בן זוגי אוהב לישון המון. במיוחד בבקרים, עד שעה מאוחרת. לפעמים זה מלחיץ אותי. אבל יונית, הוא אומר, תחשבי שכולם יישנו כל כך הרבה – העולם ייראה הרבה יותר טוב. לכולם יהיה פחות זמן לעשות נזקים….יש בזה משהו, לא?

כל כך הרבה נזק נגרם לסביבה מפעולות שגרתיות שלנו. לא מכוונות רעות אלא סתם מזה שאנחנו חייים כפי שבעולם המתועש המודרני מכתיבים לנו שזו הדרך הנכונה – להוריד מים בבית שימוש, להתקלח במים הזורמים לביוב, להשתמש בחשמל, לקנות אוכל מעובד ומיובא בסופרמרקט, לנסוע במכונית ולכתוב את הדברים האלה במחשב…

בלי להיות אקטיביסטים, בלי להלחם, בלי להתכוון לשנות את העולם – מה אם פשוט לא נעשה את כל הדברים האלו? נהפוך לפסיביסטים סביבתיים, וככל שירבו כמונו הנזק לעולם יתמעט.

אז בשנה האחרונה (וגם באחרות) היינו פסיביסטים סביבתיים, הנה כך: את חפצינו מהדירה השכורה בה גרנו ארזנו במחסן, ויצאנו לחופשי. עזבנו את הבית עם חמור ועגלה, ושוטטנו בארץ (רק בצפון). לא היה לנו ברז לידנו כך שלא השתמשנו במים מעבר לצרכים הבסיסיים. במספרים – השתמשנו בכ-6 ליטר ליום לאדם, כולל כל השימושים: שתיה, בישול, אפיה, רחצה ושטיפת כלים (לא כולל כביסה). החמור שותה יותר, כך שביחד (שני מבוגרים ילד וחמור) השתמשנו בערך ב35 ליטר, אותם הבאנו בשני ג’ריקנים על גב החמור. מובן שכאשר חנינו ליד מעיינות או ברזים הכמות גדלה, (ואז גם כיבסנו) אבל תקופות די ארוכות הסתפקנו במינימום הזה.

בחשמל, גז או נפט כמעט ולא השתמשנו. היוצאים מן הכלל היו כאשר התארחנו פה ושם, או במקרים בהם נסענו לבקר את המשפחה, ואז ניצלנו את התאורה, מכונת הכביסה והמחשב.

היו איתנו שני מטענים סולאריים, בעזרתם הטענו את הפלאפונים והדלקנו אותם (את הפלאפונים) בצמצום – שעות ספורות ביום.

לגבי אוכל – לא צרכנו מזון ארוז כמעט בכלל. בעגלה היה לנו מלאי רב של קמח, אורז, עדשים וקטניות אחרות, מעט ירקות ופירות מיובשים, אבקת חלב, ג’מיד וסמנה (מוצרי חלב של הבדואים ושוכני המדבר, שיכולים להשתמר ללא קירור). כמה קופסאות שימורים של טונה, ועוד מזונות נוודים מרוכזים כמו דיבס וחרוב. אכלנו אוכל נפלא. גם כשהגענו לביקורי הצטיידות במכולת לא התעוררו בנו געגועים עזים למשהו מסויים ולא הרגשנו חוסר. ירקות היו לנו בחורף בשפע מעשבי הבר, ובקיץ – קצת פירות אם עברנו ליד תות או תאנה.

כמות הזבל שייצרנו היתה קרובה לכלום, אבל אפילו כך איכשהו הצטברו לנו מידי פעם כמה שקיות ניילון, וכאשר הגיעו אלינו מבקרים\ות והביאו מתנות, כמות הזבל גדלה מיד.

