ציינתי בעבר שאצלנו בקואופרטיב, הטחינה מגיעה בצנצנות פלסטיק של קילו. בתור טחינאי מושבע, אני (יחד עם באי ביתי) אחראי לרוקן קופסא אחת בשבוע. מה שמשאיר אותי עם לא מעט קופסאות טחינה ריקות. חלקן מקבלות כל מיני תפקידים, כמו קופסאות אחסון לברגים ועוד, אך לא אכחיש ואודה שזה המון קופסאות.

מצד שני, באותו קואופרטיב, את כל הקטניות, הדגנים והאגוזים החברים בקואופים רוכשים לעצמם בתוך שקיות או כלים שהם מביאים מהבית. כדי שהחבר בקואופרטיב לא ישלם על משקל הכלי שהביא איתו, נהוג לשקול רק את הכלים ולכתוב על מכסה הכלי את המשקל של הכלי כדי להחסיר מהמשקל הכולל בעת הקנייה.

העניין הוא שלכל כלי יש את המשקל שלו, ופתאום חסרים כלים אז מביאים כלים שלא נשקלו לפני, וצריך לשקול אותם שוב, ואם שוכחים אז בקופה מתחילים לעשות הערכות אל מול כלים אחרים, וגם בבית – בכל פעם שחוזרים מהקואופ, הכלי שפעם היה של השיבולת שועל, הוא עכשיו של הבורגול, ומי שקצת אוהב סדר בארונות שלו, בכל קנייה עושה את הסדר מחדש… זה יכול להיות מיגע. עניין נוסף הוא שכלים אטומים מקשים על הקנייה כי כל פעם צריך לפתוח את הכלי ולגלות מה יש בפנים, כי לכל מוצר מחיר שונה, כמובן… אז החלטתי למצוא לזה פתרון, אחת ולתמיד.

כל צנצנת טחינה (מפלסטיק, כמו שכבר אמרנו) שוקלת בדיוק 55 גרם. אם נשתמש בכל פעם באותן הצנצנות, לא נצטרך לשקול אותן בכל פעם מחדש.. ומה עושים עם זה שהצנצנת לא שקופה? כל צנצנת נעטוף בנייר או טפט יפה, כדי שיהיה אסתטי ונעים, ועל העטיפה נדביק עוד חתיכת ניילונית (מה שנקרא שמר-דף) עם סלוטייפ בשלוש פאות. בין דופן הצנצנת לשמרדף אפשר עכשיו לדחוף חתיכת נייר עם פתק שמרמז על מה שיש בצנצנת.

עכשיו כשיש לנו צנצנות, רק צריך לבנות משהו ראוי לאחסן אותן בתוכו. ובכן, צריך מדף או שניים – זה ברור – אך מכיוון שאין אתגר בלעשות רק מדף, החלטתי שה”כוורת” כולה (שני מדפים עם דפנות) תתלה רק על שני ברגים (עם דיבל, לקיר) ותבנה ללא דבק, מסמרים או ברגים בכלל.

אז לעבודה.

מדידות

אז ה”כוורת” תבנה כשני מדפים אחד מעל השני, ותהיה מחוברת לשני קרשים אנכיים שיחברו בין שני המדפים. את הטכניקה לחיבור הכרתי אצל נגר וולשי (רק בעיניים) כשטיילתי שם לפני ארבע שנים, ועכשיו החלטתי לנסות ליישם. טל עשתה משהו דומה כאן.

אז קודם כל מדדתי כמה צנצנות אני רוצה שיכנסו בכל מדף, ושירטטתי את הצורה של המדף בשני הקצוות. לי היה חשוב שהצנצנות יכנסו בדיוק על כל אורך המדף ולא ישאר רווח של חצי מקוטר צנצנת, נניח. לכן אני הקפדתי, אבל אפשר גם לא להקפיד בנושא אורך המדף.

חיבורים – סין מיותד

הרעיון הוא לייצר חיבור שנקרא סין מיותד (אני אשתמש כאן בתמונה של טל):

אז שרטטתי את הסין ואת הנקב ליתד על הקרשים של המדף, בשתי הקצוות, ולאחר מכן פשוט יצרתי את כל הנקבים על ידי מסור אנכי (ג’יגסו) ושופין, היכן שהיה צריך.

 

 

 

 

 

 

יתדות

את היתדות הכנתי מחתיכות קטנות של עץ אקליפטוס. חשוב שלאורך היתד יהיה צד אחד ישר (זה שפונה אל עבר הקרש) וצד שני זוויתי, שיכנס קודם עם הקצה הדק, ועם הכניסה לתוך הנקב יהיה יותר ויותר רחב, וייצור לחץ יותר גדול בין הקרשים.

 

 

 

 

חיבור היתדות

פשוט וקל – תוקעים עם פטיש את היתד בנקב האופקי.

 

 

 

 

חיבור לקיר

אז כמו שאמרנו, אני רוצה לתלות את כל ה”כוורת” הזאת רק על שני ברגים. חיפשתי בהמון טמבוריות ואפילו בשתי רשתות מין פלח קטן כזה, שיש לו חור בצורה של חור מנעול, ואז פשוט משחילים את ראש הבורג דרך החור הגדול והוא מושחל לתוך הצאוור הדק יותר. כך, על שניים כאלו אפשר לתלות את המדפים. אבל לא מצאתי את זה בשום מקום. אולי כבר לא מייצרים את זה יותר. אז החלטתי להכין כזה בעצמי.

התחלתי מיצירת שקע בעץ כדי שיהיה מקום לראש של הבורג כשהוא נכנס לתוך הפלח הזה. לאחר מכן, חתכתי פרוסה ברוחב העץ, קדחתי שני חורים קטנים עבור הברגים הקטנים שיחברו את הפלח אל המדפים עצמם, ובעזרת מקדח גדול עשיתי את החור הגדול. את החריץ הקטן יותר עשיתי בעזרת מסור אנכי (ג’יגסו) עם מסורית ברזל. כדי שהפלח לא יישבר בעת העבודה עם המסור האנכי חיברתי אותו זמנית לשני קרשים שהוצמדו לשולחן.

 

 

 

 

 

 

 

המדף תלוי

אחסוך מכם במדריך זה הסבר מפורט על תליית המדף (קדיחת חורים בקיר בלוקים ישן זה אחד הדברים שאני הכי לא אוהב לעשות, באמת). אבל הנה הוא תלוי, ופעיל. כמובן שלפני התלייה היה שלב ליטוש באמצעות מלטשת רוטטת דבר שהביא את העץ למראה הנקי הנוכחי. כמעט אפשר לשכוח שמצאתי אותו בזבל.