“The real measure of your wealth is how much you’d be worth if you lost all your money.” ~Unknown

כסף זה פיקציה

היום כבר לא צריך להיות פרמקלצ’ריסט מתבודד או קונספירטור מצייטגייסט כדי לומר את זה בלי למצמץ – כסף זה פיקציה. אפילו עו”ד יהונתן קלינגר, שחוץ מקוקו אין לו ולו סממן היפי אחד, אומר את זה. שני קטעים נחמדים שמבהירים את הנקודה, אם כי אני ממליץ לקרוא את הפוסט שלו עד הסוף:

“ראובן מגדל בננות ושמעון מגדל בטטות, לכל אחד מהם יש אדמה כלשהיא בה גדלים (דרך טבע) גידולים.שמעון מעוניין בבננות של ראובן וראובן מעוניין בבטטות של שמעון, לכן הגיעו למוסכמת סחר חליפין: כיוון שהבננות מניבות תפוקה יותר גדולה ובעבודה פחותה על ידי ראובן, החליטו שעל כל קילוגרם בטטות ששמעון יספק לראובן, ראובן יספק לשמעון שני קילוגרם בננות.

במשך שנים סחרו כך השניים תחת סחר חליפין, אולם כעבור זמן מה נכנס שחקן נוסף למשק: לוי. לוי גידל חיטה, אך היה מעוניין גם בבננות (ולא בבטטות). מצד שני, הן שמעון והן ראובן היו מעוניינים בחיטה. ראובן נתן ללוי ק”ג בננות עבור כל ק”ג חיטה. שמעון, מאידך, שהיה מעוניין בחיטה היה צריך לסחור קודם כל עם ראובן, לקבל ממנו ק”ג בננות ורק לאחר מכן להמיר את אותן בננות עבור חיטה.

לכן, כאשר החליטו השלושה להתאגד, הם קיבעו מטבע ששוויו כשוויו המשקל של ק”ג חיטה, ובין הצדדים המסחר יבוצע במטבעות ולא במוצרים. […]

שמואל היה בן למשפחה אמידה ויצא מנקודת הנחה נוספת: *כסף, תאמינו או לא, הוא גם סחורה*. למרות ששקל הוא שקל, ניתן למכור אותו לעיתים ביותר לאנשים במצוקה: שמואל הציע לאנשים שחיו בדוחק הצעה מפתה: בואו וקחו ממני כסף לפי צרכיכם והחזירו לי אותו בעוד שנה, לאחר שתצליחו להחזיר את השקעתכם. אולם, נקודה אחת הבהיר שמואל: אם היום לקחתם ממני עשרה שקלים, בעוד שנה תשלמו אחד-עשר שקלים.

שמואל ידע כי לא כל הלווים יוכלו להחזיר את הלוואתם, ולכן ביקש אחד-עשר שקלים על מנת לתת עשרה שקלים: השקל הנוסף נועד לשקלל את התוחלת הממוצעת של השחיקה בערך הכסף כמו גם את התוחלת של אי החזרת ההלוואה, שכן זה ידע שאחד מכל עשרים אנשים לא יוכל להשיב את כל הכסף שנטל.”

ובקיצור – כסף הוא פיקציה.

וכך הגיב אחד הגולשים לקלינגר בבלוג שלו:

“…כל עוד יש ממשלות שמחוקקות חוקים, יש כסף והוא לא פיקציה. ניתן לחשוב על כסף כמכשיר של המדינה (זו נקודת מבט שגויה, אבל היא מבהירה למה כסף אינו רק “מוסכמה”). כסף הוא מוסכמה בערך כמו שחוקי המדינה הם מוסכמה. כלומר, בעולם שלנו, כסף אינו מוסכמה ויש לו משמעות. כל עוד כולם מאמינים בכסף, אז הוא מוחשי ומועיל בדיוק כמו בננות. ובכך, מה שונה כסף מ, נניח, זהב טהור? באותה מידה היית יכול לטעון שזהב הוא “מוסכמה”…”

וקלינגר מחזיר לו, ומבקיע שער:

“…אבל גם זהב טהור הוא מוסכמה כשאתה לא הופך אותו לשימוש עבור בני האדם (בניגוד, נניח, לנפט) ולכן הכסף עצמו אינו יצרני. לכסף יש משמעות כאשר הוא עובד לסחר חליפין, לא כשהוא עובד כמוצר בעצמו להערכתי, במיוחד כי הוא מזין תעשיה שלמה סביב הכסף כשאין לה באמת תרומה למשק…”

ולראייה שהזהב אכן מוסכמה (וודאי אתם יודעים שמוסכמה זו אף נזנחה זה מכבר), מתוך וויקיפדיה:

“תקן הזהב היא שיטה מוניטרית שבה יחידת ההילך החוקי התקנית היא כמות מסוימת, קבועה מראש ובלתי ניתנת לשינוי, של זהב ולפיה כל הנפקה של כסף צמודה, בצורה זו או אחרת, להיצע הזהב. מגוון של שיטות מוניטריות סווגו לאורך ההיסטוריה כ-‘תקן זהב’, בהן “תקן הזהב הקלאסי” שיושמה בין השנים 1871 ל-1945 ושיטת ברטון-וודס (The Bretton Woods System) שיושמה בשנים 1945-‏1972. כיום נזנחה השיטה ובזרם המרכזי של הכלכלה הקולות הקוראים להחזירה מועטים.”

בניסוח קצת יותר קיצוני ומפוכח, “כסף”, מאקוויקי:

“כסף (Money) הוא מוסד חברתי שבו חפצים או רישום כלשהו מתקבלים כהבטחה לעתיד לאפשרות השגה של מוצרים ושירותים או כתשלום חובות, בהקשר חברתי-כלכלי מסויים (כמו לדוגמה במסגרת של חובות). התפקידים העיקריים של כסף הם להיות אמצעי חליפין ולהוות יחידת חשבונאות. לעיתים קרובות משתמשים בו גם לשם אגירת ערך לעתיד. בנוסף לכך הכסף משמש לעיתים קרובות כאמצעי מיסוי (על ידי מס אינפלציה), אמצעי ספקולציה ואמצעי שליטה. ייתכנו התנגשויות בין התפקידים של אגירת ערך ואמצעי ספקולציה וכסף כאמצעי שליטה לבין שני התפקידים העיקריים של כסף. כסף הוא ביסודו של דבר מציאות מדומיינת שמייצרת סדר מדומיין שכן ערכו האמיתי של הכסף מבוסס על אמון. מסיבה זו ניתן להתסכל על כסף כעל סוג של הון חברתי.”

ואמשיך לסיפור האישי.

פרנסה נאותה

בתוך תהליך ההסמכה לדיפלומה אחד מן התכנונים שנתבקשתי לתכנן ולבצע הוא תכנון הפרנסה הנאותה.

עכשיו, בעוד שהעיסוק בפרנסה נאותה בדרך כלל מסתכם ב”מה הדבר שאנחנו מתפרנסים ממנו“, יש חשיבות גדולה גם לאופן שבו אנחנו מתפרנסים. חברת שיווק מקוון היא חברת שיווק מקוון, אך כשהיא משווקת עסקים מקומיים ומשפחתיים בלבד, במקום תאגידים ענקיים (מתוך בחירה) – זה יכול לעשות את כל ההבדל. העבודה נשארה אותה עבודה, ה”איך” עשה את ההבדל. או: בניית אתר היא בניית אתר, אבל כשהעבודה מתוגמלת בסחר חליפין ישיר, כמו שתכף אנסה להראות, זה בהחלט עושה את ההבדל. העבודה נשארה אותה העבודה. אך הסחר חליפין משנה את הערך הסופי של אותה העבודה.

או במשפט אחד – פרנסה נאותה היא לא רק מה שאני עושה לפרנסתי אלא גם איך משלמים לי עבורו.

