יום ההולדת שלי היום . בקוסטה ריקה זהו תאריך חשוב – “יום האישה”. לעובדים יש חופשה, הילדים אינם לומדים, וכולם מתרוצצים בחנויות לקנות עוד ועוד מוצרי חשמל לבית, מן חג שכזה.

בוקר. יושבת בתוך השקט של החווה ב”פוונטה וורדה” ומתבוננת על ההר שמולי (זה שצופה על החווה). מעל לבתים המפוזרים בדלילות מתרומם לו ההר הידידותי, מרשים ועליו יער עתיק יומין, עציו עצי ענק רק “הושט היד וגע בם”, מכאן הוא נראה כעוטה פרווה.

כל הלילה ירד גשם, גשם טרופי שהתחיל אחה”צ והשאיר קרירות נעימה. ומחשבות…

השמש עולה מהר לרום השמיים. בחצי היום האוויר נעשה חם בבת אחת. השמש מעל לראש, הגוף אינו מטיל צל. מעל להר, מתוך הסבך, מתרומם כמו שרוך דקיק של עשן, ומיתמר למעלה, אחריו עוד נקודת “עשן” ועוד ועוד. בעוד רגע כל צלע ההר מהביל אודים עשנים, כולם מזדחלים השמימה. הנה כך לנוכח עיני המשתאות, נולד ענן גשם.

מוך רך שהולך ותופח, מכסה עכשיו את הפסגה בשמיכת פוך לבנה. הענן הופך סמיך ואפור, השמש נעלמת ומפנה מקום לגשם המתקרב.

מדי יום חוזרת על עצמה יצירת הבריאה, קסם הלידה של ענן הגשם, הקשר שאינו תם בין היער לגשם, בין העצים לעננים. השמש מחממת את האוויר העולה למעלה, נושא אתו חלקיקי אבקת פרחים, חרקים זעירים, מיקרואורגניזמים שיושבים על מיליוני עלים. החלקיקים מתרוממים לאוויר, הלחות מתעבה לטיפות זעירות שהופכות לענן גשם. כזהו יער הגשם, ריאה ענקית שאינה נחה, פועמת, נושמת, חיה ללא לאות ומטהרת את האוויר.

עלינו בשביל המתפתל לתוך היער, חותרים את דרכנו בסבך הצפוף של עצים שגדלים ללא סדר, שיחים, שרכים, מטפסים שולחים זרועות נאחזים בכל מה שניתן, חותרים למעלה אל האור. האדמה רכה וספוגית, לפעמים הרגל מועדת. העלים מסביב נוטפים מים מהגשם של אתמול. אפלולית. חיות היער אינן נראות, אך קיומן ניכר, עקבות חזיר הבר במורד הנחל, חורי נחשים ונברנים ליד שורשי העצים, לפעמים פרי נושר, אולי זה סנאי או רקון גבוה מעל הראש. “דממת” היער – מהומת אלוהים. צירצורים מחרישי אוזניים של ציקדות, ציפצופי וציקצוקי ציפרים ותוכים, נהמות של הקופים ה”הולרים” שחיים גבוה על הצמרות רחוק בתוך יער הגשם. מי הנחל זורמים ושוצפים בפלג שמתחתינו. צרעות, יתושים, דבורי בר, נחשים. איגואנות ענקיות אוחזות בענפים העליונים, רואות ואינן נראות, לפעמים הן נופלות ברעש גדול למטה ואז מזדרזות לעלות חזרה במבט מבוייש. עצלנים, ספק קוף ספק דוב, רובצים על הצמרות ללא תנועה. תחושה חזקה של אלף עיניים מלוות כל צעד, כך חשות החיות בכלוב?

המדרון התלול שמעל לראשינו, סבוך ובלתי עביר. שם מתנשא יער בראשית. זוהי ממלכת הקופים. בכל מקום שאדם היה מסוגל לעמוד יציב ולהניף גרזן – נכרתו העצים הראשונים. היער שבו אנחנו מטיילים היא שיניוני, התחדש וגדל על חורבות היער הכרות, אף הוא כבר בן מאות שנים. עצים עצומים, מהירי צמיחה, יוצרים חופה שקרני השמש חודרות דרכה בקושי. מטפסים צמודים לגזע, חותרים גבוה לשמש, שורשי אוויר תלויים כחבלים של טרזן. דקלים שונים ומשונים, שרכים, חלקם בני מאות שנים. הנה פיקוס שגזעו מלופף על גזע עץ שהולך ונחנק. זרע הפיקוס דביק, ניצמד למקורה של ציפור, היא מצידה מנסה להיפטר מהמיטרד, משפשפת את מקורה בגזע… וזהו, הזרע ניצמד לגזע, שולח שורש אוויר למטה ועלים למעלה. כך בסבלנות אין קץ, שנים על גבי שנים יחנוק הפיקוס את מיטיבו.

