לאט,לאט – שלא תפספסי…

רוח ירושלמית נוהמת בין האבנים העתיקות,
משמאלי עדי יוסף, עו”ד מרעננה שהגיעה לסרוג נעלי בית לכל בני המשפחה, מימיני אמא ובת מנחלאות שהצטרפו לסדנאת סריגה כמתנת בת-מצווה, באמצע החדר טס כסוף עם תה זוטא מתוק, תמרים צימוקים ואגוזים, ו-14 נשים שונות שפינו זמן לשבת על שטיחים ארוגים בעבודת יד, וללמוד מלאכה פשוטה, עתיקה ונשית.

מעלי קשתות אבן קרירות יפהיפיות, עליהם תלויים סלי-סנסנים קלועים, צמר שנצבע מצמחים, כלי-אדמה שנוצרו בסדנא הקודמת, וצנצנות צמחי-מרפא מקורס אחרון. אם הייתי צריכה להמציא מקום חלומי יותר- לא הייתי מצליחה.

“בחפץ-כפיה” הוא בית-מלאכות לנשים בעין-כרם, חלום נשי עתיק להרבה מאד נשים בארץ ובעולם, נדמה שהמקום הפך לתפאורה מושלמת למי שרוצה רגע לעצור, לנשום, ליצור, ולטעום את קצב פעימות הלב תוך כדי עשיה איטית ומיוחדת.

“מלאכות קדומות” יהיה שם מטעה לסדנאות,קורסים ומתנות שהמקום הזה מאפשר: מצד אחד אלו מיומנויות עתיקות, אבל ברגע שהתחלת לגעת בחומר את מבינה כמה הקצב, הפשטות, האווירה ושיח הנשים רלוונטי והכרחי מתמיד. דווקא בעידן הפייסבוק וה-“made in china”, דווקא כשהתחלנו להתרגל לפידבק מיידי על כל תמונה שהעלינו, תגובות אימפולסיביות ומוצרים זולים להחריד, עשויים פלסטיק ובעלי אורך חיים של מיצמוץ. לאור כל אלה מוצרים איכותיים, הנעשים בעבודת-יד ובמיומנויות קדומות נדמים כבעלי חיי-נצח, ונותנים תחושה שונה למושג “חפץ”.

ארבע-עשר הנשים נראות כאילו נלקחו כל אחת מסרט אחר, אבל תוך זמן קצר כולם נשטפות בפטפטת נשית עמוקה, מצחיקה ומשותפת לכל אישה באשר היא.

הדר קליידמן (27), כיאה לבעלת הבית, לבושה אריגים בצבעי-פסטל, מטפחת רכה לראשה, ואצבעותה קולעות סל סנסנים נוסף שישמש סל-מתנה למבקרים סקרנים, לצידה על המחצלת מנמנמת לה בת-ציון הקטנה, שכבר מרגע היוולדה פקחה את עינייה לעולם של נשים העסוקות בקליעה, אריגה, סריגה,כיור באדמה, ניפוץ צמר, לימוד על צמחי מרפא, רקמה תימנית ועוד…. נראה לי שבגיל שנה יש לה את כל הידע הנחוץ לבריאות הנפש בעולמנו הסואן.

מרכז “בחפץ כפיה” הוקם בתוך שכונת “עין-כרם” בירושלים. את המקום חלמה הדר לפני כשלוש שנים, כשיום שישי עמוס אחד תהתה איך תספיק להכין שבת, לנפץ קצת צמר, ולארגן את הבית, בעודה מהרהרת הגיעה חברה והשתיים גילו את הכח שבשיתוף מלאכות בין נשים. כמובן שגם פיתות נאפו, הצמר לובד, מאכלי השבת עמדו – והאווירה רק השתבחה עם העשייה והזכירה לשתיהן את הכח הגלום בעשיה נשית משותפת ומשתפת. בעבר כל המלאכות המוכרות לנו היו נטוות נרקמות ונוצרות במעגלי נשים, מאחר והצורך היה הישרדותי, הגברים עבדו בחוץ והפעילו שרירים נוספים (מעבר לקצות האצבעות על מחשב נייד) והנשים גרו קרוב זו לזו, ללא מסכים מפרידים. מלאכות יומיומיות כמו כביסה, אפיה, נקיון ויצירה היו קלות ונעימות יותר בחברותא.

