מזון מהונדס גנטית הוא כנראה אחד מהנושאים הכי מדוברים (שלא לומר שנויים במחלוקת) בעשרים השנים האחרונות – בקרב שוחרי סביבה וקיימות, בקהילה המדעית וגם בקרב הקהילה החקלאית עצמה. יש מליון טענות שונות לכאן ולכאן לגבי הבטיחות של מזון מהונדס גנטית לבני אדם ולבעלי חיים, שיחרור של אורגניזמים מהונדסים גנטית לסביבה וגם על ההשפעה של זרעים בעלי על החקלאים בעולם בכלל ובעולם השלישי במיוחד (מה שלא נוגע רק להנדסה גנטית), ועוד ועוד. כל אלו הם נושאים שאני לא הולך להתעסק בהם כי הן נורא טעונים ותכלס – כי אני חושב שהם לא רלוונטיים. הטענה שאני רוצה להתייחס אליה היא הרבה יותר שורשית ובסיסית ובלעדיה כל הטענות האחרות אינן רלוונטיות. השאלה שאני רוצה להעלות היא זו:

האם מזון מהונדס גנטית הוא הכלי הטוב ביותר שיש ברשותינו אם המטרה שלנו היא להאכיל את העולם ולספק ביטחון תזונתי לכמה שיותר בני אדם לאורך זמן ממושך?

המהפיכה התעשייתית השניה

עכשיו אני כאילו אדבר על משהו אחר לגמרי ואחזור מאה שנים אחורה בזמן למה שנקרא “המהפכה הירוקה”. או כמו שאני מעדיף לקרוא לה – המהפכה התעשייתית בחקלאות, משום שזה מה שהיא עשתה בפועל – היא הפכה את החקלאות לסוג של מפעל ואת גידול הצמחים לסוג של פס נע – כמויות גדולות של פריטים מאותו צמח (או בע”ח לצורך העניין) שמגודלים על אותו “פס”, מטופלים באמצעות מיכון כבד, מרוססים ומדושנים תדירות ובאופן כללי מקבלים טיפול שמזכיר מאוד מוצרים במפעל.

שיפט מעניין שקרה מאז אותה מהפיכה הוא בגישה שלנו כלפי זנים שונים של צמחי תרבות. בעוד שפעם היה הרבה יותר מקום למגוון של זנים משום שהגידולים היו בקנה מידה קטן יותר (ולא בגישה של “פס נע”), פתאום לא הייתה ברירה אלא להצטמצם לכמה שפחות זנים מכל צמח על מנת לייעל את ה”ייצור” שלהם. משום שהתמקדנו בפחות זנים, עכשיו נהיה לנו הרבה יותר דחוף להתחיל ולשפר אותם – אם במשך אלפי שנים שיפרנו את צמחי התרבות שלנו באיטיות, תוך ברירה של הצמחים החזקים והטעימים ביותר (שלא תמיד הייתה חפה מטעויות), במאה האחרונה עשינו כמויות עצומות של שינויים גנטיים – באמצעות הכלאה של זנים, מוטגנזה ולאחרונה גם הנדסה גנטית. כל זאת נעשה בחיפושינו אחר הזן המושלם שיהיה עמיד ביותר בפני מחלות ומזיקים, יהיה מזין ושופע, ידרוש מעט תשומות כגון מים, דשנים וחומרי הדברה וכו’. למעשה בזה התבטאה עיקר הקדמה החקלאית במאה האחרונה – פיתוח של זני תרבות חדשים, ועל הדרך גם דשנים וחומרי הדברה שונים כדי לטפל בהם. מאז עליית ההנדסה הגנטית, התחומים האלה אף התחברו כאשר מונסנטו החלה לייצר זנים של סויה ותירס אשר עמידים בפני קוטל העשבים שלה RoundUp.

מונוקולטורה והאכזבה הירוקה

אך למרות ההבטחות הגדולות של המהפיכה הירוקה וכל מה שבא אחריה, היא התבררה כאכזבה. כך כותב מיגל אלטיירי (Altieri) במאמרו Scaling up Agroecology:

“The Green Revolution, the symbol of agricultural intensification not only failed to ensure safe and abundant food production for all people, but it was launched under the assumptions that abundant water and cheap energy to fuel modern agriculture would always be available and that climate would be stable and not change.”

כל חומרי ההדברה והמיכון החקלאי מבוססים על דלקים פוסיליים שמחיריהם הולכים ועולים בשנים האחרונות (מי אמר שיא תפוקת הנפט?), תופעות אקלים קיצוניות הופכות לשכיחות יותר ויותר וההשפעה שלהן על החקלאות כבר מורגשת, אנחנו מאבדים כמויות עצומות של אדמה בכל שנה ואני יכול להמשיך ולמנות בעיות עוד הרבה מאוד זמן, אבל לא בזה אני רוצה להתמקד. מה שחשוב בעיני להבין הוא שכל אלו הם רק סימפטומים של תפיסה בסיסית שגויה לגבי חקלאות, שאמנם הפכה לדומיננטית במיוחד במאה האחרונה, אך היא קיימת הרבה לפני כן.