ליישור קו, וכדאי שזה יהיה עכשיו, אני מציע לקרוא עד הסוף את הפוסט של יהונתן, למעלה, ואז לפנות שעה (עירנית, כי צריך באמת להקשיב) ולצפות בסרט “כסף כחוב”, כאן:

ועכשיו, אחרי שיישרנו קו: המטרה שלי, בתוך התכנון לפרנסה נאותה שהצגתי תמונה ממנו לעיל, היא להגדיל כמה שיותר את הפעילות האנטי-מטבעית שלי. אני מקווה שעד שתסיימו לקרוא אצליח להסביר למה בדיוק אני מתכוון, אבל על רגל אחת – להפחית את השימוש בכסף כמה שניתן, תוך כדי שמירה על הנזילות הפיננסית שלי עד כמה שניתן.

מה זה סחר חליפין

אם תרשו לי לומר את דעתי, מבלי להביא רפרנס יודעי דבר – סחר חליפין הוא יחס טבעי לגמרי שהיה קיים משחר האנושות. בלי להשאב לגישות מוסריות תועלתניות, אפשר לומר שבין כל שני אנשים שרוצים לקיים קשר אמצעי הדדי (לעזור אחד לשני, כל אחד במטרתו הוא) מתרחש סחר חליפין.

ובכל זאת, וויקיפדיה – “סחר חליפין (“בארטר”, אנגלית: Barter) הוא שיטת מסחר המבוססת על החלפת סחורות ושירותים בין שני אנשים או יותר. בשיטה זו לא קיים מוצר אשר מוגדר כאמצעי חליפין (כמו הכסף בו נעשה שימוש בימינו), ולפיכך אין הבחנה בין קונה ומוכר, מפני שכל משתתף בסחר משמש בו זמנית הן כקונה והן כמוכר.”

לצורך העניין, אני מתייחס כסחר חליפין רק לשיטה המתוארת כאן למעלה – שלא קיים בה מוצר אשר מוגדר כאמצעי חליפין – תחת ההגדרה סחר חליפין ישיר.

אך, כמובן, אין כאן שחור או לבן, ואין לי כוונה להחזיר את כולנו לתקופה שבה אם אף אחד לא רוצה את הבננות שלי, אז פשוט ישארו לי הרבה בננות. בין כלכלה מוניטרית (מטבעית) לבין סחר חליפין ישיר יש עוד הרבה אפשרויות באמצע.

אסרטגיה אנטי-מטבעית

לאסטרטגיה אנטי-מטבעית אני קורא לכל הפעולות שאדם ינקוט כדי להמשיך לשמור על רמת חיים סבירה תוך כדי שהוא עושה כמה שיותר טרנזאקציות במסגרות כלכליות לא מטבעיות (ובזה הן אנטי-מטבעיות).

למה אני מכנה זאת אסטרטגיה? כי בדומה לצורך שלנו באסטרטגיית חמשת ה-R-ים בעולם שבו אי אפשר להיות חלק מהחברה בלי לייצר פסולת, אנו זקוקים לאסטרטגיה שתעזור לנו להתנהל בעולם שבו אי אפשר להיות חלק מהחברה בלי להשתמש בכסף. את זה אכנה הרצף האנטי-מטבעי.

אציג כאן את הרצף שאני מציע, מהמדרגה הגבוהה ביותר, עד למדרגה הנמוכה ביותר. מה זה אומר? שלפני כל טרנזאקציה אני עוצר רגע וחושב – איזו מדרגה היא המתאימה ביותר לצורך הפעילות הכלכלית הספציפית שעליה אני מדבר עכשיו. למשל, אם יש לי גישה לחקלאי שמגדל לי את הירקות, אדבר איתו ואנסה לבקש ממנו לעשות סחר חליפין על שעות עבודה מול סל הירקות שלי. את אותה בקשה לא אוכל להפנות לחברת חשמל, כיוון שהיא גוף גדול, לא גמיש, ומוניטרי בכל הווייתו. כנראה שלחברת החשמל אצטרך לשלם בכסף פיקטיבי (דהיינו, שקל חדש).

