שנים אני מתעסקת בשימוש חוזר. איך ניתן להשתמש במה שאנחנו זורקים? הרי סגנון החיים שלנו מייצר כל כך הרבה פסולת – 1.7 ק”ג לאדם ביום, הנפח המשותף של הפסולת שלנו כל שלושה ימים שווה למגדל העגול של עזריאלי, 100 מגדלי זבל כל שנה (עיגלתי למטה קצת) בגובה 187מטר כל אחד הם כמות בלתי נתפסת מבחינתי! אם חושבים על כל חומרי הגלם שאין להם תחליף, תהליכי הייצור עתירי האנרגיה והמזהמים והמחירים האחרים ששולמו כדי לייצר את המוצרים שמגיעים כל כך מהר להררי הזבל, אי אפשר להתעלם מהמסקנה שאנחנו מנסרים את הענף עליו אנחנו יושבים!

המאמץ ההסברתי סביב מיחזור, דומה בעיני לציוד האוכלוסייה במצופים כהכנה לגל צונאמי. ברור שאין פרופורציה בין הבעיה לפתרון ועל מהפכת המיחזור שמתרחשת בעיקר ברמת הסיסמאות כבר נכתב כאן. אני מרגישה שאין לאף אחד אומץ להסתכל לילד בעיניים ולומר לו/לנו: מה שנוח / מה שרגיל/ מה שמוכר לא יוכל להמשיך להתקיים אנחנו בסכנה וחוקי המשחק משתנים! במקום זה המסר שמעבירים לציבור “הכל בשליטה, רק תשים כמה בקבוקים במיחזורית ואת העיתונים בוועד למען החייל, זה הכול!”
באמת?!

אני מאמינה בכל ליבי שכל אחד ואחת מאיתנו אחראי לעיצוב העולם, האחריות/ייעוד שלי מסתובבת סביב הררי הזבל, צללתי לחיפושים אחר כלכלה מעגלית, איך משכללים מיחזור שאלתי, התעסקתי באפשרות לעשות מוצרים ממוצרים אחרים בלי להפכם לחומרי גלם אנונימיים, כיוון שהוליד את כנס השימשוב הראשון בישראל, הייתי מאוהבת ברעיון לתכנן מוצרים כך שיוכלו בסוף חייהם להתפרק למרכיבים שישמשו לייצור אותם המוצרים מחדש בלי שיעברו פחיתה (Downcycling) רעיון המתואר בספר המכונן “מעריסה לעריסה”. לצערי הבנתי שהרעיונות הכה נכונים הללו אינם ישימים בתווך הקצר והבינוני שכן הם מחייבים מסה קריטית ותיאום בין תעשיות שונות ואז נתקלתי ברעיון הצריכה השיתופית!

צריכה שיתופית היא שינוי פרדיגמה גאוני המרכז את האנרגיה במקום אותו אנחנו יכולים לשנות מיד! אופני השימוש והצריכה, עכשיו זה כבר לא תלוי ביצרנים, בממחזרים, בממשלה. זה לגמרי שלנו האנשים ויש לזה השלכות מרחיקות לכת!

חנייה לרכב שיתופי בלבד

ההגדרה הפורמלית של צריכה שיתופית היא – הגידול המטאורי של מיזמים המבוססים על שיתוף, החלפה, השאלה, השכרה, ונתינה המומצאים מחדש דרך טכנולוגיה רשתית בסדרי גודל ואופנים שהיו בלתי אפשריים בעבר.

בפועל מיזמים אלו נחלקים לשלושה עולמות תוכן:

“מערכות מוצר כשירות” (Product service systems), המאפשרות ניתוק בין בעלות לזכות השימוש במוצר, לעתים מדובר בחברה שבבעלותה יחידות מוצר רבות המציעה לצרכן את זכות השימוש במוצרים אלה בכפוף לתנאי התקשרות מסוג השכרה או סוגים אחרים, ואילו במקרים אחרים מדובר באנשים פרטיים המאפשרים את השימוש בנכסיהם לאנשים אחרים בהתקשרות המבוססת על השכרה או שיתוף מסוג אחר. דוגמאות לכך- zipcar, או car2go הישראלית, תל אופן ואלקטרוליס.

“שווקי הפצה מחודשת” Redistribution markets, מנגנונים המאפשרים לחפצים שהפכו למיותרים לבעליהם למצוא בעלים חדשים או תכלית חדשה. החפצים יכולים להינתן חינם, תמורת שווה ערך לכסף, תמורת חפצים אחרים או תמורת כסף, לא חשוב מה טיב העסקה מנגנונים אלה מגדילים את השימוש המצטבר בחפצים ומקטינים את הררי הפסולת. דוגמאות – אגורה, יד2, ובחו”ל אתרים מתמחים כמו ThredUp.

“סגנון חיים שיתופי” collaborative lifestyles, מיזמים העוסקים בשיתוף והחלפה של כל מה שאינו חפץ פיזי, דברים כמו זמן, חלל, מיומנויות, וכסף. דוגמאות – Airbnb, Kickstarter, Couchsurfing, Fiverr.

מימון שיתופי בעזרת הקהל, כל אחד קצת

לא חשוב מהו טיבו המדויק של המיזם, המגע האנושי המקרב אותנו זה לזה והופך אותנו מפזורה של אנשים בודדים ומדוכדכים, לשבט העוסק במרץ בבניית רשת של קשרים הדדיים משותף לכולם, רחלי אומרת שהוכח מדעית שלהחליף התמכרות (לצריכה) בהתמכרות אחרת הרבה יותר קל מלהיגמל, מטבענו זה אלפי שנים אנו נמשכים לשבט, השתתפות בפעילות שיתוף אחת גורמת לנו לחשוב מייד על מה עוד אנחנו יכולים לשתף וכך למרות שהתחלנו כי זה חסכוני וירוק אנו נשאבים פנימה לא יכולים לעמוד בפני הקסם המרכזי של הצריכה השיתופית – הקהילה שנוצרת.

זהו העקרון, עוד על מיזמים בתחום הצריכה השיתופית מהארץ ומהעולם בדף הפייסבוק של השיתופיה. ולמי שמוכן להקדיש 23 דקות, להקשיב לRachel Botsman שפורשת את כל התורה כולה על רגל אחת בדרכה הכובשת: