תחנת אוטובוס. תיק מונחי ליד רגליי. עומדת. יד מושטת. רכב עוצר. סבא זקן בכסא הנהג. ”שלום! אפשר להצפין איתך?”. ”אני מגיע עד כפר ויתקין”. ”אחלה, מעולה.”. ”אל תעצרי טרמפים, אני לבנות ולנכדות שלי לא מרשה! בזמני… טרמפים היה בטוח, זו שגיאה שלנו, היינו צריכים להשאיר לכם מדינה יותר בטוחה”. לכי תסבירי לסבא זקן שכבר דעותיו מושרשות בו עמוק בפנים ושהוא משוכנע שהוא יודע וצודק, מה זה טרמפים בשבילך.
תחנת אוטובוס.
תיק מונח ליד רגליי.
עומדת.
יד מושטת.
רכב עוצר.
סבא זקן בכסא הנהג.
– “שלום! אפשר להצפין איתך?”
– “אני מגיע עד כפר ויתקין”
– “אחלה, מעולה.”
-“אל תעצרי טרמפים, אני לבנות ולנכדות שלי לא מרשה! בזמני… טרמפים היה בטוח, זו שגיאה שלנו, היינו צריכים להשאיר לכם מדינה יותר בטוחה”.
לכי תסבירי לסבא זקן שכבר דעותיו מושרשות בו עמוק בפנים ושהוא משוכנע שהוא יודע וצודק, מה זה טרמפים בשבילך.
טרמפים עבורי מייצגים שתי משמעויות עיקריות – משמעות גדולה ומשמעות נעלה.
המשמעות הגדולה היא מהפן ההגיוני-אקולוגי.
אם ברצון גברת או אדון להגיע למקום X, וישנם אלפי כלי מתכת ממונעים פולטי עשן (או בשמם הנהוג- כלי רכב) שגם כן מגיעים לאותו מקום המוזכר לעיל X, ובכל כלי כזה יושב בממוצע אדם אחד במקום 5 שיכולים למלא את הכלי, אז מן הראוי שנהג בודד יאסוף על הדרך גברת או אדון שגם כך מכוונים לאותו המקום.
לא צריך לפרט את הנזק האקולוגי שנגרם מזיהום של כלי רכב שפולטים עשן ומזהמים את האויר, צורכים נפט שנשאב ממעמקי האדמה ומי יודע בכלל מי שאב אותו, כמה סיכן את עצמו וכמה הרוויח. חשוב לזכור שאיך שלא נהפוך את זה, הנפט הוא משאב סופי ולא מתחדש. יוצא שאנחנו מכלים אותו בקצב מסחרר, ויש הגורסים כי עוד בדורנו נתחיל להרגיש את הנפט נגמר (אם עוד לא התחלנו להרגיש…)
בנוסף, לאותו נהג בודד, שעכשיו הוא כבר לא בודד כי הוא אסף גברת או אדון (או 4 וכך מילא את רכבו) יש חברה! במקום לשבת בפקק באיילון או בצומת בית ליד לבד ולהתעצבן על הנהג מקדימה ומאחורה ומהצד שנדחפים ו-ש-ל-א י-ו-ד-ע-י-ם ל-נ-ה-ו-ג! ומי נתן להם רשיון בכלל?
במקום כל זה, לנהג הנחמד יש חברה נחמדה להעביר איתה את הדרך. מניסיוני הרב טרמפיסטים הם אנשים שידועים בנחמדותם וחביבותם. לרוב הם מספקים שיחה טובה וגם אוזן קשבת, ואם תרצו – גם מצחיקים.
מסקרים ומנתונים סטטיסטים עולה כי לנהג רגוע ושטוב לו פוחת הסיכוי שיעשה תאונה משמעותית! כך תוכלו גם לחסוך את התאונות המטופשות הללו שקורות עקב לחץ/ עצבים/ תסכול/ חוסר זהירות ולהחליפם בתחושה טובה של הכרות עם אנשים טובים ואנרגיה טובה של נתינה. כמובן שככל שיהיו יותר טרמפיסטים, יהיו פחות מכוניות על הכביש.
