את חנן הכרתי לפני הרבה זמן. לא זוכר בדיוק מתי, אבל אי אפשר להתחמק מזה, המעגלים חופפים. הגרעין הקשה של הקהילה הוא כל-כך קטן: ט”ו בשבט באדמדא, פסטיבל אקטיביזם, ועוד כל מיני כאלו.

רק לפני יומיים אמרתי לעצמי שאני צריך לדבר איתו.
לפני יותר משנה וחצי, אחרי שביקר בביתי בכליל יחד עם יערה (אישתו), לוטם (בתו), אלון (אחיו) ותיקון עולם (אהרן פורת), ובעקבות ההתנסויות האישיות שלי באנרגיות מתחדשות, החלפנו רעיונות ומחשבות אודות פתיחת קורס חשמלאי מוסמך שיתרכז באנרגיות מתחדשות (מערכות סולאריות וטורבינות רוח). זה נשאר בגדר רעיון, מסיבות שונות.
בשבוע האחרון, כשהעבודה על הסדנא הקהילתית לקיימות התחילה לצבור תאוצה, חשבתי על חנן וציינתי לי שאולי הגיע הזמן להרים את הקורס ההוא, כי עכשיו יש מרחב מתאים.

 

כך אמרתי לעצמי, בכלל מבלי לדעת את מצבו של חנן.
ההודעה על פטירתו היום בבוקר זיעזעה אותי פעמיים. פעם ראשונה – הצער האישי שלי באובדן. הרבה דברים נאמרו ברשת היום על האיזון המקסים בין אישיות חמה ומחבקת יחד עם האקטיביזם הלא מתפשר ועם העשייה רבת הפעלים – ממייסדי התנועה הירוקה והקואופרטיב לאנרגיות מתחדשות, פעילות ענפה במהנדסים ללא גבולות בתחום האנרגיה, מחקר, פיתוח ויישום רב בתחום האנרגיות המתחדשות בכלל, וטורבינות הרוח בפרט, ועוד…
מהזווית האישית שלי, ומעבר לידע הטכני והתיאורתי הרב שהחזיק – מעטים האנשים שעיניהם נוצצות מתשוקה כשהם מדברים על אנרגיה מתחדשת או טכנולוגיה נאותה (תשוקה אותה אני מעריך עד מאד). אבל באמת נוצצות, לא רק התלהבות חולפת – אש. אני, בכל אופן, לא פגשתי המון כאלו.
חנן היה אחד מהם. אולי הגדול מכולם.

הזעזוע השני היה שכלל לא ידעתי שחנן חולה. הסתבר לי מאוחר יותר כי לפני כשנה חנן אובחן עם מלנומה גרורתית. סרטן. קצת כעסתי על שנינו – על חנן שלא אמר כלום. עלי שלא שאלתי.
ואז התגלגלתי לבלוג שלו – חנן נסע ירוק. מיד נתקפתי בושה. הוא כן אמר. אני לא הקשבתי. בקושי רב קראתי את העדכונים שלו. אזכור ב-30 לספטמבר שהוא מטופל בתרופה חדשה, ביקורת על מערכת החימום של בי”ח תל השומר ב-6 בנובמבר (נחמד לציין שגם בבית החולים ובהקרנות לא הפסיק לנתח את המצב דרך העיניים שלו – עם קצת הומור – וכמה הומור כבר אפשר לגייס במצב הזה? – ועם חיבה עזה למספרים וחישובים אנרגטיים). ב-14 בנובמבר, כבר ממש החל לדבר על הטיפולים ועל ההתמודדות עם המחלה, על ההקרנות ב-20 בנובמבר, וב-6 בדצמבר, הפוסט האחרון שלו – בו דיבר גם על היכולת שלו להאמין שטיפול באמת יכול לעזור לו, אם קונבנציונאלי ואם אלטרנטיבי. את הפוסט הזה סיים, שלא כמנהגו, במקום בעוד גרף מלא בקווים וספרות בתמונה של לוטם, בתו.

אז נכון שהתחיל לכתוב על המחלה רק לא מזמן, וברמזים שהולכים ומתעבים לאט, ונכון שלא היינו קרובים, ונכון שלא הייתי יכול לעשות כלום בנידון, ובכל זאת, צביטה קטנה בלב – ראבק, איפה הייתי כשחנן התמודד עם עננת המוות.

היום בבוקר, חבר משותף אמר לי: “אתה מכיר את זה שיש מישהו שאתה מאוד אוהב למרות שאתם לא מאוד מכירים?אז הוא אחד הדוגמאות הכי מובהקות מבחינתי”.

מורשתו

המילה מורשת היא מילה כבדה, ובכל זאת בחרתי להשתמש בה. תוך כדי צפייה בערוץ היוטיוב של חנן ומעבר על סרטונים שונים שצילם לאורך השנים של הרצאות, ביקורים, שיחות והרבה פריימים של טורבינות מסתובבות, החלטתי להפגיש אתכם קצת עם פועלו, לפחות הקטעים שצילם והעלה ליוטיוב.

                     

Hasta luego, איש יקר.