המאמר נכתב על-ידי גרהאם ברנט. את המקור תוכלו למצוא כאן.

לפעמים נדמה שמספר ההגדרות לפרמקלצ’ר הן כמספר הפרמקלצ’ריסטים. בעקרון זה עניין חיובי ובריא, כי זה מעיד על כך שהפרמקלצ’ר חיה, מתפתחת ומעצבת את גוף הידע, ולא אוסף חוקים וכלים סטטי ומת (למעשה, ה-PERMA בפרמקלצ’ר הוא ממש מטעה. הפרמקלצ’ר היא ההפך הגמור מ”פרמננטי”!). אחד מהמאפיינים שמפרידים את הפרמקלצ’ר מהרבה דיסיפלינות אחרות בנות זמננו הוא הנטייה שלה להמנע מההפרדות בין העולם האקדמי וה”שטח” – וזה לרוב לא המצב בתרבותנו בה המומחים מתעקשים על להפריד את החלק השמאלי של המוח מחלקו הימני אך לעולם לא מלכלכים את הידיים. במילים אחרות פרמקלצ’ר היא לא “רק תיאוריה” או “רק פרקטיקה”, אלא סינתזה הוליסטית בין השניים.

תכנון פרמקלצ’ר טוב עומד על פיתוח כלים ומתודות להתבוננות, איסוף נתונים, הסקת מסקנות ופתרון בעיות על ידי עבודה עם הדפוסים הטבעיים (מודעות אינטואיטיבית והתכווננות למסרים ולאנרגיה שמגיעים מכל החי, הצומח והדומם הטבעי שמסביבנו. בחברות מסורתיות, החוכמה והידע עברו, באופן טבעי, במורד הדורות – תצורות הצומח, סיפורה של האדמה, השירים של הקרקע ומה כל זה אומר… אבל רובנו, אם כי לא באשמתנו, שכחנו.

אנו חיים בחברה מתועשת וממוסחרת בה המעגלים הטבעיים הופרו. רובנו פשוט כבר לא מכירים בערכים ולא מחזיקים בידע ובכלים שהורינו ביקשו להוריש לנו [הורינו כתואר כללי לדורות קודמים, ולא להורים הביולוגים שלנו שככל הנראה גם הם לוקים באותה תסמונת – הערת המתרגם]. אך אם גורלנו הוא שוב לחזור ולהתחבר [לאותו ידע, ולאותם מעגלים טבעיים], נאלץ ללמוד מחדש ומאפס את הדרכים המקיימות, וזה לא הולך להיות קל. רובנו נזדקק לאבני מדרך ומשען ככל שנתקדם בדרך, וממש באותה צורה בה אנו מאריכים את ידינו ורגלינו כשאנו משתמשים בכלים לעיבוד אדמתנו, אנו יכולים לפתח “כלים מחשבתיים” שיאריכו את האינטואציה הטבעית שהתנווה בנו ולהקל על המשימה.

בהיותו מעוצב על ידי הדרך בה באמת אנשים לומדים מהתנסות “מעגל הלמידה הפעילה” הוא כלי מחשבתי שכזה אותו כדאי להוסיף לארגז הכלים שלנו.  למרות שאפשר לחשוב ששלפנו את זה מתוך ספר הדרכה שרירותי לקאוצ’רים, במציאות מעגל הלמידה הפעילה (מל”פ) הוא פשוט כלי רב שלבי ומעגלי לניתוח למידה שעוקב אחרי דפוס של עשייה, רפלקציה, חשיבה ומחקר, ותכנון. כמדומני שרובנו, במידה רבה, מנהלים את הלמידה שלנו בצורה זו גם ככה ברמה לא מודעת, כך שאולי אנו לא מרגישים את הצורך לעבור בתוך שטנץ פורמלי כזה או אחר על מנת לתעד את התהליך. עם זאת, עבור אנשים כמוני, שנוטים לחשוב בצורה מאוד אסצוציאטיבית ומקוטעת, הכלי הזה, כאשר הוא מיושם באופן מודע ומכוון, עשוי להיות מאוד שימושי מפעם לפעם.

