במסע בעקבות משמעות הבריאות המקיימת ומזון טוב למשפחתנו הכרנו בדרך אנשים מיוחדים שמגדלים ומטפחים עצים וצמחי מזון באהבה ובאכפתיות, כך הם מאפשרים לנו לחזור להיזון מכל טוב אוצרות הטבע. סדרת הסיקורים הבאים תוקדש לסיפורם של אנשים אלה.

האיש

גור רתם, אגרונום ואקולוג. מתגורר עם רעייתו עירית וארבעת הבנים שהביאו יחד לעולם במושב ניר משה שבנגב הצפוני־מערבי. עירית וגור רתם הם המייסדים של “אדמאמא”, מרכז הדרכה ואירוח אקולוגי. חוות אדמאמא מהווה מודל נושם לחיים מקיימים יותר וקהילתיים יותר. הימים באדמאמא גדושים בעשייה הקשורה, בין היתר, לגידול מזון, מחזור, בנייה אקולוגית, הדרכות חינוכיות, משתלה של עצים וצמחים מקומיים, מטבח טבעוני משותף, ניצול אנרגיית שמש ורוח, שירותי קומפוסט, אירוח מתנדבים ועוד הרבה נושאים מעניינים. הווי המקום משקף אכפתיות כלפי האדם, האדמה והביוספירה כולה.
גור אומר על עצמו: “אני טוב בנטיעות, אני לא טוב בהמשך, טיפוח ותחזוקה. תנו לי לנטוע. החלום שלי זה להיות האיש שנטע עצים”. 

איך התחיל החיבור שלך עם עצים?

אני חושב שזה החיבור לאבא שלי, שגידל עצים כל חייו. הוא התעניין בכל מיני זנים מיוחדים ועסק באינטרודוקציה של עצים חדשים. בעצם, הכמיהה לחיבור עם אבא עברה התמרה לכמיהה לחיבור עם עצים. כשאני נוטע אני מרגיש מלא, אני מרגיש טוב. ואם אני לא מרגיש כל כך טוב אני הולך ונוטע עוד כמה עצים, אני מרגיש שזה מחייה אותי.

האם יש עץ שהוא אהוב עליך ביותר?

כן, אבל הוא כל הזמן מתחלף… (: בפירוש הזית הוא עץ שמאוד אהוב עלי מאז ומתמיד. אני מרגיש בנו העתיק של הזית, לא יודע איך. עבדתי 8 שנים בקרן הקיימת והסתובבתי הרבה. הגעתי ליער מדהים מדרום למודיעין, שם נטועים עצי זית עתיקים. יש עץ זקן אחד שנשרף או נרקב. הוא חלול וסביבו עצים צעירים. נכנסתי והתיישבתי באמצע הגזע, ופשוט הרגשתי שאני “הבן העתיק של הזית, לא יודע בדיוק מה זה אומר…”

הילדים שלי צוחקים עלי, “מה אתה מספר על הגאופריאה?”, “אבל רק דיברת על צחר כל הזמן!” יש את נבחרת החלומות שלי… נפרט אותם בהמשך. אני מאוד איתן בדעתי, אבל דעתי משתנה. אני לוקח לעצמי את הזכות לשנות את דעתי.

מה העקרונות שמנחים אותך בדרכך?

אוו ואה,… אני מנסה לבדוק מה טבעי, ומה המשמעות של לחשוב, להגיד או לעשות מה שעולה בקנה אחד עם הטובה הכללית של הביוספירה. אחד העקרונות החשובים בבחירת מה אני מקדם ומגדל הוא “מה אין אצל השכנים שלי?”, וזה נכון גם לגבי המשתלה – אני מגדל עצים שאי אפשר להשיג במשתלות רגילות.

כחקלאי אני מנסה לשתול עצים שיכולים להסתדר בעצמם ללא תוספת השקייה בבגרותם. המים עדיין זמינים לחקלאים, אבל לא רק שאין הם זולים, אלא הם גם הקבורה העתידית של החקלאות. באזור שלי רוב המים מגיעים מהשפד”ן והם מליחים בצורה כזו שבעוד 10-15 שנים לא יהיה אפשר לגדל כאן כלום.