על הגזעים ברומיליות וסחלבים, ככל שהעץ מרובה שנים, הצמחים הללו כבדים יותר, עד שיום אחד ענף ענק נישבר ונופל לקרקע, עם כל הכבודה עליו. אין מוות ביער, הסחלבים ימשיכו לצמוח ולפרוח בשלל צבעים, על גופו של הגזע שנפל, פטריות מכל הגדלים והצבעים, מיני טחבים ושרכים יעטרו אותו מסביב, מתחתיו ימצאו מיסתור חרקים, נברנים – עולם עצום ותוסס… חיים ומוות חיים בהרמוניה אינסופית.

תחת רגלינו אגוז אחוצ’ה, או “עץ הלחם של המאיה”, נשר והחל לנבוט, אם הוא ישרוד, בעוד שנים יהיה עוד עץ, אך דרך רבה עוד לפניו. חוקרי תרבות המאיה, יודעים לספר שהאינדיאנים, אנשי המאיה חיו ביערות מאכל, שהיו בני אלפי שנים, אותם הם טיפחו ומהם הם ניזונו. אגוז האחוצ’ה, סיפק להם “לחם”, חלב ש”חלבו” מחתך בקליפתו, זה היה מזון עשיר שהחזיק אוכלוסיה עצומה. עץ נוסף שפריו עם טווח שימושים אדיר, מתוק או מלוח, במרק או אפוי, עשיר בפרוטאינים ומזין ביותר, הוא דקל הפחיבאיה, הפרי נאכל, וגם לבבות הדקל נאכלים.

לפעמים עץ נופל מלוא קומתו, גורר אחריו עצים נוספים ואת כל החיים שצמחו עליו. במקום שעמד העץ, נפתחת חופת השמיים, קרני השמש חודרות בעוצמה פנימה, עצים שרק חיכו לברכתה מזנקים קדימה, להספיק ולתפוס מקום טוב לפני שתחזור האפלולית לכסות את השמש. התחרות על מקור החיים לא פשוטה. אין רגע דל.

האור יורד, האפלולית ביער הולכת ומסמיכה. האדמה חלקלקה, להניח את הרגל בזהירות, לגשש אחרי שורשי העצים שאוחזים בקרקע ויוצרים מדרגות. נהמות הקופים הופכות קולניות ועצבניות, עם זאת יש מין שקט שלפני הסערה. אפשר כבר לחוש בהמיית הגשם המתקרב, הטיפות הכבדות הראשונות כבר נוחתות גבוה על הצמרות. חוצים את הפלג, האדמה בוצית, רק לא להחליק, נעזרת בגזעי עצים, נזהרת מגזעי הפהיבאיה, קוציו החדים יכולים לשפד כל יצור. הגשם כבר כאן, מצטיידים בעלה של הליקונייה כמטריה נגד הגשם עד שנגיע חזרה לציביליזציה.

כמו בכל העולם, באמריקה ובמרכזה הורידו עצים והפכו את האדמות לשטחי מרעה, המערכת הגלובלית, המונעת על דלקים פוסיליים וצמיחה כלכלית חסרת מעצורים נוגסת יום יום מהג’ונגלים, באמזונס, באסיה, בכל מקום בו יש עץ, אדמה, מים, כוח אדם זול – העולם מאבד אוצר בלום של ידע, צמחי מרפא, זנים נדירים של בעלי חיים. נתחים גסים מהריאה הירוקה החשובה כל כך לחיינו, נגרסים לטובת גידול תירס להאכלת תעשיית הבשר. משאבים יקרי ערך מושלכים כלאחר יד. גם בקוסטה ריקה ניכרות תוצאות ההרס.

פה בפוונטה וורדה התנועה היא במעלה הזרם, כמו הסלמון המלכותי השוחה במעלה המפל, כך גם כאן מחפשים פתרונות אשר יוצרים מחזוריות, נוטעים כל הזמן עצי מאכל. בננות ופלנטיין, פחיבאייס, פאפיות, קקאו, לימונים שנראים כמו קלמנטיה, ג’קפרוט, החווה מתמלאת עצים. בחממה מגדלים ירקות ושורשים למאכל, שטחי מרעה פינו מקום לגידול תירס ואורז מזני מורשת. בעוד שנים לא רבות המקום ישוב להיות מקיים לבעליו.

גם בישראל כמו בקוסטה ריקה – כמה נפלא! תנועה הולכת וגדלה של מגדלי יערות מאכל.