וידוי אישי. לא פגשתי במילה אכמנה (וכנראה שלא הייתי פוגש) עד שלא פגשתי את מאיר. מדריך חקלאי בדימוס, שמסתבר שגר בשכונה שלנו.. את מה שמאיר שכח על חקלאות אני לעולם לא אדע. ומאיר חשף אותי גם לתחום האכמנה.

אכמנה היא שיטה לשמירת זרעים בטמפרטורה קבועה בלחות ובאויר. שיטה זו נהוגה בעיקר לזקוקים להבשלת יתר (בקירור כגון תפוח ומשמש) ולזקוקים להרבה חום עד לנביטתם כמו הדקלים. בעצם מדובר במנבטה לעצים. מקום מוגן ומנוטר בו ניתן להנביט הרבה זרעי עצים לצורך ריבוי.

במשתלות נהוג להשתמש ברוב הזריעים לא לגידול פרי, אלא רק כגידול כנות, עליהן בבוא העת ירכיבו את הרוכבים, נותני הפרי. אני בבית משתמש בזריעים גם לשתילה ישירה בחלק מהעצים והשיחים (פיטנגו ושסק) . וגם יש בי התקווה שלבסוף אלמד להרכיב כמו שצריך. ועד אז כבר יהיו בשכונה מספיק עצי כנה שישמחו להרכבה טרייה.

כדי לקבל נביטה טובה יש לאפשר לצמח לחות מתמשכת וקבועה אך גם לשמור על אויר בקרקע. לצורך כך נשתמש במצע אוורירי אשר מאפשר למים לחלחל בקלות. ההמלצה בספרות היא על חול או כבול. תיבת אכמנה יכולה להיות ארגז קטן, עציץ או כד חרס. על הקרקעית נניח חצץ או חתיכות חרס לניקוז, ועליהם את הכבול או החול. נטמין בחול את הזרעים שרצינו להנביט. במדריך שצילמתי ממנו ממליצים להניח את הזרעים בשכבות, ובינהן החול. זאת כדי לאפשר שמירה ולחות לכל הזרעים. (מדריך למשתלות ולגידול פרחים – ל.קרוא, ד. צפריר – הקיבוץ המאוחד עמ. 77)

קטע ממדריך למשתלות ועצי פרי של קרוא וצפריר (מומלץ!)

אחת לאיזה זמן מוגבל נחשוף את הזרעים ונחפש נביטות. כאשר גילינו כאלה, ניתן לקחת את הנובטים ולהעבירם לעציצים או לאדמה. אפשרות אחרת היא לקחת את כל הזרעים כאשר התגלו הנובטים הראשונים ולהעתיקם לעציצים.

זרעים מומלצים לאכמנה הם הקשים והגדולים. למשל, אלה הגלעיניים של השזיף, המשמש והאפרסק; עצים טרופים כמו השסק (חשוב לזרוע מיד בתום האכילה או לשמור במקרר עד הסתיו), האבוקדו, המנגו והפיטנגו; מקומיים כזיתים ותמרים; אגוזיים כפקאן, המלך והמקדמיה ועוד.

מחכים לאכמנה על שולחן הסלון

יש הנוהגים גם לזרז את תהליך הנביטה על ידי פגיעה בקליפת הזרע. שיוף הגלעין או אפילו בקיעתו.

כל זה טוב ויפה למשתלות. אך רובינו לא מנהלים משתלה ואין בכוונתינו לעשות כן. אך אם אנו רוצים לתת ידינו לריבוי עצים בסביבת מחייתנו ולהתנסות בכך בכוחות עצמנו יש לפתח דרך קלה ונוחה לטיפול בזרעים. כך, שהמשימה העומדת על הכף היא הנבטת עצים ב”אזור 0″ של הבית. לקוראי “ביידים” שטרם עברו קורס פרמקלצ’ר נזכיר כי אזור ה-0 הוא האזור הכי קרוב ויומיומי בבית. האזור בו נמצאים הצמחים לשימוש יומיומי. הנענע והכוסברה. מקום אותו אנו מבקרים כל יום. ללא מאמץ מיוחד – על הדרך.
(פרסומת גלויה לחוקרי בידיים: מי שמעוניין לעשות קורס פרמקלצ’ר יכול לעשות זאת אצל יואב ואייל במרכז האקולוגי בשדמה)

כשאני חיפשתי מקום להנבטת הזרעים שלי, ניסיתי לחשוב על מקום לח תמידית שאיננו דורש התעסקות נוספת. אם כי היה חשוב שכאשר משהו אכן יקרה אוכל לגלות זאת בזמן סביר. מועמד ראשון היה קצה מערכת המים האפורים שלי. התכנית (שלא יצאה לפועל) הייתה להניח עציץ מלא חול בקצה המערכת ולהרוויח עוד סינון קטן ושימוש נוסף למים. אך המקום נפסל עקב חוסר רצון להתעסק במים החשודים והן המרחק היחסי מהעין.  מתחת למזגן גם לא יעיל, לכו תסמכו על אנשים שישתמשו במזגן באופן תדיר …

לבסוף נמצא המקום הראוי. בתוך עציץ הנענע על אדן החלון. את כל הזרעים שאני אוסף (חלקם תוך כדי אכילה) אני מטמין בתוך אדנית הנענע. הנענע עצמה משמשת כבקר לחות מעולה. היא מודיעה לי בהנפת עליה על מצב הנוזלים בקרקע ועל חסרונם המתקרב.

כאשר נובטים צמחים באדנית אני חופר אותם אל מחוץ לעציץ ומוסיף אדמת שתילה במקום. הנענע היא צמח מספיק סתגלן כדי לא לקטר מאוד על ההתערבות בחיי השורשים שלה ותוך זמן קצר היא מתאקלמת מחדש וחוזרת לתפקידה כסמנית וכבתפקיד המסורתי שלה בכוס התה.

פיטנגו נובט באדנית הנענע

בינתיים עציץ הנענע שלי יצר שני פקאנים, כמה וכמה שיחי פיטנגו  ושסק מעולים ושקדיה. העציץ מהווה נקודת מחקר וסקרנות בחיפוש מתמיד אחר הפתעות חדשות שעולות מהקרקע, הרבה אחרי ששכחנו וקיוונו שיצוצו.