במכונית או אוטובוס נסענו פעמים ספורות – בעיקר לצרכי עבודה (שמידי פעם בכל זאת היתה לי), לעניינים משפחתיים חשובים, ו…לכינוס הפרמקלצ’ר…

מובן שבאופן כזה גם ההוצאות הכספיות שלנו היו מינימאליות. במספרים – בערך 1000 ₪ לשלושתנו + החמור לחודש, כולל תשלומים לביטוח לאומי, פלאפון וכו’. (מספר זה איננו כולל את הבת הגדולה, שנשארה ללמוד בבית ספר ואשר הוצאותיה היו גדולות לאין שיעור, וגם לא כולל הוצאות על דלק, שכוסו מן העבודה)

במצב כזה קל מאד להיות פסיביסטים. באמת לא צריך לעשות הרבה. עם קצת אימון ומזג אויר מתאים גם אני יכולה להנות עד אין קץ מלבלות 10 שעות ויותר במיטה, ועוד יותר מזה – מלהתבונן שעות ארוכות בעצים, במים, בציפורים ובעשב. אמנם אני בת מזל שכן יש לי דירה קטנה בירושלים, ששכר הדירה ממנה שילם את כל הוצאותנו והותר, אבל בחישוב פשוט מי שחי\ה כך יכול\ה גם בשכר מינימום לממן תשעה חדשים של פסיביסטיות בשלשה חדשי עבודה ולחיות נפלא.

נשמע פשוט, לא?

אבל… חונכנו להיות אקטיביים – לעשות, להתקדם, לשאוף, להגיע, לשדרג, לשנות. ומכאן מתחילות כל כך הרבה צרות – שלנו ושל העולם. האדם (והאשה) לא מסתפקים\ות במה שיש להם\ות אלא רוצים\ות עוד ועוד ועוד. וזה נכון לכל התחומים, גם ל”עוד מעשים טובים שיצילו את העולם”.

עכשיו – מה אם גם אנחנו, האקטיביסטים, פשוט נפסיק? מה אם גם אנחנו לא ננסה להציל את העולם בדרכים אקטיביות אלא פשוט נמנע מלהזיק? לא ניסע לפסטיבל אקטיביזם כי בשביל זה צריך דלק, וגם לא נטוס לכנס בברזיל כי המחיר הסביבתי שגובה הטיסה גבוה מכל תועלת שאולי נוכל להביא בהשתתפותנו, וגם לא לכנס בתל אביב, לא לכינוס הפרמקלצ’ר ולא שום פעולה אחרת שבעצם עשייתה אנחנו יורים לעצמנו (ולעולם) ברגל. הא?

לא כל כך פשוט, כנראה. כי למרות שהמון אנשים ונשים שראו אותנו בדרך אמרו “יו איזה כיף לכם, גם אני רוצה, זה ממש החלום שלי” אנחנו לא רואים\ות כאן עדיין תנועת פסיביסטים המונית של מטיילים עם חמור ועגלה, וזה לא בגלל מחסור בחמורים. כנראה שלמרבית האנשים לא כל כך קל להתנתק ממה שהעולם המודרני המתועש נותן לנו. לא פשוט לוותר על הנוחות של בית, מיטה קבועה, מקלחת, אפשרות לבישול שלא דורשת איסוף עצים והדלקת אש, ואולי גם לא על עבודה, ורצון להתקדם, לעשות, לשדרג, ולהיות אקטיביסטים. כנראה שלא כל כך פשוט רק לשבת ולהסתכל שעות בעצים על רקע השמיים, או בזרימת המים במעיין.

לי באופן אישי זה היה פשוט ונפלא. היה לי כל כך קל לוותר על כל אלו, ולעומת זאת אורח החיים “הרגיל” בבית, דורש ממני ויתורים רבים וקשים הרבה יותר:

לשלם שכר דירה, חשבונות חשמל ומים וטלפון וגז, מיסים, “חינוך” לילדים ומיסי בית ספר. לציית לכללי החברה וללבוש בגדים נקיים ולהיות “מסודרת”. לעבוד בשביל כל אלה, ולנסוע באוטו, ולשבת מול מחשב, והגרוע מכל – ההרגשה שאלו לא חיים חפשיים, ושאין לי זמן. שאין לי המון זמן סתם לשבת ולהסתכל על העצים ועל השמיים, ולהתפעל מהעולם. באורח החיים “הרגיל” – כל אלו הרבה הרבה יותר קשים לי.

ובכל זאת סיימנו את הטיול ואנחנו עכשיו מתיישבים שוב בבית. ולמה?

הסיבה היא שבתי הגדולה רוצה לקיים אורח חיים “רגיל”, לגור בבית וללמוד בבית ספר. גם בני הצעיר זקוק לחברה ולמען האמת גם אנחנו. שכן זה היה הדבר היחיד שאולי קצת חסר לנו בטיול. עוד פסיביסטים שכמונו .

אז מה דעתכם\ן על פסטיבל פסיביזם מתמשך?