העץ הנכון, המקום הלא נכון

זה לא חייב להיות תהליך כבד וקפדני.
בביתי, יש לי חצר אחורית קטנה, לא גדולה מ40 מ”ר, בה שתלתי מספר עצי פרי, בעיקר בהרכבות. לפני כמה שנים חבר נתן לי עץ שזיף הדובדבן (Cherry plum, Prunus cerasifera). באותו זמן גובה העלווה הייתה 15 ס”מ, והוא נראה ידידותי ורגוע למדי בעציץ שלו. כעבור חמש שנים העץ בגובה שישה מטרים, ולא מראה שום סימן שהוא מתכוון לעצור. בסה”כ הוא עץ יפה מאוד עם פרות זהובים שנמסים בפה, ובמובנים מסויימים זה משמח שהוא משגשג כך. עם זאת, אני חושב שעלי להתמודד עם העובדה שזה המקום הלא נכון בשבילו ושעלי לגדוע אותו. אולי רק אגזום אותו, או אנסה לייחר אותו ולשתול את הייחורים באתר יותר מתאים, כמו יער מאכל קרוב שבו אנסה “לאלף” את העץ לצורה של גדה חיה מניבה… אני די בטוח שזהו סיפור קלאסי אודות חלקת הפרמקלצ’ר הממוצעת, אך אולי נוכל ללמוד משהו אם נבחן כיצד נוכל ליישם את מעגל הלמידה הפעילה על שלביו במקרה הזה.

ספירלת הלמידה הפעילה

חשיבה ומחקר

לפני שש או שבע שנים קראתי איפה שהוא שעצי שזיף הדובדבון הם די טעימים והחלטתי שאני רוצה לגדל כמה בגינה שלי.

תכנון

זיהיתי מקום בגינה בו חשבתי שעשוי להיות מתאים לשזיף הדובדבן.

עשייה

שתלתי שתיל קטן בגובה 15 ס”מ שחבר נתן לי במתנה.

רפלקציה

שש שנים מאוחר יותר והשתיל הקטן נהיה גדול, שישה מטרים ועוד ידו נטויה, כך שברור ששתלתי אותו במקום לא מתאים. עכשיו אני עולה בספירלה ומתחיל את המעגל השני.

חשיבה ומחקר

שאלתי שאלות, קראתי ספרים ושוחחתי עם אנשים אודות עצי שזיף הדובדבן, קיבלתי תובנות, דעות וזוויות חשיבה שונות, ואספתי מידע אודות העץ.

תכנון

עכשיו אני תוהה מה הדבר הנכון לעשות – האם לגזום אותו? לעקור אותו? לעזוב אותו במנוחה ולקוות שיפסיק לגדול? האם כדאי שאשתול שזיפי דובדבנים ביער המאכל שלי? ככה כמו שהם, או גזומים לגדר חיה?

עשייה

בתקווה שאעשה את ההחלטה הטובה ביותר מבין האפשרויות שיש לי עם המידע שעכשיו ברשותי וההערכות שכעת אני מסוגל לעשות.

רפלקציה

שבה כנראה שוב יתחוור לי שעשיתי החלטה שגויה ואחזור שוב לתחילת מעגל הלמידה לפעם נוספת. או שאולי דווקא הצלחתי הפעם – והמעגל ימשיך עם תהייה חדשה אודות כיצד אני יכול להשליך את השיעור שקיבלתי והידע שצברתי למצבים אחרים

טוב, אז אולי מה שתארתי כאן הוא פשוט מובן מאליו עבור רובנו, ובכל זאת – עם יד על הלב – כמה מאיתנו לא ממש משתמשים או משתתפים במעגלי למידה פעילה ופשוט חיים את החיים תוך כדי שעושים את אותן הטעויות שוב ושוב?
אם התגובה שלי הייתה: “נו טוב, עץ השזיף דובדבן הזה הוא פשוט קצת גדול מדי בשביל הגינה שלי. נו מילא, אז אני אכרות אותו ואשים עוד אחד בדיוק כמוהו באותו המקום, ואולי עם קצת מזל הוא לא יצמח כל-כך הפעם”, אז כנראה שלא הייתי לומד מהניסיון שלי בכלל… ממש בדיחה עצובה. מי יכול להיות שוטה כל-כך?
עם זאת, כמה מאיתנו מתנהלים בדיוק כך עם הדברים הממש חשובים, כמו קשרים בין אנשים, התנהגויות, עם הדברים הפחות מוצלחים בחיינו שגורמים לנו לכעס, עצב ואכזבה, פעם אחר פעם?

אפשר גם להתרחק ולהסתכל על הכול ברמה הגלובאלית, וזה לא דורש יותר מדי כדי להבחין שאנחנו חיים בחברה / תרבות / עולם שבוודאות לא לומד/ת מהניסיון. אנחנו יודעים שגזי חממה, זיהום, סחף קרקע, חקלאות תעשייתית, תחבורה מודרנית, מיליטריזם, צרכנות וכו’ “דופקים אותנו” והורגים אותנו, אבל האם אנחנו, כמין האנושי (הגדול, החכם, החזק) מתבוננים, סופגים, ומתקנים את דרכינו? זה לא נראה כך מהמקום שבו אני עומד…

נכון לזמננו, מעגל הלמידה הפעילה וכלים מחשבתיים יצירתיים ופוזיטיביים אחרים לא ממש נלמדים בבתי הספר ברחבי העולם [יוצאים מן הכלל הזה, לכל הפחות, בתי הספר הדמוקרטים, לפחות אלו שאני ביקרתי בהם ]. אך באמצעות “חשיבה גלובאלית, עשייה מקומית” או ב”להתחיל בקצה האף שלנו”, אנשי הפרמקלצ’ר וסוכני שינוי אחרים יכולים לעשות שימוש חיובי בטכניקות כאלו, במיוחד בתוך מרחבים קבוצתיים וקהילתיים, כשלמפגשים יש את הנטייה להיות ארוכים, משעממים, מרחיקים ומקלטגים. תשומת לב ממוקדת למעגל ה”עשייה, רפלקציה, חשיבה ומחקר ותכנון” יכולה להעניק משמעות וערך כששואלים שאלות כמו “למה הקואופרטיב שלנו לא מצליח לגייס עוד אנשים?”, “איך אפשר לפתח ולקדם תחבורה מקיימת בישוב שלנו?”, “איך נוכל להחליף את הגינון הציבורי בעיר לגינון אכיל?” או “איך נוכל לצמצם את צריכת האנרגיה במשרד של הארגון לאפס?”. באותה מידה מעגל הלמידה הפעילה יכול לתמוך בתהליכים דומים גם בהקשר של התפתחות אישית, במיוחד אם אנחנו נעזרים במסגרת תומכת.

המסגרת התומכת ללמידה פעילה (קבוצת תמיכה בחזון – Vision Support Group)

מסגרת תומכת ללמידה פעילה (לעיתים נקראת גם קבוצת תמיכה בחזון) בדרך כלל תכלול בין שלושה לארבע אנשים שמסכימים להפגש על בסיס קבוע, נניח כל שבועיים, כל חודש או כל חודש וחצי, על מנת לדון ולהעניק משוב על הנושאים המשותפים. כל אדם ידבר בתורו, ללא הפרעות, בין 20 ל-30 דקות, כששאר הקבוצה תעניק לו קשב ברמה גבוהה. כבר כשלעצמו מרחב שכזה הינו נדיר במהירות הפסיכית של החיים והפרעות הקשב והריכוז שנגרמות כתוצאה מזה בחברה שבה אנו חיים – הקשבה חיונית היא מיומנות שיש ללמוד ולתרגל. חשוב מאוד להדגיש כי המטרה של המפגש היא יותר לאפשר לדובר מרחב בו הוא יכול להבהיר את מחשבותיו בעצמו דרך התהליך מאשר למצוא פתרון או עצה ביתר הקבוצה. “לעבוד על הדברים” על ידי, תרתי משמע “לחשוב בקול רם” ובכך למצוא את הדרך האישית קדימה.