סחר חליפין ישיר

סחר חליפין ישיר הינו החלפה ישירה של טובין או שירותים בין שני צדדים המסכימים ביניהם על רזי העסקה. סחר חליפין ישיר אינו מערב באופן ישיר או עקיף אף אדם אחר, אם מהסביבה הקרובה או הרחוקה, בלא שירצו בכך שני הצדדים.

בעסקה שכזאת אין מטבע – לא הצמדה לשכר השעתי, לא שעת עבודה, ולא מטבע חלופי. זה לא אומר בהכרח שאין מדד מסויים שמולו מודדים את העסקה, אלא שהמדד הזה אינו קבוע לשיטה, ובמוצהר – ברמת האמון וההכרות היחסית המתבקשות מסחר החליפין הישיר – המדדים עולים מתוך העסקה עצמה.

ככזה, אי אפשר לאפיין את סחר החליפין אלא במה שצויין עד כה. כל עסקה היא ייחודית והאמון הוא מה שמוליך אותה.

סחר החליפין של הזמן

סחר החליפין של הזמן הוא מקרה פרטי ייחודי של מטבע מקומי. המטבע כאן הוא שעה. שמתי אותו בנפרד ממטבעות מקומיים אחרים מכיוון שיש בו משהו שדורש רמת קרבה, אמון ורצון לקשר הדדי גבוהים יותר מאשר בכל מטבע מקומי אחר: כל שעה שווה שעה. שעת טיפול מרופא שווה לשעת מטאטא רחובות, או שעת נגר.  קוראים לבנק הזמן גם:

“סחר חליפין של הזמן הוא מושג בכלכלה, שבו יחידת המטבע האלטרנטיבי היא שעת עבודה של אדם. כל אדם שתורם מזמנו לטובת הזולת, זכאי לקבל זמן שווה לזמן תרומתו לפי רצונו וצרכיו. כך למשל אדם שהחליט להקדיש שעה שבועית, על מנת ללוות כלבים, בתמורה יכול לקבל שעה שבועית בלימוד ספרדית או בטיפול אלטרנטיבי, אם יש אדם המוכן לעשות זאת.

בבסיס הרעיון של סחר חליפין של הזמן, עומד רעיון השוויון בין בני אדם, וגישה הסוברת שזמנו של כל אדם באשר הוא, יקר במידה שווה. מדד הזמן הינו אבסולוטי. כנגד כל שעה שהאדם נותן, איכותית ככל שתהיה, הוא יקבל רק שעה אחת מידי כל נותן שירות אחר, בכיר או זוטר. כך למשל עורך דין בכיר שרוצה לתת ייעוץ משפטי, ובתמורה ללמוד לגלוש באינטרנט, לא יוכל לטעון ששעת הייעוץ שווה חמש שעות לימוד, מכיוון ששכר שעת ייעוץ שלו שקול, לשכר של חמש שעות של מדריך מחשבים.”

בנק זמן, כהרחבה של הרעיון, והפיכתו לסחיר יותר, מאפשר לראובן לקבל שירות משמעון, עם שעות ש”הרוויח” בעבודה עבור מיכל, על אף ששמעון לא הזדקק לעבודה של ראובן. בנק הזמן, העוזר ברישום וניהול הזמן של הקהילה, מאפשר ליצור מהזמן מטבע של ממש (לטוב ולרע).

בישראל ידועים כמה בנקי זמן שהופעלו (ועדיין?) על ידי רשת המתנ”סים. הביקורת שמופנית כלפי בנק הזמן ביישום זה היא שהפרוייקט מתמקד בעזרה הדדית ואף נאסר על המשתתפים לסחור שעות במקצוע שלהם כדי לא להסתבך עם מס הכנסה (עד כמה שאני יודע).

עוד על בנק הזמן, בוויקיפדיה.