כאן עם 300 מילימטר גשם אפשר לגדל רימונים (יש זנים שונים שניתן לקטוף במשך מספר חודשים רבים) תאנים (כעשרה זנים, מוקדמים ומאוחרים בעונה), סברסים, גאופריאה. למה להתעקש להשקות הדרים עם אפשר לגדל כל כך הרבה מינים וזנים שונים של פירות שיכולים להסתדר בלי תוספת השקייה?

סיפור על עץ

עולה לי הסיפור על עץ הזית בנחל לבן… אבא שלי עבד בשבטה, והסיפור של החקלאות הנבטית ריתק אותו. במסגרת השיטוטים שלו במדבר הוא מצא בנחל לבן, כמה קילומטרים מדרום לשבטה, עץ זית צמוד לסלע בצד. עץ שהיה מאוד מאוד עתיק. הוא צילם אותו וכתב עליו כתבה שהתפרסמה ב”עלון הנוטע”. החוקרים חושבים שזה עץ מהתקופה הביזנטית, כאשר החקלאות הנבטית היתה בשיאה. אבי לקח ממנו ענף, ושתל אותו בגינה שלנו בעומר, ועדיין העץ שם. בשנת 95-6 ניהלתי בפועל את המשתלה של קק”ל בגילת, באותם הזמנים לקחתי ענפים והרבתי אותו. עכשיו, כאן, יש לי עץ זית מנחל לבן. זהו זן קצת דומה לסורי, הוא גם רגיש לפטריית עין הטווס, לא מתאימה לו הלחות שבחוף, הוא הסתגל לתנאים יבשים של המדבר וההר, והוא מלא בשמן.

ועוד סיפור – על עצי שיזף. בילדותי הייתי הולך לגבעות מסביב לעומר, ובפרט אהבתי לפגוש עץ שיזף מסויים, שאז היה ממש קטן. במשך השנים ביקרתי אותו וראיתי איך הוא גדל וגדל. לאחר שנים ארוכות הבחנתי בתופעה מעניינת הדומה לזו המתרחשת בזיתים סורים והחזירים שיוצאים ענפים מהקרקע וכמו שיש אצל החליפים בבננה. מדובר על ענפי מים שיוצאים מהקרקע ובעצם מקיפים ובסוף מחליפים את הגזע המרכזי. כך החלפת הדורות היא הרבה יותר רציפה. גיליתי שיש חורשה בצומת שוקת בתוך הוואדי בהיקף של חמישה שישה מטר והעצים הם כמעט בעיגול מדויק. לפני מאות שנים היה שם עץ באמצע וכל כמה שנים יוצאים עצים חדשים והמקורי מתייבש ונרקב. זאת אומרת, יש שם בעצם חורשה של עץ אחד! השיזף הוא עץ שאני מעריץ ומעריך, והוא אולי העץ היחידי שברור וידוע שהוא עץ מקורי ממש מכאן. אנחנו נמצאים במקום בו התחילה החקלאות בעולם והאדמה הזאת אף אחד כבר לא יודע מה היה הצומח המקורי שלה. השקמה הוא נטע אדם וכך גם האשל, גם לגבי החרוב לא ברור כי הוא ממוצא טרופי, והוא מת כאן די צעיר ולא כל כך מצליח. על השיזף יודעים שהוא מכאן.

מה החזון שלך?

יער מאכל, מקיר לקיר!

מיד עולה לי בראש הספר “התמוטטות“, מאת ג’ארד דיאמונד, בו מסופר הסיפור של איי הפסחא, הדוגמא הקלאסית על איך בני אדם מסוגלים לכרות את הענף שעליו הם יושבים. אני מאמין שיש לאמץ פרוצדורות מקיימות, לשלב בין שינויי תודעה לטכנולוגיות מתאימות לגידול של צמחים מתאימים. זה חייב להיות יעד לאומי להשקיע בו את המחקר והפיתוח, כמו שהיום עושים עם כלי נשק ודברים כאלה. כרגע מה שאנחנו צריכים לעשות זה לקדם נטיעה של צמחי חלוץ. אפילו אם הם לא מאה אחוז אכילים, על מנת שהם יכינו את השטח.