על מנת שהמסגרת תהיה מוצלחת היא דורשת שנציב בבסיסה מספר כללים המוסכמים מראש על ידי כל המשתתפים (מעין חוזה קבוצתי). כללים אלו עשויים להיות חלק או כל הכללים הבאים:

• זמן שווה לכל המשתתפים לשאת דברים.
• להקשיב ולהיות שם עבור האדם שמדבר.
• לא להפריע באמצע.
• לא לשפוט
• לא “להציל” – או להציע עזרה או עצה, ככל שהכוונה טובה (זכור, זה המרחב שלך להבין את הבעיות והפתרונות להם).
• לדבר בגוף ראשון, לקחת בעלות על ההצהרות שלי – “אני חושב…”, “אני אומר…”, במקום “אנחנו חושבים…”, “אנשים אומרים ש…”).
• המשך הפגישה
• מה שעולה בקבוצה נשאר בקבוצה (מסגרת מוצלחת ללמידה פעילה נשענת על אמון ועל יצירת מקום בטוח)

מפגשי הקבוצה יהיו קצובים בזמן עליו הוסכם מראש, על מנת להפריד את המפגש מפעילויות אחרות שעשויות להתקיים במקביל. כדאי לסיים את המפגש בטקס קטן כמו מחיאת כף או צלצול פעמון על מנת לסמן את נעילת המפגש ולהזכיר שמה שעלה בקבוצה לא ממשיך איתנו הבייתה או, נניח, לפאב אליו אנחנו יוצאים כחברים אחרי המפגש.

זה עוזר ליצור את התנאים המתאימים בצורה מכוונת – אווירה לא רשמית, אור רך, ללא הפרעות, כיסאות נוחים (אולי בכלל כריות על הרצפה?), כיבוד ומשקאות מרעננים ולא-אלכוהוליים. המרחב הזה עשוי להיות בכל מקום – הסלון שלך או החצר האחורית שלו יתאימו בול.

ארבעת השאלות

למשתתפים במפגש עשוי להיות יותר קל אם יהיה להם מתווה כלשהו בעזרתו הם יכולים לארגן את החשיבה. ארבעת השאלות הבאות עשויות להיות שימושיות כמתווה שכזה, ומשתמשים בהם לעיתים קרובות כמפגשי תמיכה כאלו בין מתכנני פרמקלצ’ר.

מה הולך טוב? זו היא דרך מעצימה לרפלקציה ולחגיגת ההשגים שלנו עד כה והיכולת שלנו להצליח. השאלה בכוונה מועלת ראשונה על מנת לתת טון חיובי, קונטרסט להרגל האנושי כל-כך של להתלונן ולראות את עצמנו ואת התנאים בהם אנו פועלים באור שלילי.

מה טעון שיפור? איפה אני מוצא את הקשיים? מה יכולתי לעשות שונה? פעמים רבות הפעולה הפשוטה של לדבר על מה שנראה כמגבלות, מחסומים וקשיים יכולה להאיר את הדרך קדימה, בפיתוח של זוויות התבוננות שונות ומענים אלטרנטיביים שמצמצמים את הקשיים או מציגים אותם באור שונה… זכרו ש”הבעיה היא הפתרון”.

מה החזון? לאן אני מנסה להגיע? כדאי להקדיש זמן על מנת ליצור תמונה ברורה בדמיוננו של המקום אליו אנחנו רוצים להגיע. בניית חזון ברור ככל הניתן ככל הנראה הוא השלב החשוב ביותר בדרך להפיכת החזון למציאות, בין אם זה לבנות את ביתך בעצמך, להפחית את טביעת הרגל האקולוגית שלך לאפס, להקים משק זעיר שיספק את כל מזונך, או להבחר למועצת העיר.

מה הצעד הבא בר ההשגה? ככל שאנו מתקדמים להבנה שחזון ברור הוא פתח לשינוי, עלינו לזכור שכמו בכל מסע אחר יש לחלק אותו לצעדים, או שלבים, שניתן לנהל אותם. מה הדבר שאתה יכול לעשות היום, ממש עכשיו, שיקדם אותך לכיוון החזון? להרשם לקורס גינון שקיבלת אליו אתמול פרסום? לתקן את האופניים? להצטרף לבנק הזמן? בדיוק כמו שכשאתה נוסע מירושלים לאילת, והשלטים משתנים לאורך הדרך, כך גם הצעדים הבאים (ברי ההשגה) יתבהרו ככל שתתקדם במסע האישי שלך. וזכור שאלו הצעדים שלך ולא של אף אחד אחר.

