הפשוטה שעד הקיץ הראשון בחייהם הם עוד לא מגיעים עמוק במיוחד עם השורשים ועוד אין להם את האיזון המדויק בין השורשים לנוף.

מה שהבנתי מכמה מקורות פלאחיים עד עכשיו זה שמה שנהוג זה לא להשקות יותר מקיץ אחד או שניים. וכשמשקים, משקים כדי להחזיק את העץ בחיים ולא יותר מזה. מבחינתי הכוונה לשים את העץ בנישה הכי טובה שאפשר ולתת פעם אחת בקיץ הראשון לייבש כמה עלים ולהתעייף טיפה. נשמע לי טוב וטבעי.

זה כמו עם בני-אדם: לאדם שמורגל מגיל אפס לחדרים ממוזגים ומצוחצחים קשה לקבל את תנאי-האקלים האמיתיים ואת העפר והאדמה. פעוט או ילד שאינו מורשה לחוות כאב מדי-פעם ולהתחכך עם העולם יחווה כל קוץ ומכה קטנה כמשבר. יצורים חיים לא מתאמצים לשווא. התנאים והמציאות שהם חשים סביב יעצבו אותם ויביאו אותם להתפתח בהתאם לצורך. משלב דיי מוקדם, הדרך חזרה כבר כמעט בלתי-אפשרית.

יפייפה!  אבל אולי פשוט הפלאחים משקים מעט מפני שהם צריכים לסחוב כדי מים הרחק אל הבוסתנים, וזה מעייף והמים יקרי ערך?  זה שדבר קרה בעבר אינו אומר בהכרח שהוא הטכניקה הנכונה והבת קיימא עבורנו כיום- אבל בטוח שחשוב מאוד לנסות ולבדוק את זה. לתחושתי, למרות ההסתייגויות, מדובר בדרך משמעותית מאוד.

עוד כמה מילות סיכום?

יש לי פה כמה תוצאות דיי מדהימות בנטיעות שעשיתי בשטח – לדוגמא ייחורים שקברתי ולא קיבלו טיפת מים מאז סוף הגשמים (אמצע מרץ!!) והשרישו!!! – כמובן שמדובר רק על נטיעות בשיטה של מחמוד עם הרבה חיפוי איכותי. אבל זה באמת מדהים.

בהחלט. מעורר השראה.

מה שכתבתי כאן זה הסבר יחסית כללי, יש יוצאי דופן והסתייגויות, והעניין עם הסירה הקוצנית הוא חצי ניסיוני אבל יש לי תקוות גדולות לגביו.

אם מישהו מעוניין להתייעץ, להעיר, להוסיף משהו, להיפגש, אפשר ליצור איתי קשר ב- 050-3510646

עמית, המון תודה רבה, והמשך עשייה ולימוד מבורכים!