מטבע מקומי

מטבע מקומי, או מטבע קהילתי הינו בעל ערך פחות מהמקרה הספציפי של סחר חליפין של הזמן משתי סיבות:

1. בעוד שהחלפת שעות לא מחייבת בנק מרכזי שירשום טרנזאקציות ותנועות מסחר (כיוון שאני פשוט יכול לבוא ולהחליף שעה בשעה; מרכז השליטה היחיד שאני זקוק לו הוא השעון שלי), מטבע מקומי זקוק לאדמיניסטרציה (רישום של הפעולות, קבלת חברים חדשים, פרסום דו”חות וכו’)
2. במטבע מקומי כבר יותר קשה לא להשוות ולהצמיד לאיזה שהוא מדד שווה ערך כסף.

מתוך אקוויקי, “מטבע קהילתי”:

נניח שיוסי, משה וחנה מחליטים להשתמש ב”שקל ירוק”. השקל הירוק מוכר על ידי כל מי שמכיר את הרעיון ומסכים להכיר בו. בדומה לכסף רגיל, הכסף המקומי הוא מוסכמה חברתית. אבל זו מוסכמה שנקבעת על ידי הקהילה שמייצרת אותה. שלא כמו השקל או הדולר, למטבע המקומי יש רדיוס החלפה מסויים, מה שלא מאפשר לתאגידים ולמיליארדים להשפיע על ערכו. על ידי בניה נכונה יש לו יתרונות נוספים.

המטבע המקומי מאפשר לחברי הקהילה לבצע כמה דברים בבת אחת – לחזק את הקהילה, להחליש את התלות של חברי הקהילה בכלכלה העולמית ולערכת הכספים שלה שעליהם אין להם שליטה, לשמור את הכסף והמשרות בתוך הקהילה ולהחליש את כוחם הפוליטי והכלכלי של ממשלות, תאגידים וספקולנטים – ובכך לחזק את הדמוקרטיה ולהקטין את הפערים. המטבע הקהילתי עוזר לבסס כלכלה בריאה יותר לסביבה, לאדם, לחברה ולעתיד שלנו. כלכלה שפויה ואנושית יותר מהכלכלה שאנו רגילים להתנסות בה כיום.

ממה שאני יודע, קהילת מחרוזת (קהילת מטבע מקומי העונה לשם “חרוז), שהייתה פעילה לפרקים בכמה מוקדים בארץ, הדגישה ופעלה (ואולי עוד פועלת?) לפי כמה עקרונות שאפשרו במידת מה להקטין את הבעיייתיות במובאת בשני הסעיפים שלעיל:

• עידוד טרנזאקציות – כמו במערכת אקולוגית, הקהילה מעודדת פרטים לא לצבור “חרוזים”. כך שאדם שנמצא בפלוס גדול יקבל עידוד מצד מנהל הקהילה לבקש שירות או מוצר מאדם שנמצא במינוס. פעולה זו נובעת מתוך רמת אמון וקירבה מסויימת, נמוכה ממה שנדרשה בסחר חליפין ישיר ובנק זמן, אך עדיין גבוהה יחסית.
• כיוצא בזה, הקהילה מאפשרת לאנשים להיות ב”אוברדראפט”, ואין ריבית על המינוס. גם זה מגיע מתוך קרבה ואמון שכל הפרטים בקהילה רוצים בטובת כולם, באופן עקרוני.
• המסחר אינו “אנונימי”. נותן השירות והמקבל שייכים לאותה קהילה, עניין שמעלה את המוטיבציה של נותן השירות לעשותו על הצד הטוב ביותר.

מטבע אלטרנטיבי צמוד לשכר הוגן

אם נקח את המטבע המקומי, או את בנק הזמן, ונצמיד אותו לשכר ההוגן למקצוע, נניח שספר גובה 70 ש”ח לחצי שעה, ונגר לוקח 180 ש”ח לכיסא ועובד עבורו שעתיים, נקבל מטבע אלטרנטיבי שערכו, ככל הנראה, יהיה די קרוב לערך של המטבע המוניטרי (השקל, במקרה שלנו).