כעת אולי נראה לך קצת מוזר להשתמש “על אמת” במעגל הלמידה הפעילה, במסגרת התומכת ובארבעת השאלות. זה אולי קצת מקרטע ומלאכותי בהתחלה, אך ככל שהתרגול יתקדם, הכלים ישתפשפו ויאפשרו לרגשות ורעיונות לעלות, רגשות ורעיונות שבדרך כלל איננו רגילים לבטא באופן חופשי. המתרגל יכול להרשות לעצמו לשבור דפוסי חשיבה וקבעונות, לצחוק הרבה, לבכות, להשאר ללא מילים ולעשות טעויות שבדרך כלל לא היה מרשה לעצמו. באופן פרדוקסלי, מה שעשוי להראות כמו גישה מובנית מדי, עשוי דווקא לשחרר מחשבה פרועה, זוויות הסתכלות חדשות וגישות רעננות, שיובילו לתובנות עמוקות ויצירתיות אותה נוכל ליישם בעבודת הפרמקלצ’ר שלנו.

המאמר נכתב על-ידי גרהאם ברנט. את המקור תוכלו למצוא כאן.

אחרית דבר

אמנם לא הקפדתי על תרגום מדוייק ומדוקדק (אפשר לקרוא לזה תרגום חופשי+), אך לא התערבתי לכותב בדבריו. כעת אוכל לומר מילה או שתיים משלי על שלושת הכלים אותם גרהאם מציג כאן.

מעגל (או ספירלת) הלמידה הפעילה – אני מקווה יום אחד לכתוב על זה קצת יותר. כרגע רק אציין את הדמיון האדיר שיש בין ספירלת הלמידה הפעילה לבין ספירלת אי הידיעה של החינוך הדמוקרטי (חפשו את ספרו של יעקב הכט, “החינוך הדמוקרטי” ותווכחו בעצמכם). על זה אפשר לומר – אי אפשר לעצור רעיונות טובים. הם עולים בבת אחת במקומות שונים.

קבוצת התמיכה – גרהאם מציג את קבוצת התמיכה כאלמנט שמחזיק את ספירלת הלמידה הפעילה. למען האמת, הספירלה היא תהליך אישי, וגם ללא הקבוצה ניתן להעזר בה בתכנון. ראיתי רבים משתמשים בספירלה בעבודה עצמית, ואני בעצמי משתמש בה הרבה (למשל, אם מעניין אתכם לראות את הספירלה בפעולה, ראו את הסרטון הזה אודות איך נראה אתר “בידיים” כתכנון פרמקלצ’ר). גם על התוכן של הקבוצה יש לי מה לומר, וגם כאן אציין תהליך דומה שעברתי במכון לחינוך דמוקרטי (שם קראנו לזה החממה). בסדנא הקהילתית לקיימות  אנחנו מקיימים קבוצת תמיכה שכזו (העונה לשם P.A – פרמקלצ’ריסטים אנונימיים). אנחנו קצת פחות מינימליסטיים לגבי מה אפשר לשפוך כתוכן לתוך הקבוצה מאשר הקבוצה שגרהאם תיאר למעלה. בעתיד אולי אכתוב גם על התהליך הזה.

ארבעת השאלות – ההשגה הזאת היא אולי ההשגה הכי חריפה מכל השלוש. גרהאם מציג את ארבעת השאלות ככלי איזוטרי, בחטף, בסוף המאמר, משהו נחמד שיכול לעזור לשאול את השאלות כשאנחנו נשארים ללא מילים בזמן קבוצת התמיכה. אני מרגיש שזה קצת ההיפך. ארבעת השאלות, פשוטות ככל שיהיו, הן כלי גמיש, שאפשר ורצוי להשתמש בו בכל שלב בתכנון פרמקלצ’ר, ובכל שלב בספירלת הלמידה, בטח ובטח שבשלב הרלפקציה. מקווה להרחיב גם עליהן במאמר נפרד, אבל הייתי חייב לפחות לתת התחייסות קטנטנה כי פשוט לא יכולתי להתאפק.