”אין לך בעיית חלזונות – יש לך מחסור באווזים!”
ביל מוליסון (ממפתחי גישת הפרמקלצ’ר)

“אל תשנא את הנסיבות, אתה עלול לפספס את הברכה”
מרשל רוזנברג (מפתח גישת התקשורת המקרבת)

מבוא

אנחנו (סער ואפרת) חוברים יחד במאמר זה כדי לנסות ולבטא בצורה מילולית ומובנית רעיון מסויים ששנינו מרגישים בצורה אינטואיטיבית כבר זמן רב – שתקשורת מקרבת (תקשורת לא-אלימה, להלן תק’’מ) ופרמקלצ’ר קשורות זו בזו באופן הדוק (מומלץ לקרוא את מאמר המבוא לתקשורת מקרבת של אפרת לפני קריאת מאמר זה)

נתחיל בנימה אישית: כשנפגשנו לגבש את הקונספט של המאמר, שנינו הרגשנו שאנחנו לא במיטבנו – שאנחנו נמצאים בתקופה של תקשורת מאוד לא-מקרבת עם אנשים מסויימים בסביבתינו. איך נוכל להתיימר לעודד אחרים להשתמש בתק”מ כאשר אנחנו עצמנו לא מצליחים ליישם אותה?

אך תוך כדי שיחה הבנו שלמעשה ההיפך הוא הנכון. למעשה, קבלת אי-המושלמות של עצמנו על כל הטעויות והפאשלות שעשינו ועוד נעשה – זה חלק גדול מהתורה. יתרה מכך, עצם הנכונות להביא את עצמנו במלואנו, הנכונות להראות את הפגיעות (vulnerability) שלנו – גם כאן טמונה מתנה גדולה.

במאמר זה נכנס לעומק של הנקודות הללו ונקשור את כל זה לפרמקלצ’ר באמצעות עקרון מרכזי שקיים בשתי הגישות: לראות את המשבר כהזדמנות – או: להפוך את הבעיה למשאב.

על פגיעות ונפילות בדרך…

רובנו מסתובבים ומסתובבות בעולם במעין הצגה של ”הכל בסדר” רוב הזמן.

”מה שלומך?”
”סבבה – הכל טוב”

אבל לא תמיד הכל דבש. החיים האנושיים מלאים אתגרים, קשיים וסיטואציות כואבות או מכעיסות, אך לרוב אנחנו לא מדברים עם הסובבים אותנו על העניינים האלה: הרגשות, הצרכים, הכעסים, הקשיים. אנחנו משתדלים לשמר מראית עין שקטה, גם כשהרוחות בפנים סוערות.

תקשורת מקרבת מזמינה אותנו לחגוג את הפגיעות – לא לפחד ממנה. כשאנחנו מוכנים באמת לחשוף את עצמנו, קורים ניסים גדולים ונוצרת הזדמנות לייצר קרבה אמיתית וחיבור אמיתי בין א/נשים.
הדרכים לייצר את מרחב השיחה המקרב והפגיע הזה הן רבות. אפשר לקבוע שיחה שבועית קבועה עם בן/בת הזוג לדוגמא, או “שיחה משפחתית” עם הילדים. אפשר לייצר מעגלי הקשבה קבועים בקהילה, בעבודה, בבית הספר.

אם עוד לא השתכנעת – הנה סרטון מרגש על כוחה של הפגיעות:

אז הנה גם אנחנו, אפרת וסער, מרשים לעצמנו להיות פגיעים ולהודות – לשמר תודעה מקרבת ותקשורת מקרבת זה ממש לא תמיד קל! בדרך כלל גם נמצא שהכי קשה לנו ליישם תקשורת מקרבת דווקא עם הא/נשים שהכי קרובים/ות אלינו: בני ובנות זוג, ילדים, הורים, חברים קרובים. ככל שיש יותר מטעני עבר כך קשה לנו להשאר בהווה ולתקשר ממקום נקי משיפוט.

בנוסף, התקשורת עם הקרובים אלינו (יחסית לתקשורת אם אלה שפחות קרובים) נוטה להעלות אשמות פנימיות שלנו – תחושות שאנחנו “לא בסדר” או “לא מספיק בסדר” – וברגע שאנחנו מתקשרים ממקום של אשמה, אין לנו באמת אפשרות להשאר בנוכחות מלאה מול האדם שמולנו.

