בשנת 2000, שנת הי”ב שלי, זכיתי להצטרף למשלחת לפולין של הנוע”ל. את התחושה שזכיתי הרגשתי כבר אז, אך עברו כמה שנים טובות עד שבאמת יכולתי להבין את המשמעות המלאה שלה. חבריי לספסל הלימודים, שנסעו לפולין בכיתה י”א, חזרו עם סיפורים שנדמו יותר לטיול שנתי מאשר למסע משמעותי, וידעתי שכך יהיה עוד לפני שהם נסעו. בלי יותר מדי מה כן, ידעתי שהוזלת הזיכרון היא לא משהו שאני רוצה לקחת חלק בו. גם ככה מספיק קשה לי עם הדיאלוג עצמו של זכרון לאומי (אז פחות מהיום) כך שלכל הפחות  אני רוצה לעשות את זה כך שיהיה משמעותי ומעשיר, בניגוד למקובל כשחווים את המסע הזה כמו טיול ליוון רק בצירוף קור ומוזיאונים.

האמת, שהחוויה הייתה הרבה יותר עוצמתית ממה שהצלחתי להכיל אז, ולקח לי שנים לעבד אותה בצורה מספקת. היו הרבה שיאים, שיעורים חשובים ולמידה במסע הזה, אך השיא מבחינתי, זה שעשה לי צמרמורת בגב כל פעם שנזכרתי בו, שנים אחר-כך, לא היה בטקס המרגש בטרבלינקה, או בסמטאות אשוויץ, אלא במשא דברים של גלעד בבצ’וק (מרכז המסע, לימים נפגשנו שוב במכון לחינוך דמוקרטי) בדז’לנה 34, וורשה.

אחת הסיבות המשמעותיות שעושות את המסע של הנוער העובד והלומד למשמעותי הוא ההתמקדות במרד על פני הזיכרון והשכול, עבורי לפחות. זה לא שלא זכרנו או ביקרנו במחנות ההשמדה. אך העיניים היו נשואות אל אלו שקמו ועל אף חוסר הסיכוי, החליטו למרוד ולהתנגד. מרד גטו וורשה הוא אחת האבנים המשמעותיות במסע (וזה כך עד היום, עד כמה שידוע לי).

דז’לנה הוא, לכאורה, סתם רחוב וורשאי בן זמננו, אך לא כך היה בזמן המלחמה. בדז’לנה 34, ממש תוך כדי המלחמה, פועלת קומונה של חברי תנועת החלוץ, שמפעילה בית תמחוי (ומחלקת את המעט שיש לה), מדפיסה כרוזים מחאתיים ומפיצה אותם ברחבי הגטו, ואף מקיימת סמינר למדריכי ורכזי תנועות הנוער, כל זה כשהיא פועלת ומולה, מעבר לרחוב, ממוקם בית הסוהר פאביאק הרוחש, מן הסתם, אנשי משטרה וכוחות מזויינים, גרמנים ופולנים.

קבוצת חניכים במסע יושבת ומשוחחת למרגלות דז’לנה 34

לא הזיכרון אודות אנשי החינוך האמיצים של הקומונה בדז’לנה 34 הצליח לגעת בי כל-כך, אלא דווקא רבע שעה של מילים, לא פורמליות, מעומק הבטן, במעגל גדול של מאה-מאתיים משתתפים. לאחר שעתיים שבהם למדנו את סיפורו של המקום, גלעד כינס את כולנו, וביקש מאיתנו לא להטיל אשמה – לא על הגרמנים, לא על יהודי הגטו, ולא על המורדים, ולקחת אחריות. “כשתחזרו הביתה”, גלעד אמר, עומד תחת פנס הרחוב בלילה קר, “המקום והסיפור יהדהדו בכם, אך במקום האימרה “לזכור ולא לשכוח” השאלה שצריכה להיות שם, גדולה וברורה היא איך אני, ביומיום שלי, במעשים הכי קטנים שלי, יוצר מציאות שבה סיפור נורא כמו שואת עם לא יוכל להתרחש בשנית“ (זה לא ציטוט, אך זאת אכן הרוח).

שואת עם, או שואה באשר היא.

תקומה וקיימות

השורשים ק.ו.ם וק.י.ם קרובים זה אל זה בצורה ובמשמעות, אך הפעלים קם וקיים מציגים הבדל מהותי באורך הפעולה. בעוד שלקום זאת פעולה קצרה עם סוף והתחלה ברורים, להיות קיים היא פעולה שאינה כפופה לזמן. אם לומר זאת במילים פשוטות יותר, לא מספיק לקום, צריך גם לדעת להתקיים.

אני לא בטוח שאני יכול לשים את האצבע על מתי בדיוק הבנתי שהעתיד החיובי שאני מדמיין לא כרוך סביב תקומה אלא סביב קיימות, אך אני בטוח שכשזה התחוור בפני, לאותו יום בד’זלנה 34 היה תפקיד חשוב, אם במודע או בתת-מודע.

המסע לפולין בכלל, והערב שבילינו בתל ההריסות בד’זלנה 34 בפרט, שינה כליל את יחסי לזכרון לאומי. זיכרון השואה לשם זיכרון הוא נבוב וריק מתוכן. המתים לא זקוקים לכך שנזכור אותם. הם לא זקוקים לכלום, הם מתים (עם כל הכבוד). לזכרון יש תפקיד חשוב רק כשהוא מניע בתוכי רצון ומחוייבות לעתיד חיובי.

לתקומה אין מה לומר על העתיד. היא אילמת מולו. הקיימות, עם זאת, מקפלת בתוכה חזון לחיים בריאים, בגוף ובנפש, עבור כל היצורים החיים ככל שניתן.
ללא טקסים, בלי החולצה השחורה עם התלאי הצהוב, ללא השירים הנוגים שנטחנו עד דק, בלי קדיש וללא אל מלא רחמים.

דאגה לאדם ולאדמה. כך ראוי לזכור.