זו היא משוואה פשוטה (גם אם אתם לא טובים במתמטיקה, את זו בטוח תבינו) – ככל שיש פחות מכוניות על הכביש, כך יהיו פחות תאונות. פי 5 פחות מכוניות כך פי 5 פחות סיכויים לתאונות מיותרות. פי 5 פחות פצועים, פחות הרוגים, פחות טוטאל לוסטים… הבנתם את הרעיון.
ככל שיהיו יותר טרמפיסטים כך יהיו פחות מכוניות, פחות הוצאת כסף במערכת. ככל שאנו מקטינים את השימוש באנרגיה כך אנחנו גורמים פחות נזק לכדורנו. עד כאן למשמעות הגדולה.
אך יש משמעות אחת אף יותר גדולה מהמשמעות הגדולה, ועל כן היא נקראת נעלה.
המשמעות הנעלה היא בפן יותר רוחני. טרמפ הוא הרבה מעבר לחסכון אקולוגי. בטרמפ יש דבר מדהים ביופיו שכמעט ונעלם מעולמנו בתרבות המערבית. דבר הנקרא נתינה.
נתינה אמיתית ומהלב זו נתינה שלא מבקשת תמורה. נתינה נקייה בשביל לתת. נתן בעברית זו מילה שגם אם הופכים אותה וקוראים אותה מהסוף להתחלה נשארת נתן. כלומר, נתן זה לשני הצדדים. ידוע שבעצם הנתינה לאחר – יש הרגשה ממלאת וטובה. כמו שנותנים מתנה למישהו שאוהבים ורואים את החיוך שלו ברגע שהוא מקבל אותה. איזו הרגשה טובה?
הנתינה מצד הנהג היא כ”כ פשוטה. “אני גם ככה נוסע לכיוון, אז… למה לא?”. למה לא לעשות את הג’סטה היפה הזו ולקחת טרמפיסטים על הדרך? תרגול של נתינה אמיתית הוא דבר נדיר בחברה שבה אנו חיים. כיום הרוב המוחלט של הדברים מתומחרים בכסף, ועל כל דבר צריך לשלם כך שלא מדובר באמת בנתינה.
טרמפים, בשבילי, מסמלים אמונה בסיסית בעולם ובאנשים. אמונה בסיסית שאני אגיע לאן שאני רוצה להגיע כי מישהו יעצור וייקח אותי. מישהו מאלפי הנהגים הבודדים יתגבר על הפחד/ האדישות, ייזכר בטוב ליבו וייקח אותי, בדרך שלו. אני מאמינה שאנשים הם במהותם טובים, ואני מאמינה בעצמי ובחוזק שלי ובהגנה שלי ועל כן אגיע לכל מקום שארצה בשלום.
ואז… הסבא הזקן אומר לי: “לכי תדעי אלו אנשים משוגעים וסוטים יש בכבישים”. ואני חושבת לעצמי “אלו אנחנו, האנשים של העולם”. כמובן שאני לא עולה על כל טרמפ. יש דבר נפלא שקיים שנקרא אינטואיציה. זהו כלי מאוד חשוב להסתדר איתו בעולם. הוא מכוון אותנו ומגן עלינו. חשוב לדעת להשתמש בו באופן מושכל, ולסמוך עליו. ברגע שהאינטואיציה אומרת לי לא לעלות על טרמפ, אז כמובן שלא אעלה.
– “שלום, לאן אתה מגיע?…”
– “X…”
– “אה… לא תודה”.
כמשל – היה היה פעם אשכול ענבים. באשכול כמות מסוימת של מיץ ענבים (מדובר באשכול בוגר). יש חוקיות מסוימת לאשכול; אם ענב מסוים רוצה להתנפח, הדרך היחידה שלו לעשות זאת היא על חשבון ענב אחר – שיצטמק. אם הענב השכן, קולט שהענב שלידו מתחיל או מנסה להתנפח ורוצה למנוע זאת – הדבר היחידי שהוא צריך לעשות זה להתנפח בעצמו, ובכך הוא אינו מאפשר לענב שלידו להתנפח, ושניהם יישארו באותו גודל.
