המכולות הולכות ונעלמות. הן מתמוססות לתוך עולם של חנויות ענק מצוחצחות ומכולות רשתיות שכונתיות (שופרסל שלי, מגה בעיר, טיב טעם ועוד).

כשהגענו במסענו לתל-אביב ראינו שלט תלוי על מכולות קטנה ברח’ דיזנגוף 6, מבקש פרנסה:

“כולם מוזמנים להיכנס ולקנות כי אנחנו צריכים פרנסה ואתם צריכים מוצרים.
תופתעו מהמגוון כי זה חשוב לנו
וכמובן חשוב לכולם.
נתן סירקא”

אני גדלתי במעלות ואני זוכר את המכולת השכונתית שלי במעלות – היא עמדה בקרוואן קטן, צבוע בצהוב, בתחתית שכונת הסיגליות. בכניסה היו יריעות פלסטיק כדי לשמור על הקרירות בפנים.

לבעל המכולת קראו מקסים ואני גם זוכר את הילדים שלו. היינו קונים בהקפה, הוא הכיר אותנו. הוא ידע לאיזו משפחה אנחנו שייכים, הוא היה חלק מהשמחות המשפחתיות וחלק מהשכונה. הילדים שלו היו איתנו בבית-ספר.

אתם יודעים איך קוראים לבעל הסופר שלכם??? אולי נוחי?

התחרות של העסקים הקטנים מול הרשתות היא במגרש של המחיר והנוחות – תמיד יהיה נוח יותר לקנות בסופר, הכל שם זמין ומונח על המדף. חוץ ממה שלא – תאגידי מזון תעשייתיים קונים שטח מדף בחנויות הסופר, העסקים הקטנים אינם מסוגלים להוריד מחירים לרמה הנדרשת ומוצאים את עצמם מחוץ למדף. ברוב המקרים לא תמצאו מזון מזין וביתי בחנויות הללו. אי אפשר להכין אותו מספיק בזול. והזול הזה עולה לנו ביוקר.

היתרון של המקומות הקטנים הוא שונה ונמצא במגרש החברתי והקהילתי. לתחושתי הדרך היחידה להתקדם כאן היא אידאולוגית.

1. במכולת קונים פחות (כשיש פחות שפע ואנחנו ממוקדים במה שאנחנו צריכים, אנחנו חוסכים המון).
2. במכולת אנחנו מפרנסים משפחה, בדרך כלל משפחה מהשכונה שלנו. אפילו אם אני קונה בדיוק את אותם המוצרים שהייתי קונה בסופר. בחנויות הסופר העובדים המקומיים מקבלים שכר נמוך ביותר, בתנאים הגרועים ביותר שהחברה יכולה להעניק מבחינה ציבורית. הרווחים מתחלקים בין בעלי המניות של התאגידים, שאינם גרים בשכנות אלינו (ולרוב אף גרים במדינות אחרות) וכן הולך למנהלים הגדולים של העסק.
3. המכולות והעסקים הקטנים סביבנו מסייעים בחיזוק הקהילה. המוכרים והבעלים הם שכנים שלי, חלק מהקהילה שלי. הם יהיו שם לצידי כשאהיה במצוקה וגם בשמחות, וכך אני עבורם. אבל לא רק באירועים יוצאי דופן – גם בשיגרה כשאנחנו יודעים שיש מי שמכיר את הילדים שלנו, רואה אותם חולפים ברחוב גם כשהם כבר עצמאים לגמרי. יודע מה הם אמורים לקנות בכסף שהגיעו איתו למכולת ומה לא כל-כך.

אחרי שכבר התבגרתי והורי עברו לגור במקום אחר – מקסים, הבעלים של המכולת במעלות, נהרג בתאונת דרכים. אני זוכר שנסעתי במיוחד למעלות עם אבא שלי לבקר את משפחתו בשבעה.

בשבוע שעבר הגענו לאזור ירושלים והופתענו לראות שלמושב רמת-רזיאל יש מכולת יוצאת-דופן שדומה יותר לקואופרטיב וחנות טבע מאשר למכולות שאנחנו מכירים. הני לקחה על עצמה את ניהול המכולת ללא מטרת רווח אלא לרווחת הקהילה. מכיוון שהקהילה מגוונת ויש בה מודעות גבוהה לטיב האוכל (וגם בזכות נטיות ליבה של הני) – המכולת מכילה הרבה תוצרת אורגנית, תוצרת מקומית ומוצרים ביתיים. האווירה במכולת הזו היא שונה. היא נעימה, מזמינה. רגועה. נראה שהיא ממש נקודת מפגש מעבר להיותה מכולת.

לא רק בערים, גם במושבים ובקיבוצים המכולות (או בשמותיהן השונים: כלבו, מרכולית, צרכניה…) הן מוסד בהתדרדרות. גם אצלנו בקיבוץ, כל שנה בערך מחליפים את הזכיין של המכולת כי הקודם לא הצליח לשרוד. קשה שלא לראות את ההקבלה בין התמסמסות ערכי הקהילה לבין אבדן העסקים הקטנים והמוסדות המקומיים בקהילות שלנו (עירוניות וכפריות כאחד). כולנו נמשכים אל ההאנגרים הענקיים שמציגים תוצרת מסודרת ומושכת עין מכל העולם… רק לא את התוצרת שאנחנו מייצרים. וכך העסקים שלנו לא שורדים, אנחנו מקבלים על עצמנו להיות שכירים של תאגידים שמשלמים לנו משכורות נמוכות על שעות ארוכות ובמקרה הטוב מוסיפים את המינימום הדרוש על פי חוק מבחינת תנאים סוציאליים.

החלום של הבכורה שלנו הוא להיות חנוונית כשהיא תהיה גדולה. למכור פירות וירקות. זה מה שהיא רוצה. חנות קטנה של מזון מזין.

האם כשהיא תגיע לגיל בגרות אפשר יהיה להתפרנס מחנויות כאלה?

לפני כמה זמן הצטרפתי למאבק המכולות בפייסבוק ושכנה שאלה אותי למה, אם אני תומך במכולות, לא רואים אותי במכולת המקומית. ובכן, חשוב לי להגיד – אנחנו באמת לא קונים במכולת, זה לא בגלל שאנחנו לא תומכים בהן, אלא משום שאנחנו צורכים את המזון שלנו מבעלי המקצוע בעצמם (קצב, ירקן, חווה אורגנית). העיקרון הוא אותו עקרון, ולסופר אנחנו לא נכנסים.

בכל מקרה, נייר טואלט אנחנו קונים במכולת.