כפי שראינו קודם, התפיסה החקלאית המקובלת היום מתמקדת בצמח הבודד ומנסה לייצר כל הזמן את הזן המושלם של צמח X. זה מסתדר יופי, משום ששיטת הגידול המקובלת היום היא מונוקולטורה – אלפי ומאות אלפי פריטים מאותו זן גדלים בשורות מסודרות – הרי שזה רק הגיוני להתמקד בהבאה של אותו זן יחיד לשלמות.

אבל כאן מסתתר הקאץ’ – כשאנחנו מסתכלים על צמח בתור מוצר בודד ומנותק מהסביבה שלו, אנחנו שוכחים שמדובר באורגניזם חי וכמו כל אורגניזם חי הוא תלוי במערכת האקולוגית שסביבו. הצמח הבודד מעולם לא היה הבעיה, זו הסביבה שלו שלא עושה את העבודה. איזו מערכת אקולוגית יכולה להיות בשטח של מה שיש בו זה שורות על גבי שורות של פריטים מאותו זן, וכל אורגניזם אחר שמגיע לשם פשוט מושמד? למעשה כאן מסתתרת הבעיה של המערכת החקלאית המודרנית – היא פשוט לא מתמקדת בדבר הנכון.

חקלאות כמערכת אקולוגית

זה נראה שסטינו מהנושא, אז בואו נחזור אחורה – דיברנו על כך שבמאה השנים האחרונות החקלאות התמקדה ביצירת זני התרבות המושלמים, כאלו שיהיו מזינים וטעימים, עמידים וחזקים, חסכוניים וקלים לגידול. למעשה אנחנו מבקשים שצמח בודד (בעזרתם של דשנים, חומרי הדברה והרבה דלק) יעשה את כל מה שקורה באופן טבעי במערכת אקולוגית. אך האם יש בכך הגיון? האם אנחנו לא מנסים להמציא את הגלגל?

 בעשורים האחרונים התפתחה בכמה מקומות בעולם במקביל תפיסה חדשה לחקלאות – יש שיקראו לזה חקלאות פרמקלצ’ר ויש שיקראו לזה אגרואקולוגיה, אבל התפיסה היא אותה תפיסה – יש להתייחס לגידולים החקלאיים כמערכת אקולוגית יצרנית ולתכנן אותה בחכמה, על מנת שזו תייצר כמה שיותר מזון ושירותים אקולוגיים, כל זאת במינימום השקעה של תשומות חיצוניות (כגון דשנים, חומרי הדברים, השקיה וכו’).

 שימו לב שלא מדובר בחקלאות אורגנית או בחקלאות “טבעית”, אלא בתכנון מושכל שמשלב ידע חקלאי (מודרני ומסורתי) עם מדעי החיים והאקולוגיה. באמצעות מגוון של טכניקות כגון פוליקולטורות, יערות מאכל ומערכות משולבות של בעלי חיים וצמחיה ניתן לקבל את כל אותם דברים שאנחנו מנסים להשיג בהשבחה של זנים יחידים – עמידות בפני מחלות ומזיקים, ערך תזונתי גבוה וטעם משובח וחיסכון בתשומות חיצוניות. אלא שעל הדרך אנחנו זוכים בעוד יתרונות, כגון עמידות בפני שינויי אקלים וצמצום פליטות פד”ח, הגברת פוריות הקרקע לאורך זמן, חיסכון במים והעלאת המגוון הביולוגי, ואפילו כל מיני תועלות חברתיות וכלכליות שאני לא אתייחס אליהן כאן (ראו מאמרים לקריאה נוספת בסוף).

אבל האם זה באמת עובד? בפירוש כן. היום יש לנו כבר שפע של ראיות לכך שמערכות אגרואקולוגיות יכולות להאכיל את האנושות ואף לעשות זאת טוב יותר מהחקלאות הקונבנציונלית. החל ממאמרים קטנים יותר כמו Reducing Food Poverty with Sustainable Agriculture מ-2003 ועד ה-IAASTD הענק של האו”מ, ניתן לראות שיפור משמעותי (הציטוט מאותו מאמר של אלטיירי):

“A re-examination of the data in 2010, the analysis demonstrates the extent to which 286 interventions in 57 “poor countries” covering 37 million hectares (3% of the cultivated area in developing countries) have increased productivity on 12.6 million farms while improving ecosystem services. The average crop yield increase was 79%.”