גם במקרה כזה עדיין עדיף מטבע אלטרנטיבי על פני המטבע המקובל, כיוון שהמטבע האלטרנטיבי כשלעצמו מביע עמדה, והשימוש בו הוא כתעודת עניות מסויימת לכך ששני הצדדים מחפשים אלטרנטיבה כלכלית, גם אם האמון ביניהם לא מספיק גבוה כדי להשתמש באחת מהגישות היותר “גבוהות” באסטרטגיה.

אחד החסרונות בהצמדה לשכר הוא ששירות או מוצר שאינו נסחר בשוק ה”אמיתי” לא מאפשר לשירותים ומוצרים אחרים לקבל ערך. למשל, יכול להיות שאני מקשיב מעולה (שירות של ממש) אך מכיוון שאין שירות כזה בשוק האמיתי, יהיה לי קשה לסחור בשירות הזה – אפשר שבמצב כזה כל ערך שאציע עבור השירות שלי יראה גבוה – “מה? 50 חרוזים עבור הקשבה? אבל אני מתכנת ואני מרוויח 100 חרוזים לשעה?! השתגעת?!”

יחד עם זאת – מטבע אלטרנטיבי, גם אם יהיה הוצמד לשכר בעסקה א’, אין מן הנמנע שימשיך להיות מוצמד לשכר גם בעסקות הבאות. עם רמת האמון בין הצדדים בעסקה ב’ תהיה גבוהה יותר, אולי יבחרו להשתמש במטבע ללא הצמדה לשכר.

מטבע חליפי (וירטואלי)

פרוייקט מעניין, שעדיין לא ברור לי עד כמה הוא מוצלח הוא הBitcoins. מדובר במטבע וירטואלי, שיש לו ערך קבוע (מה שנקרא שער) אך בשונה ממטבעות “רגילים”, השער של הBItcoin (או BTC בקיצור) נקבע על ידי סך הטרנזאקציות ברשת (כיוון שהוא מטבע דיגיטלי בלבד, קל לעקוב אחריו יחסית) ולא על ידי צמתים מרכזיים בשוק כמו בנקים, תאגידים או מדינות.

אין לי עדיין הרבה מה להוסיף בעניין הBitcoin, רק שאני עוד בוחן את זה בעצמי איך זה בדיוק עובד (בתקווה שכשיהיו לי מסקנות מגובשות אזכור לשתף אתכם) ושיהונתן קלינגר (העו”ד מתחילת המאמר) כתב גם על Bitcoins מאמר (כאן) שאני ממליץ לכל מי שמתעניין ב-Bitcoins לקרוא. המאמר מנסה להבהיר למה הרעיון נחמד, ומה הבעיות החוקיות שבו והסכנות שבו.

עוד על השיטה אפשר לקרוא כאן, וכאן.

הערות בנוגע לחוק ומיסוי

• סחר חליפין (וכל צורה של מטבע חליפי, לצורך העניין) לא פותר מתשלום מיסים – אם הוא היה פותר, כנראה שהיינו רואים הרבה מאוד אנשים שעושים סחר חליפין. יש חובה בחוק להוציא חשבונית לפי “ערך הוגן בשוק” לשירות אותו נתנו שני הצדדים אחד לשני, ולשלם מס (בכסף אמיתי, לא בבננות או בשעות בייביסיטר). מה שכן, הרבה יותר קל להעלים מס בצורה הזאת (אם לשם אתם חותרים) כיוון ששום חשבון בנק לא יתנפח בעקבות העסקה בצורה לא צפוייה. רשות המיסים עוקבת אחרי חשבונות הבנקים ותו לא (וגם זה בקושי). אם תחליפו יום עבודה חודשי בגינה, תמורת אספקת לחם קבועה, אף אחד לא יוכל לעקוב אחרי זה.
• מטבע מקומי, כפתרון קהילתי שיכול לעבוד בקנה מידה גדול יותר מאשר סחר חליפין ישיר, אינו חוקי בישראל (ובהרבה מדינות אחרות לצורך העניין).

עד כאן

המאמר הבא בסדרה, אנסה לסדר לי ולכם מקבץ עקרונות שבעזרתם ניתן להגדיל את מספר הטרנזאקציות שנעשות באמצעות סחר חליפין ישיר.