היום השיתוף, המלאכות, והיחד אינם מובנים מאליהם, ואינם פשוטים לאישה שנשארת לבד עם תינוק קטן בבית דירות לא מוכר בלב העיר. הצורך החיצוני והפיזי אולי פחת, אבל סדנא אחת תשכנע אותכם שהצורך הנפשי רק גדל עם הזמן. המרחק מהקצב השפוי, המרחק מישיבה נינוחה בין נשים ובעיקר מפגש פשוט עם עצמנו הפכו למצרך נדיר ויקר.

בתוך מבנה אבן עתיק, עטור קשתות, אני פוגשת אותם – יותם והדר קליידמן, ליד מקווה מים פעיל, עצי תאנה ותוספות מעולם הפרמקלצ’ר אותם הביאו בעקבות קורס משמעותי שעברו יחד אצל טליה שניידר, מורת הפרמקלצ’ר הותיקה והמוכשרת. הקורס אגב, מתארח כאן במרכז בקיץ הקרוב!

בין צמחי המרפא אני מוצאת שרותי קומפוסט בעיצוב מעורר השראה, מולם עומד תנור בוץ מפואר לאפיית לחמים. במורד מדרגות האבן מקווה מים מתוחזק להפליא, נקי וממוסגר בצמחי מרפא מקומיים. החדר הנוסף משמש לגלריה שלא היתה מביישת גלריות בוטיק ברחבי העולם.

ברצפת הגלריה נמצא חלון מסתורי, במבט אחד אני צוללת לבריכת-מים עתיקה ונסתרת שנמצאת ממש מתחת למבנה. חלומי, כבר אמרנו?

בלוח אני קוראת על קורסים וסדנאות,  ומוצאת את השמות המובילים בארץ בכל אחד מהתחומים:

יונית קריסטל, שעושה עבודת קודש מקצועית, עמוקה ומהפכנית בתחום המלאכות הקדומות, כבר שנים עוסקת בחקר ושימור מלאכות נשכחות ומלקטת אותן במיומנות נשית מידי נשים זקנות האוצרות ידע הולך ונשכח למלאכות שעוד יהיו עוגן השפיות לבנותינו.

סורי ברוביזון, יחידה במינה, שמכנה “אחותי” כשמזהה אישה נוספת שאוחזת בפלך, נול או צמר טבעי, סורי שיקמה ומחיה את תל-שילה במלאכות עתיקות ותוך כדי אריגת מנשאים בכותנה שהיא צובעת- מפזרת השראה עמוקה לנשים בכל הנוגע לאריגה, טוויה, צביעה, ליבוד ועוד.

טליה שניידר, מורת הפרמקלצ’ר המנוסה והותיקה, שעוד לפני שיכולתם להגות “פרמקלצ’ר” כבר שידרגה והתאימה את את השיטה לישראל במקצועיות ובחן נדיר ואיכותי. היום בנוסף למגוון הספרים מציעה טליה מגוון קורסים ובינהם, “מהגינה למטבח”, עוד צעד להעמקת מלאכות נשיות בחידוש מקומי.

השמש מטפטפת ושוקעת, הנשים סביבי כבר מחפשות סיבה לחזור שוב, ומוזגות סיבוב אחרון של תה לואיזה (הספקנו להחליף). אני יוצאת מבין הקשתות וריחות התבלינים מלווים אותי לרחוב שבאופן סימלי נקרא “דרך האחיות”

אני מהרהרת בגמרא
שטענה ש” 10 קבין של יופי ירדו לעולם, 9 נטלה ירושלים”-
ותוהה מתי יתגלו שמונת הנוספים…