ישנן היום כמויות עצומות של פרויקטים בתחום, בכל רחבי העולם, ואף על פי שאנחנו לא שומעים על זה כלום, הם מאוד מצליחים. הנה כמה דוגמאות קצרות במספרים:

• Foresight Global Food and Farming project של ממשלת בריטניה ביצע סקירה של 40 פרויקטים ב-20 מדינות שונות באפריקה שבהן החלו לפתח פרויקטים של אינטנסיפיקציה חקלאית בת קיימא בשנות ה-90 וה-2000. זה כלל מגוון רחב מאוד של פרויקטים – יערות מאכל, שימור קרקע, ניהול מזיקים, השבחת זנים, חקלאות בע”ח ועוד. בתחילת שנת 2010 נרשמו מגוון של הישגים שמהם נהנים יותר מ-10 מיליון חקלאים שמנהלים שטחים של כמעט 130 מיליון דונם בסה”כ. ב-95% מתוך הפרויקטים שהמטרה שלהם הייתה להגדיל את התפוקה החקלאית, הייתה עליה של בין 50% ל-100% בתפוקת הדגנים. התפוקה החקלאית הכוללת עלתה בכולם. בנוסף לכל אלו, נרשמו גם תועלות לקהילות, לאנשים ולטבע.

• בהערכה של 16 יוזמות ופרויקטים אגרואקלוגיים ב-8 מדינות שונות באסיה מ-2009 של Pretty and Hine מצאו שכמעט 3 מליון בתי אב שיפרו את התפוקה החקלאית שלהם על פני כמעט שטח של כמעט 50 מליון דונם. הגידול המשמעותי ביותר הוא במערכות שמושקות ממי גשמים, אך גם במערכות מבוססות השקיה הייתה עליה קלה בתפוקת הדגנים וכן תפוקות נוספות מאלמנטים יצרניים שונים, כגון גידול דגים באורז וירקות על הגדות שלו.

• סקירה של מספר יוזמות אגרואקלוגיות בדרום אמריקה שבוצעה במהלך שנות ה-90 הראתה שקומבינציות מסורתיות של צמחיה ובע”ח יכולות להגדיל את התפוקה החקלאית כאשר משפרים את המבנה הביולוגי של החווה ועושים שימוש יעיל במשאבים מקומיים. רוב השיטות האגרואקולוגיות שמקודמות על ידי מלכ”רים בדרום אמריקה שיפרו את התפוקה של מערכות חקלאיות מסורתיות באדמות שוליות מ-400-600 ק”ג להקטר ל-2,000-2,500 ק”ג להקטר, זאת תוך שיפור המגוון הביולוגי בחווה והשפעותיו על הביטחון התזונתי והמערכת האקולוגית. חלק מהפרויקטים שמקדמים שימוש בזבל ירוקים ושיטות ניהול אורגניות אחרות הגדילו את תפוקת התירס מ-1-1.5 טון להקטר ל-3-4 טון להקטר.

• כמובן שבנוסף לאלו יש עוד המון פרויקטים שונים גם בעולם הראשון, אם כי אין עדיין סקירות כל כך מסודרות שלהם. אחד מהדברים שאפשר לצפות לו הוא הדוקטורט של הבחור הזה, שהולך לבצע סקירה של מספר חוות פרמקלצ’ר ברחבי ארצות הברית. נחכה לתוצאות שלו.

• גם כאן בארץ יש כל מיני פרויקטים של אגרואקולוגיה ופרמקלצ’ר, כאשר הבולט שבהם כיום הוא פרויקט חגורת יערות המאכל הים תיכונית, שבטח יצא לכם להכיר אותו גם ממש כאן באתר בידיים. ובכלל, יש המון פעילות פה בארץ, בכל קנה מידה. תכירו, לא צריך ללכת רחוק.
• ואפילו משרד החקלאות כבר פתח מחלקה לאגרואקולוגיה…

 ואז נשאלת השאלה האמיתית – מה המטרה שלנו? האם האמצעי שלנו הפך למטרה? האם אנחנו שואפים לקדמה לשם קדמה, להנדסה גנטית של זנים חדשים רק בגלל שזה כל כך מתקדם וטכנולוגי? או שאנחנו רוצים לייצר שפע של מזון מזין ובריא על מנת להאכיל את העולם בצורת בת קיימא?

לקריאה נוספת

קודם כל, סרטון קצר ונחמד שנותן תמצית של הרבה מהביקורת על החקלאות התעשייתית שניתנה כאן במאמר, מאת www.foodmyths.org:

• מאמר ארוך ומקיף בנושא.

• הדוחות המקוריים של ה-IAASTD, מחקר הענק של האו”מ על עתיד החקלאות. כאן יש תקציר של עיקרי הדברים. והנה גרסה ממש מקוצרת.

• מאמרים של פרופ’ מיגל אלטייירי, מומחה לאגרואקולוגיה מאוניברסיטת ברקלי.

• דו”ח קצרצר של נציג מטעם האו”מ לענייני “הזכות למזון” שמדבר על אגרואקולוגיה. בנוסף לדברים שהוזכרו כבר, הוא גם מציין תועלות חברתיות נוספות כגון העצמה מגדרית, פיתוח קהילתי ועוד.

• דו”ח קצרצר עוד יותר על הפרויקט של ג’ף לוטון להקמה של יער מאכל בירדן, במדבר ליד ים המלח.

• ועוד ועוד ועוד…