כמו שאני בחיים לא אהיה אישה מוכה, כי אני לא אאפשר זאת, זה סותר את המהות שלי. גבר מכה יכול להיות כזה רק אם תהיה לידו אישה שמאפשרת לו לגרום לה להיות אישה קטנה ומנוצלת. אם וכאשר קיים מצב בטרמפ שהגברת או האדון מרגישים במצב לא נוח, מספיק רק שיזכרו במשל על הענב, שלא נתן שיצמקו אותו, ובכך יחזירו את הנהג המבולבל למקומו.
מנתונים סטטיסטים (של הלשכה לנתונים סטטיסטים) עולה כי מספר מקרי התביעה בגין משהו שקרה במהלך טרמפ הם בודדים, וביחס לכמות הטרמפים שיש במהלך שנה, ניתן להגיע לשבר ששואף לאפס. על כן ניתו לאמר כי הסיכוי להפגע בטרמפ הוא אפסי.
לעומת זאת, על פי נתוני אותה הלשכה (לנתונים סטטיסטים), עולה כי הסיכוי להיפגע בתאונת דרכים (נפגעי אדם או כלי המתכת) לאדם שנוסע יום-יום בכבישים הוא הרבה יותר גבוה.
מה שמונע מהרבה אנשים לעצור לטרמפיסטים הוא הפחד. הפחד הלא פרופורציונאלי ל”מה יקרה אם?’ לעומת תחושת הנתינה והאמון בבני אדם שכה נחוצה לעולמנו כיום. אז מה… לא נכנס לים כי יכול להיות שנטבע? לא נסע ברכב כי יכול להיות שנעשה תאונה?
עבור הטרמפיסטים תרבות הטרמפים מביאה עימה, בנוסף לכל העיל, גם עיוות של מימד הזמן. כשלוקחים טרמפים עוברים מימד. לוקחים זמן ספייר, רצוי פי 1.5-2 זמן מזמן הנסיעה נטו ממקום המצאך למקום יעדך, תלוי באיזור בארץ ובשעה. פתאום, אנו לא לחוצים. מתמסרים למקומות בהם אנו תופסים טרמפים. מגלים מקומות חדשים. במסע הטרמפים האחרון שלי אני זוכרת לפחות שתי תחנות אוטובוס שפשוט הפסקתי לתפוס טרמפים. המקומות היו כל כך יפים, ירוקים, טהורים, נקיים אחרי הגשם. התמסרתי לנוף, למקום, רציתי לחוות את המקום יותר, רציתי לעזוב את היעד ופשוט ללכת לטייל שם.
טרמפיסט נבון לא יקלל נהגים שלא עוצרים לו, אלא יבין ויקבל הכל. ועל כל נהג שעוצר הוא יגיד תודה! תודה על מה שבא. הכרת התודה הזו היא עוד תחושה שממלאת את הלב כל כך. טרמפים הוא ללא ספק מסע רוחני שממלא ומעשיר אותנו במידות טובות. מפגיש אותנו בסיטואציות ובמפגשים שלא היינו מגיעים אליהם אילולא הטרמפים.
לסיכום, הפחד שאוחז בנו בכל הנוגע לטרמפים הוא לא רציונאלי ואין לו אחיזה של ממש במציאות. כי אם כן, לא היינו יוצאים כלל לכביש או נכנסים לים (זו לא אני, זו הלשכה לנתונים סטטיסטים). היתרונות שיש בטרמפים הם עצומים – הפחתת השימוש באנרגיה, הכרות עם אנשים שלא היה יוצא לנו להכיר, תחושת נתינה, הפתעות, הכרת תודה, מימד אחר של זמן, ו… החיים יפים! לכן, במקום לפחד מהחיים למה לא פשוט לקבל את המתנה היפה הזו ולחיות? חיים ללא פחד, חיים ללא הרס נוסף של העולם, חיי חופש.
אז לפני שאת/ה, אדון או גברת, עולים לכלי המתכת בפעם הבאה, למה שלא תחשבו פעמיים לפני שאתם חולפים/ות על פני הטרמפיסט/ית כאילו לא ראיתם/ן אותו/ה?
או שיותר טוב, פשוט תלכו ברגל לתחנת האוטובוס ותתפסו טרמפים!
לתוכן זה נכתבו 15 תגובות