התאומים אספו לפינת החצר שלל קרשים וכפות תמר, והקימו מין חושה מכוסה סכך.
רוח הסתיו הראשונה מוטטה את כל הקונסטרוקציה, ולבקשת השכנים פונו משם עיי החורבות.
כפיצוי-מה הוחלט לבנות ספסל לפינת ה”זולה”, ממשטח ישן שניצל מהמפולת.

ראשית פירקנו את הגבהות המשטח. הנה ילד בן 10 עובד עם לום 80 ס”מ, לאחר שאביו היכה בדפנות ההגבהות כדי לשחרר קצת את המסמרים:

בהמשך פורק המשטח עצמו

וחולצו המסמרים. ראשית דפקנו עליהם בפטיש עד שראש המסמר יצא מהצד השני:

חליצת המסמרים מצידו השני של הקרש, יכולה להיעשות בעזרת פטיש טפסנים, חולץ מסמרים או לום:

הנה שלושה ילדים עסוקים במלאכה:

כעת מיינו את הקרשים. חלקם היו סדוקים ושבורים, לא משהו שכדאי לשבת עליו.

אזהרה נוספת: היחס בין עובי הקרשים (בשפת הקונסטרוקטורים “גובה סטטי”), לבין המרחק בין רגלי הספסל (בשפת הקונסטרוקטורים “מפתח”), קריטי ליציבות ולבטיחות הספסל. אצלנו התוצאה התבררה כמספיקה בערך לילד אחד קטן ורזה. כיוון שמדובר גם בקרשים שעברו אי אלו חבטות, סדקים, נזקי רטיבות ויובש, ולכן תכונותיהם ההנדסיות קשות לחיזוי – אי אפשר למעשה לעשות כאן חישובים סטטיים. קחו מקדמי ביטחון, קרשים עבים יותר, הקטינו את המרחק בין הרגליים או הוסיפו רגל שלישית באמצע. להבהרה, אני לא ממליץ לשבת על הספסל כפי שנבנה…

למשור בתמונה קוראים “משור משיכה” ומוצאו ביפן. בהתאם, ערמנו 4 קרשים זה על זה, משל רצינו לתת להם מכת קראטה. הקטנצ’יק התכבד בניסור, זאת יש לדעת – המשור הזה דק במיוחד ולכן חותך עץ כמו חמאה.

כעת הרכבנו הכל בעזרת מסמרים וברגים מכל הבא ליד. רצוי כי אורכם יהיה כעובי הלוח העליון ועוד לפחות שני ס”מ לתוך הלוח התחתון. לאחר ההרכבה, השתמשנו באותו משור ליישור שולי הספסל:

חיזוק אלכסוני אחד:

שיוף קל, מחמת הקוצים והשבבים הבולטים, והופ לגינה.

ולפינת הפשלה היומית (מעבר לעובדה כי הספסל אינו חזק מספיק לאפשר ישיבה עליו) – בסוף היום התברר כי המשור היפני המפואר, החדש והיקר התעקם בעקבות ניסור נמרץ מדי. ליתר דיוק לאחר שמישהו הפעיל יותר מדי כוח בדחיפה וגרם לו להתקפל. מצד אחד נוח, קל ומפתה לעבוד עם משור כזה ואפילו ילד יכול לעבוד איתו בנוחות, מצד שני מתברר כי הוא רגיש לטעויות של טירונים: