בסוף השבוע האחרון השתתפתי בסדנת נפחות בצבעון, בהנחיית ליאן ישראלי. מעבר לעניין שנפחות נתפס כמשהו שעבר מהעולם, הסדנה הזאת לא הסתפקה בזה והביאה טוויסט נוסף – נפחות שדה. בשטח, בלי להכין כלום מראש (או כמעט כלום), ולהשתמש רק במה שמוצאים בזבל. מעין נפחות אפוקליפטית – נפחות סוף העולם.
בסוף השבוע האחרון השתתפתי בסדנת נפחות בצבעון, בהנחיית ליאן ישראלי. מעבר לעניין שמקצוע הנפחות נתפס כמשהו שעבר מן העולם, הסדנה לא הסתפקה באקסטרים הזה והביאה עימה טוויסט נוסף – נפחות שדה. בשטח, בלי להכין כלום מראש (או כמעט כלום), ולהשתמש רק במה שמוצאים בזבל. מעין נפחות אפוקליפטית – נפחות סוף העולם.
זה הקונטקסט. ועכשיו לעניינים.
הערה: מכיוון שהייתי עסוק גם בנפחות וגם בצילום, אין לי סיכום כתוב מפורט. גם ככה קשה להשתלט על הצילום בין הברזלים הלוהטים. עם זאת, כמעט את כל ההסברים של ליאן תפסתי מתועדים בוידאו, כך שמי שרוצה לעקוב אחרי מה שעשינו, יכול פשוט לצפות בסרטונים, ולנסות בעצמו. עכשיו – אני יודע שיש כאן שעתיים ארוכות לפחות לצפייה, אבל בינינו – אם לא בא לכם לראות שעתיים וידאו על נפחות כדי לזקק את ההסברים, אז כנראה נפחות זה לא בשבילכם. והרי הצילומים – ללא עריכה, one shot, תיעוד ותו לא.
למה קוראים לנפח “נפח”
השלב הראשון היה לחשוב על איך מביאים את הברזל לטמפרטורה גבוהה מספיק שנוכל לעבד אותו. בהתחלה ניסינו לעשות זאת על מדורה פתוחה. ואז נשפנו כדי ללבות את הבעירה. ההבדל היה משמעותי.
אז התחלנו יחד לחשוב איך נוכל ליצור מכשירים שיעזרו לנו ללבות את הבעירה בלי לנשוף כמו מטורפים במשך שלושה ימים.
ליאן הציג מפוח שבנה עם כמעט אך ורק חומרים טבעיים, ומשם התחלנו לחשוב על מפוחים אלטרנטיביים שאפשר לעשות מזבל.
אז אחרי שליאן הדליק אותנו על מפוחים, ולפני שהספקנו להבין מה קורה סביבנו, כבר היינו מחולקים לצוותים כשכל צוות נשלח לבנות לעצמו מפוח מפסולת שיהיה עמיד ככל האפשר, וכמובן – יוציא כמה שיותר אוויר.
התחלקנו לשלושה צוותים. צוות אחד (שבו אני הצוותתי) החליט לבנות מפוח קלאסי (כמו המפוח שליאן הציג בוידאו) אבל מניאגרה, שזה המיכל של השירותים. צוות שני החליט ללכת על מבנה של אופניים עם מאוורר (כמו זה שליאן הראה), אך עם מאוורר שהם בונים בעצם. צוות שלישי החליט ללכת על המפוח היפני, שהוא מפוח בעל שני חדרים שכל אחד מהם עובד בפני עצמו, וכך הם מזרימים אוויר מתמשך כל הזמן.
בניית המפוחים
בניית המפוחים המאולתרים ארכה כל יום חמישי. הרבה אוויר לא יצא מהם, אבל מה שבטוח הוא שהבנו כמה חשוב להשקיע במפוח טוב. מכל שלושת הצוותים רק צוות הניאגרה עבד על המפוח שאיתו הוא התחיל עד אמצע יום שבת.
מזל שליאן היה קשוב ושלף מפוחים קצת פחות מאולתרים (אך עדיין ידניים!) מהשרוול כשהמפוחים שבנינו נטשו אותנו אחד אחד.