עצה למגדלי עצים

עצות טריוויאליות – חיפוי אין סופי, אי אפשר להגזים בחיפוי.
לא לרחם על העצים, זאת אומרת, כאשר יש לגזום; לגזום, כדי לפתוח צמרת בצורת גביע כמו שצריך. עוד דבר, לפתוח את העץ לצדדים. כלומר, פחות לגובה ויותר לצדדים (כך הקטיף והטיפול יותר בהישג יד).
אני מאוד ממליץ על כיסוי ברשת, הרשת שמצאתי לטובה, אני חושב לכל העצים, היא 17 מאש (מספר החורים שיש בסנטימטר מרובע. 50 מאש זה מה ששמים על דלועיים ועל עגבניות נגד כנימת עש טבק. הבעיה היא שהרשת גם עוצרת את הרוח, ולכן יש פחות אוורור ועלולות להתפתח פטריות ביבול). לפירות מצאתי ש17 מאש זה מספיק כי המזיקים הם כחליל הרימון וזבוב הים התיכון שהם הגדולים יותר אז אין בעיה. יתרון נוסף, הרשת גם שוברת חלק מהקרינה וגם מגנה מציפורים.
עקרון חשוב שאינו מספיק מושרש וברור, שצריך להיות “אנוכיים”, מהבחינה הזאת אני “אקואיסט”, זה מתבטא בעובדה שחומר אורגני אני רק לוקח ולא נותן, לא מוותר על חומר אורגני, שומר הכל. כך גם איני מרשה שציפורים וחרקים יאכלו לנו את הפרות.

יש שתי שיטות עבודה של הפרמקלצ’ר המפורסמת שבהן חיפוי והפחות מוכרת סניטציה. מאוד חשוב הסניטציה: כאשר יש פרי נגוע בפטריות או חרקים חשוב לזרוק לקומפוסט או לתת לחיות לאכול, ולא להשאיר גלוי בשטח כך שהנזק שלהם יתעצם.

המלצה כללית נוספת זה להתאמץ יותר למצוא זנים עמידים ופחות לגדל את הזנים הנפוצים במשתלות, כי הם סוג של מלכודת. הרי אם מגדלים זן עמיד, הוא עמיד וזהו. לא צריך טיפולים ובלגן כל שנה, מגדלים וזהו.
המלצה נוספת לגבי בירור זנים היא לא לגדל זריעים. כדאי להשקיע בזנים שיש עליהם ידע לגבי עמידותם בתנאי האקלים המקומיים, וכן על כמות ואיכות היבול. פשוט המקום והזמן מוגבלים לאדם הפרטי, וחבל. אנחנו חייבים הצלחות, ולא התמודדויות רבות עם כישלונות. המדינה יכולה וצריכה לקחת על עצמה את הנושא של ניסוי וטעייה על מנת לברור זנים מתאימים.

כך למשל המשמש הבלאדי יותר טוב מהרגיל וכך גם בשזיף, עדיף את השזיף הקראסי. לגבי זיתים הנושא מאוד ברור: לא לגדל את הזן מנזלינו ולא את שאר הזיתים עם הפרי הגדול שנתקפים כולם בזבוב הזית. הקטנים לא נעקצים.

אפרופו זיתים, השנה התחלנו לייבש זיתים בשמש, פשוט מעדן. הברנע עובד בסדר וכך גם הקורניאקי. בארי (מלשון בר) ורומי (מזמן הרומאים) הם זנים קטנים עם הרבה שמן. פשוט קוטפים את הזיתים ומייבשים על רשת בשמש, ולאחר מיון של מעט היבשים והאבשים מאחסנים בקופסא כמו שהם ללא צורך בהמלחה ובשמן. אפשר לאכול כמו חטיף. כולם כל כך רגילים לזיתים היוונים עם השמן והמלח שזה דורש שינוי תפיסתי של הרגלי תזונה. אמא שלי כל כך שמחה כשנתתי לה מזיתיי השמש. כבר שנים היא לא אוכלת זיתים בגלל המלח שמזיק לבעיית לחץ הדם שלה ועכשיו סוף סוף היא יכולה לאכול חופשי.