הנקודה החשובה ביותר כאן בעינינו היא זו: נפלנו כבר המון פעמים לתקשורת אלימה או לא-מקרבת וברור שעוד ניפול בדרך. אך מה יש לעשות ברגע שאחרי הנפילה? האם נגנה את עצמנו ונמשיך את מעגל האלימות? גינוי ושיפוט עצמי הוא הרי המשך של התודעה האלימה – אני פשוט עובר/ת משיפוט של האחר/ת לשיפוט עצמי: “זה לא בסדר ששפטתי אותה! אני הרי מתרגל/ת תקשורת מקרבת כבר X שנים!!!”
האלטרנטיבה לגינוי ושיפוט עצמי היא אמפתיה וחמלה לעצמי. נכון – ש-ו-ב נפלתי – וזה ב-ס-ד-ר! אני נותנ/ת לעצמי רשות להיות בדיוק כפי שאני כרגע. אני יכולה לנסות להתחבר לעצמי: מהו הצורך שלא נענה שבגינו לא הצלחתי לשמר תודעה מקרבת בשיחה הזו? ככל שאזרים לעצמי יותר אהבה וחמלה דווקא בנפילות, כך יהיו לי הכוחות לשוב ולתקשר בצורה מיטיבה ובונה עם הסביבה.

נכון, נפלתי, וכשיגיע הזמן המתאים אני אקום ואנסה שוב. אם לא הצלחתי להשתמש בתק”מ בזמן אמת, תמיד אוכל ליזום שיחה מתקנת לאחר האירוע, אחרי שהתחברתי לעצמי ולצרכים שלי ואולי אף לצרכים של האחר/ת בסיטואציה. התק”מ מספקת לי ארגז כלים עשיר ופרקטי להפליא – הוא שם, ואני מוזמנ/ת להשתמש בו בכל עת – הבחירה היא שלי.

מה שגילינו תוך כדי המחקר הוא שככל שאנחנו נתמיד בתרגול ובלמידה, כך הזמנים בין הנפילה לבין הסליחה לעצמנו והקפיצה חזרה לחיים ילכו ויתקצרו.

גם עולם הפרמקלצ’ר מעודד אותנו לעבוד עם אי-מושלמות. בעצם אחת מהתובנות הבסיסיות ביותר בפרמקלצ’ר היא ההבנה לגבי תופעת הסטריליזציה: הניסיון ליצור עולם סטרילי וחף מקשיים – עולם אשר מבוסס על הפנטזיות שלנו תוך התעלמות מהקיים סביבנו – הוא ניסיון אשר דורש מאיתנו משאבים עצומים ואינו יכול להיות בר-קיימא. הניסיון לבודד את חיינו מתנאי הסביבה (חיים של קופסאות – מהדירה הממוזגת, למכונית האטומה, למשרד המבודד), הוא ניסיון להמנע מקשיים – הוא ניסיון להמנע מהתמודדת עם הפראי, עם הכאוס.

אבל הפרא והכאוס הינם כוחות יסוד של הקיום. ההתמודדות עמם תעלה קשיים רבים, אך קשיים אלו וההתיידדות עמם הם הדרך להכיר את היקום ואת עצמנו. התעלמות מהקוץ מובילה לדקירה ממנו. כשאנחנו ממהרים וממוקדי מטרה תוך התעלמות מהקוץ, תגיע דקירה, יגיע כאב, נפרש זאת כהפרעה וסבל ומשהו שיש להעלים, לסלק, להדחיק. הפרמקלצ’ר מציעה הצעה נועזת: בואו למפגש עם הקוץ. והאם באמת ניסיתם ללטף קוץ? נסו עכשיו, וספרו לי מה גיליתם. אני למשל גיליתי שליטוף עדין חושף את אופיו המדגדג- ואף מענג- של הקוץ. לטפו אותו עם כף ידכם, תנו לו ללטף את לחייכם, בעדינות, בסבלנות, ברכות. לאחר חוויה שכזו, כאשר אני נדקר מקוץ אני נזכר- היי, כשאני נדקר, זוהי דרכו של הקוץ להזמין אותי ליותר עדינות, יותר נוכחות.