התחלת הנפחות, שפיצים וראשי חיצים
החוויה שלי מסתכמת בעקומת למידה יחסית מתונה למה שאני רגיל אליו. לקח לי זמן להתרגל לחומר הכל-כך שונה הזה מהדברים שאני רגיל לעבוד איתם כמו אדמה או עץ.
שפיצים עשיתי רק אחד ואת ראש החץ בכלל לא הצלחתי להשלים. העניין הוא גם שהקצב, מפאת הזמן הוא די מהיר. בדרך כלל כשאני לא מצליח, אם יש לי מוטיבציה להמשיך, אני מתרגל עוד. בסדנה לא היה הרבה זמן לתרגול, לדרוך במקום. הכל היה עם התקדמות אל עבר הסכין.
ברזל, פלדה, חיסום וסכינים
לקראת התחלת העבודה על הסכין, שכוללת בחירת המתכת המתאימה לעיבוד וחיסום, עשינו שיעור עיוני קצר שסיכם את מה שחשוב לנו לדעת על ההבדל בין ברזל ופלדה, מהו חיסום, וכיצד נמצא את המתכת המתאימה ביותר לסכין שלנו.
כל הקונטקסט, כמובן, הוא מתכות ממוחזרות, לכן בילינו את כל אחר הצהריים בבדיקות של מתכות שונות לחיסום.
הבדיקה היא יחסית פשוטה. מחממים את חתיכת המתכת ומוצאים מה הצבע של המתכת רגע לפני שהמגנטיות חוזרת. איך עושים את זה? לוקחים מוט ברזל ומדביקים עליו מגנט. מוציאים את המתכת שלנו מהאש ומתחילים לנוע עם המגנט על הפלדה הלוהטת, עד שהמגנט נדבק אליה. כך אנחנו יודעים את נקודת החיסום שלנו (המגנטיות חוזרת בהדרגה, זה לא או מגנטי או לא – חשוב להבין).
את החיסום עושים או בשמן או במים. עדיף בשמן כי נקודת הרתיחה שלו גבוהה יותר כך שהפרש הטמפרטורות נמוך יותר (בין הברזל הלוהט לשמן) מה שמפח
ית את הסיכוי להתפוצצות הפלדה.
רוב הנפחים בסדנה בחרו לעבוד עם פלדה מקפיצים של כלי רכב. הרוב מקפיץ עגול ושטוח אך כאלו שגם מקפיץ שהיה ממש(!) קפיץ, כמו שאפשר לראות בתמונות.
עד צהרי יום שבת, כמעט לא הצלחתי להתקדם (לפחות בתחושה). בצהריים דיברנו על השלב האחרון בהכנת הסכין שהוא שלב ההשחזה.
אחרי הצהריים, נשאר מעט מאוד זמן, ונעשה רה-אירגון. התחלקנו בין שניים מהמפוחים החזקים של ליאן (בשלב הזה אף מפוח מאולתר מהסדנה לא שרד) וכך הצלחתי להתקדם בקצב מהיר יותר בין מכה למכה. בדיעבד, אני חושב שההפרשים הגדולים בין מקבצי העבודה על הסדן תרמו לאי-ההתקדמות שלי. כשהתחלקנו מחדש, והפלדה התלהטה תוך דקה וחצי-שתיים מחדש, הצלחתי להתקדם בקצב סביר.
בסוף גם יצא סכין. אבל זה לא מה שחשוב. מה שחשוב הוא שהיסודות עברו, ועכשיו רק נותר לבנות נפחיה קטנה בלי לחץ של זמן ואולי אפילו (מי ישמע) על חשמל ולהתאמן.
תודה לליאן על הסדנה המעולה, למשתתפים על התמיכה, לעדי סגל על התמונות, ולצבעון על האירוח.
בעוד כמה חודשים ליאן הבטיח שתהיי סדנת המשך, קצת פחות אפוקליפטית וקצת יותר טכנית. במידה ואספיק להתאמן קצת עד אז, אני מתכנן להשתתף גם בה.
לתוכן זה נכתבו 4 תגובות