לגדר חייה כדאי לאמץ שיחי מאכל כגון פג’ויאה, פיטנגו, יצהרון מלוח קיפח, פסיפלורה וגת. בעיר הכל צריך להיות יער מאכל, שלא תהיה צמחיית סרק, וכך הסביבה האורבנית תייצר הרבה מזון. אנחנו גם אוכלים יותר מידי, וגם אוכלים אוכל שאינו בריא לנו. עדיף שנתחיל לאכול פחות, ושהאוכל שלנו יהיה מקומי ומזין. בני אדם חייבים לזוז, להיות בתנועה. עבודת אדמה היא שילוב של פעילות גופנית ונפשית תוך כדי גידול המזון. לקום בבוקר, לצאת לגינה, לעבוד את העבודות של היומיום. אנחנו חיים בשביל לחיות ככה. זו המהות שלי, זה מה שאני אוהב לעשות. לא בשביל להתפרנס, בשביל הנשמה, זו המדיטציה, לעבוד, לחפור ולדוש.

המסחר, צריך אותו אבל ברמה הרבה יותר קטנה ממה שהיום. חייבים את המסחר אבל במימדים הרבה יותר קטנים. בספרו “בולו בולו” הכלכלן השווייצרי .P.M מייצג אוטרקיות לא כעניין משפחתי אלא אזורי, של 600-500 איש.

האם יש עץ שהיית רוצה להיות?

אם לא זית אז אלון.

המיוחדים של גור, פרויקטים נוכחיים ועתידיים

נבחרת חלומות המדבר של גור

כאשר עוסקים ביער מאכל, גם סער וגם אני מתעסקים בשוליים. יש אמירה בפרמקלצ’ר, “תעריך את השוליים”. מאוד חשוב כאשר חושבים על תכנון יער מאכל לחשוב על עמוד שידרה. ללא עמוד שידרה הגוף קורס. עמוד השידרה הוא, בגדול, שבעת המינים. שבעת המינים בהם התברכה ארץ ישראל. בניר משה, למשל, אסור איסור חמור לנטוע תמרים מכיוון שהם דורשים כמות אדירה של מים. כדאי לנטוע אותם באזורים בהם מי התהום גבוהים, כמו עזה. הכי טבעי בעולם שיהיו שם תמרים. עזה היא בסך הכל 16 קילומטר מכאן. לסחור במרחק של 16 ק”מ זה לגמרי בסדר. מאוד כדאי להוסיף את המינים שנאספו לנו אחר-כך. סברס הגיע לארץ ב-1830, והוא מאוד מאוד מקומי מבחינה זו שהוא מתאים לתנאי הקרקע ולמזג האוויר כאן.

פרוייקט נטיעת סברסים

בטלפון הנייד אני דור 2.5 אך את הסברס אני רוצה לשדרג מהצבר הבלדי עם כפות מאוד קוצניות לזן שנקרה “עופר” שהוא סברס בלי או דל קוצים.

אפריים סלור, טכנאי חקלאות במכון וולקני, מצא אותו באזור ירושלים, כמדומני. הצבר הוא גידול מאוד משמעותי בנרטיב של הערבים והיהודים. אצל הערבים הוא סמל ל”צומוד”, אצלנו אנחנו “סברס”, קוצניים מבחוץ – מתוקים מבפנים.

הצבר דל הקוצים הוא מתוק, עסיסי ובלי קוצים. אני נוטע סברסים ביחד עם בדואים ופלסטינים. אחרי שנה אחת של השקייה הוא גדל בכל רחבי הארץ בלי תוספת של השקייה. נראה שהוא מתייבש אך כאשר מגיע הגשם הוא קם לתחייה. בנגב המצב הוא שהבדואים קונים מכליות מים כדי לתת לשתות לעדרים. הצבר הוא בעצם משאבה, מעלה את המים מהקרקע. הצאן יכול לאכול את הכפות של הסברס, אצלם זה משמש כשתייה. גם הפרות הרועות אוכלות את העלים ומשאירות את הגזע שמתחדש.

סוכר מן המדבר

פרוייקט זה מורכב משלושה עצים:

• Prosopis alba – ינבוט לבן
• Honey Mesquite – ינבוט החרוזים, ינבוט שחור. בכל “נפיחות” (בליטה) שנוצרת בתרמיל יש טיפה של דבש נוזלי. חסרונו: העץ הוא קוצני.
• Geoffroea decorticans – גאופריה מתקלפת
  

  prosopis alba, ינבוט לבן

אפשר לומר שישראל מייבאת 100% מהסוכר התעשייתי שהיא צורכת. אנחנו יכולים לגדל את שלושת העצים האלה בכל האזור המדברי. את האסיף אפשר לבצע בצורה מכנית, כמו שמגדלים את החוחובה (גם במדבר) והאסיף מתבצע בעזרת מכונות.