הרי מהי נוכחות אם לא היכולת להיות פה, לשים לב לסובב אותי? ומשם צומח המפגש האמיתי. וכשיש מפגש, עולה אינטימיות, התקשורת המקרבת, בין אדם לאדמה, בין אדם לאדם ובין אדם למקום. הניסיון להדחיק את הפראי, להעלים את הזמנותיו של הכאוס להתפתחות, הינם ניסיונות עקרים אשר נובעים מפחד. הם דורשים אנרגיה עצומה וסופם שיכלו את משאבינו (הגופניים, נפשיים, כלכליים ואקולוגיים).

מהות הפרמקלצ’ר היא מפגש הרמוני. מפגש שנובע מתוך נוכחות ומודעות לצרכינו ולצרכים של הקיים סביבנו. וזוהי הרי גם מהותה של התקשורת המקרבת. והדרך למפגש כנה מתחילה בהסכמה להכיר במה שיש, בהסכמה לעבוד עם מה שיש.בהקשר הפרמקלצ’רי, מה שיש זה כל התנאים שאיתם אנו מתחילים את תכנון מערכת הפרמקלצר: קרקע (פוריה או ענייה), מים (בשפע או במחסור), תקציב (גבוה או אפסי), שותפים למהלך העבודה (נפלאים או על הפנים) וכו. ובהקשר הרחב יותר, זו המציאות שלנו כפי שהיא ברגע הזה ממש.

מבעיה להזדמנות

לא/נשים באופן כללי יש נטייה לראות בקונפליקטים משהו “שלילי”. מה קורה כאשר אנחנו נתקלים בקונפליקט? לרוב מופעל אצלנו מנגנון הישרדותי של “fight or flight” – להלחם בעצם קיומו של הקונפליקט בחיי, להתנגד לו או לחלופין לנסות לברוח ממנו ו/או להתכחש לקיומו. אך האם יש דרך שלישית? האם נוכל להגיע למצב שבו אנחנו לא מפחדים מקונפליקטים ואפילו מברכים על קיומם בחיינו?

על פי גישות התק”מ והפרמקלצ’ר, זה אכן אפשרי. איך?

ראשית, חשוב להבין שקונפליקטים מייצרים אינטימיות וקרבה בין א/נשים. כשאני בקונפליקט איתך, יש לשנינו הזדמנות להכיר אחד את השנייה ברבדים עמוקים יותר מהיומיום שמייצרת הוויית ה”הכל בסדר” שכתבנו עליה לעיל. כשעולה קונפליקט, יש כאן הזדמנות להגיע לחיבור אמיתי – חיבור שאולי לא היינו מגיעים אליו לולא היה עולה הקונפליקט בינינו. אם נתעלם, נברח או נלחם בקונפליקטים, נפספס את ההזדמנות הזו ליצור חיבור והתקשורת בינינו תשאר על פני השטח.

שנית, יש כאן הזמנה והזדמנות להתחבר לכל קשת הרגשות שלנו ולהפסיק להדחיק את הרגשות ה”שליליים” כביכול שעולים בנו. דמיינו לעצמכן/ם עולם שבו כאשר עולה בא/נשים כעס או כאב, במקום לרוץ למיליון משככי כאבים (פייסבוק, אוכל, אלכוהול, סמים, עבודה מופרזת וכולי), הם יכולים פשוט לשבת עם הרגש הזה ו..להרגיש אותו! בלי פחד, בלי בושה, בלי אשמה, בלי ניסיון לגרום לרגש הזה להעלם.

כל רגש שעובר דרכנו הוא הזדמנות להתחבר לצרכים העמוקים שלנו, ללמוד על עצמנו ואף יכול להוות אפיק להתפתחות רוחנית. היטיב לתאר זאת רומי בשירו ”מלון אורחים”:

קיומנו זה כאדם הוא כמו מלון אורחים,
בכל בוקר אורח חדש מגיע.
אושר , דיכאון, אכזריות.
מודעות רגעית לא צפויה.

קבלו את כולם בברכה וארחו אותם,
גם אם הם המון של כאבים
החולפים בתוך ביתכם
ומרוקנים אותו באלימות מרהיטיו

ובכל זאת כבדו כל אורח.
יתכן שהוא מרוקן אתכם
לקראת אושר חדש.

