כשמגיעים הגשמים, אצלנו נכנסים לכוננות ספיגה, תרתי משמע. ההכנות לגשמים כוללות ניקוי מרזבים, ופתיחת סתימות מהקיץ האחרון. אלו הן חלק הכרחי בטיפול התקופתי, הרבה לפני שמשקיעים מחשבה מה ניתן לעשות עם המים.

רעיון אגירת מי גשמים, כשיוקר המים גבוה כל כך, הביא אותי לבדיקת ההתייחסות החוקתית לנושא. על פי החוק במדינת ישראל, מי הנחלים והנהרות, בארות ואקוויפרים, שייכים למדינה, ולפיכך גם מי הגשמים. מדינת ישראל עומדת היום במקום ראשון בעולם במחזור מים, מים אפורים מטופלים על הצד הטוב ביותר ומושבים להשקיה (למרות שבזה עוד לא דיברנו על המלחת הקרקעות). מי גשמים מוחדרים חזרה לאקוויפרים. אבל מה לגבי המים היורדים במרזבים מהגג הפרטי שלי, בבית צמוד קרקע או ברבי-קומות. האם המים הללו הם שלי, או שייכים למדינה? השאלה העסיקה לא רק אותי, גם במחאה החברתית האחרונה נדרשו לנושא, וועדת טרכטנברג דנה בעניין, מחיר המים יקר והאם לא הגיע הזמן לבדוק מה ניתן לעשות עם המים הזורמים מהמרזבים? מזה כמה שנים קיימת תקנה העוסקת בשימוש במים במבנים חדשים. הקבלנים אמורים לבנות את המרזבים אל תוך האדמה כך שהמים יוחדרו למי התהום, במקום להזרימם למדרכות כבעבר.

תהיתי, במה שונה החצר שלי מהגינות המקיפות את רבי הקומות שצצו סמוך למגורי. האם לא עדיף להזרים כמה שיותר מים לגינה שמסביב לבית ולהפוך את קירבת הבית, את שורשי העצים, את ערוגות הירק למאגר מים עצום, העודפים ממילא יגיעו למי התהום.

בשלב החקירה, התבוננתי בכמויות המים היורדות אצלי במרזבים, ולאן כל זה זורם? ראיתי כיצד בכל מכת גשמים, גולשים המים מהמרזבים לשביל ולמשטח הגרנוליט ומשם לכביש, שם הם מצטברים לנחל לא עביר, ניתזים על כל רכב או בן-אנוש שעוברים שם, מזדהמים מהשמנים ושאריות שחיקת גלגלי המכונית עד שהם זורמים למאגר המעביר אותם למי התהום..

חיפשתי פתרונות. איך להפוך את הגינה והבוסתן למאגר מים משלי, ולא לעבור על החוק?

הנה כמה פתרונות שיישמנו בשנים האחרונות:

מיכלי אגירה

הקפנו את הבית במרזבים, מתחתם התקנו מיכלי אגירה. למען הדיוק, כשהגשם מתקרב, כל מיכל בבית הופך למיכל אגירה, גיגיות ודליים מפוזרים מתחת לכל טפטוף מסיבי, בתום יום גשם הטיפות הופכות לכמות נכבדה של מים.

בשנים האחרונות, מאז שנעשינו מודעים לנושא המים, ראינו שגשמים רצופים הם נחלת העבר. החורפים האחרונים מביאים איתם אירועי גשם חזקים וביניהם הפסקות ולעיתים גם חום ויובש. למרות שהאדמה ספוגת מים, בהפסקות אלו נרוקן את המים שאספנו לגינה, לעציצים , לערוגות ובעיקר לעצים הטרופיים (אבוקדו) שצורכים הרבה מים.

הנה היום, שישה ימים אחרי הגשם, האוויר יבש וחם, העציצים וגינת הירק קיבלו מים מהדליים המלאים, ואילו הצינור מהמיכל הגדול מזרים מים לעצי הפרי. המיכל יגיע ריק לגשם הבא.

מיכל אגירה, מגשם לגשם

בור חלחול

את בור החלחול בנינו בקצהו של שביל העובר ליד עץ האבוקדו. השביל אדמתו מהודקת, הופך עם בוא הגשם למגלשת מים, המים נסחפים במהירות אל משטח הגרנוליט (חניה) ומשם החוצה לכביש… והסיפור ידוע. ממש נדרשנו למצוא פתרון למים האלו. בקצה השביל, במקום הנמוך ביותר, חפרנו בור באדמה שעומקו כחצי מ’. הכנסנו לתוכו דלי ללא תחתית (קוטר הבור מעט גדול מקוטר הדלי), מילאנו אותו באבנים קטנות וגדולות, לעיני המתבונן זוהי תלולית קטנה של אבנים, אבל למעשה לשם יתנקזו המים. מאז אין מים שגולשים החוצה מהחצר לרחוב. כמובן לקראת החורף, רצוי לפנות מפתח הבור עלים וענפים שסותמים את פתחו. הנה כך נראה פתחו של בור החלחול, כל עומקו של הבור מלא אבנים שמאפשרות למים חדירה פנימה אל שורשי העצים.

בור החלחול שלנו

תיעול המים ישירות לאדמה

פתח מרזב שפונה לשביל או למקום שאין אפשרות להעמיד שם מיכל, גם לו מצאנו פתרון פשוט ויעיל. מתחת למרזב חפרנו בור לא גדול ולפתחו הכנסנו עציץ שניסרנו את תחתיתו. המים זורמים דרכו ישירות לאדמה, ככל שזו מסוגלת לקלוט.

עציץ בלי תחתית לתיעול מים לאדמה

שבילי חלחול

רעיון מקסים שמצאתי בחצר של שני, חברתי, אותה עיצב שי שחל. בתכנון הגינה שלהם, הוא חישב כיצד לנצל את מי המרזבים ולהעביר אותם ישירות לגינה (ללא מיכלי אגירה). כל שבילי הגן מתחילים את דרכם מפתחי המרזבים, השבילים מכוסים במשטח פלסטיק שחור ארוג, שמטרתו לאפשר למים לחלחל לאדמה, יחד עם מניעת נביטת עשבים בשביל, או במשפט אחד “ללכת עם, להרגיש בלי”. מעל לרצועות הפלסטיק מונחים חלוקי נחל. בקיץ אין השבילים שונים מכל שביל אחר, העשוי חלוקי נחל.

בחורף, ברגע שהמים שוצפים החוצה מהמרזבים השבילים הופכים לנחלים שחוצים את הגינה, וכעבור יומיים המים חודרים לאדמה והשביל חוזר לקדמותו.

נחלים קטנים בגינה, על השבילים

כל הרעיונות הללו מטרתם אחת, למלא את החצר במקסימום המים הנשפכים לחלקה. ניסיון העבר מלמד שכמויות המים “נבלעות” בגינה וכמובן חוסכות לנו מים בחשבון הכללי.