המחשבה האפלה, הבושה והרוע,
קבלו את פניהם בצחוק
והזמינו אותם פנימה.

היו אסירי תודה על כל מי שבא
כי כל אחד מהם נשלח
כאורח מן העולם שמעבר”

הכוונה בשיר היא שאל לנו לפחד מן הרגשות והמחשבות שעוברות דרכנו. ההתייחסות לחלק מהרגשות שלנו כ”שליליים” וחלקם כ”חיוביים” מונעת מאיתנו לחוות עד הסוף חלק נכבד מהחיים שלנו. במקום זאת, בהחלט אפשרי ”לקבל את פניהם בצחוק”!

הנה תרגיל קטן לנסות בבית: בפעם הבאה שעולה בכם רגש קשה – כעס, בושה, אשמה, קנאה וכדומה – שבו עם הרגש הזה ואל תנסו לעצור אותו או להפסיק אותו – תנו לו לתפוס את כל המרחב שהוא רוצה בתוככם. תנו לו להתפרע לגמרי בתוככם! אחרי כמה דקות התבוננו ושאלו – מי היא הנוכחות שבתוכה נודע הרגש הזה? בתוך איזה חלל של מודעות הרגש הזה נודע עכשיו?

תרגלו את זה בכל פעם שעולה רגש קשה/מחשבה ”אפלה”. ייתכן שתבזיק בכם ההכרה או החוויה ש”אני לא המחשבה/הרגש הזה” – אני רק המארח/ת של המחשבה/רגש ואם לא אפחד לארח אותה, ייתכן שאצליח לקרוא את המסר ”מן העולם שמעבר” שהרגש הזה בא למסור לי. ייתכן שאצליח לתעל את האנרגיה החזקה של הרגש הזה למטרות טובות, להתפתחות, לתקשורת אוהבת יותר עם עצמי ו/או הסובבים אותי.

בדומה לכך – כשיש סערה חזקה ונוצר המון נגר, איננו מעוניינים רק לשלוט על הנגר לנקז אותו כמה שיותר רחוק ומהר כדי למנוע את הנזק שלו, אלא ברצוננו ללמוד לנתב אותו, לקבל אותו, להשתמש באנרגיה הפראית ולנתב אותה לאפיקים שימושיים. עקרונות שימור הנגר הן להאט את השטף, לפזר אותו ולאפשר לו לחלחל. כשמגיעה אנרגיה מאוד חזקה לחיים שלנו, אנחנו מעוניינים ליצור את התשתית ואת הכלי שיוכל להכיל את האנרגיה העוצמתית, בין אם פיזית (של מים או רוח) או רגשית. כאשר הכלי בנוי היטב, אנרגיה עוצמתית הופכת מקללה לברכה. תכנון בר-קיימא מוצלח מתחיל כאמור בהתבוננות, ובחיבור למה שקיים. כאשר נוצר חיבור אמיתי (יצירת החיבור היא מטרתה העמוקה של התקשורת המקרבת) כל שאר הפתרונות כבר צומחים מעצמם, בין אם במערכת היחסים שלנו עם עצמנו, שלנו עם אנשים אחרים ושלנו עם הסביבה.

לסיכום…

בפרמקלצ’ר אפשר להפוך כל בעיה למשאב – כל קקי הופך לקומפוסט :)
בתקשורת המקרבת אפשר להפוך כל משבר או קונפליקט להזדמנות – לצמיחה, לאינטימיות, לחיבור, לקרבה.

שתי הגישות שואפות להרמוניה בין הצרכים של כל המרכיבים במערכת. שתי הגישות מעודדות אותנו להתחבר לפגיעות ולאי-המושלמות של עצמנו ושל המציאות סביבנו. אין טעם להצמד לשלמות, היא ממילא לא תגיע. אף פעם לא יהיה מצב שבו ”הכל בסדר” כי לא כך הם החיים.

בואו נהיה נדיבים ונדיבות עם עצמנו ופשוט נעבוד עם מה שיש, גם אם הוא לא מושלם, גם אם הוא שבור, גם אם הוא סדוק. הרי יש סדק בכל דבר – כך נכנס האור פנימה.