גאופריה וינבוטים הם קושרי חנקן מדבריים, ויש בהם יתרונות מבחינת המרעה. השטח יכול לשמש למירעה כל השנה ותוך כדי מירעה אוספים את הפירות. כאשר גוזמים את העצים פשוט נותנים לגזם לנשור- הבקר והצאן יאכלו את הענפים. אם פירות נושרים לאדמה הצאן והבקר גם יכולים לאכול וזה מזון מצוין. היתרון של הגיאופריה על פני הינבוט הוא שיש לו גם גרעין ובתוכו שקד קטן ממש טעים.
יש אצל גור פירות מעצים אלו שאפשר לטעום ולהזמין.

הרבה פעמים הבעיה עם עצי פרי היא באיסוף יעיל של הפרי. אימצתי פטנט לאיסוף פרי המתאים לעצי תות, שיזף, גאופריה וינבוט: גומי שבקצה שלו יש בד. קושרים מסביב לגזע ותופסים את השוליים התחתונים של איזה רשת (כמו רשת דייג של כל סנטים או שניים) בצורה של משפך ומחברים לענפים הכי רחוקים שבשוליים. לגבי תותים, מגיעים פעם ביום, מנערים את העץ, פותחים את הגומי ומקבלים את היבול. כך בספרד מוסקים את הזיתים. בארץ תותי עץ לא נהיו גידול מסחרי בגלל בעיית כוח האדם בעת אסיף. טכנולוגיה זו יכולה לפתור את העניין.

יצהרון מכסיף, Elaeagnus angustifolia, עץ אירופאי. כנראה הצלבנים הביאו אותו לארץ. מוצאים אותו בר באזור של מבצרים, במיוחד באזור עכו. העץ קושר חנקן, מסתדר טוב בצל. הפירות בצורה של תמר מאורך, יותר קטנים, הם קמחיים, מתוקים וחמוצים ביחד. זורקים לפה ומוצצים כמו סוכריה במשך כמה דקות. העץ נובט יחסית בקלות ומשתרש בקלות מייחורים. באיטליה יש זנים מסחריים שמשתמשים בהם בגינון. הפירות שם יותר גדולים ועסיסיים. יצהרון מכסיף צומח מהר מאוד והוא יפה מאוד. אני מחפש זנים יפים שיוכלו להיכנס לנוי הרגיל. בברלין משתמשים ביצהרון המכסיף כגדר חייה פורמלית, פשוט גוזמים בצורה הרצויה. אותו הדבר עשו עם עץ הצחר בלוטן.

מעוג ימי, Lavatera maritime, חוביזה רב שנתית. זהו שיח ממשפחת החלמתיים. הפרחים ורודים ויפים, הוא רב שנתי. הוא קצת יותר בשרני מהחוביזה החד שנתית.

אנרגיה מתחדשת

השנה התחלנו לחמם את הבית בחורף בעזרת עץ, שמתי לב שביממה הקרה ביותר בחורף, שרפנו את המקביל לברוש בוגר אחד שלם! חשבתי לעצמי, אוי.. כמה עץ..!

נטעתי עד עכשיו כ-150 איקליפטוס וקזוארינה שהיא קושרת חנקן ועל פי ספרות הפרמקלצ’ר חושבים שהוא העץ הכי טוב לבערה. באזור של קהילת אורוביל (הודו) מגדלים את העץ כ-cash cropp (גידול חקלאי לצורכי מסחר), לסנדות. עוד זנים שחשובים בעיני לגדל הם הצמח “אל תיגע בי” בתור זבל ירוק. לבלב מטפס (עדיף הזן המקומי) וארטישוק.

המימד השלישי

האתגר הגדול שלנו בישראל הוא הצפיפות הנוכחית והעתידית. מענה טוב לבעיה זו הם מגורים במפלסים שונים, כמו למשל ספינות אדמה, שמווסתים את הטמפרטורה בחורף ובקיץ. הבית מתחת לקרקע, החלונות על פני השטח.

עוד חידה שיש לפצח: בן אדם קונה חצי דונם, מתוכם בונה בית ב-100-200 מטר, ועדיין רוצה לגדל אוכל בשטח של חצי דונם (לפי הגישה של הביו-אינטנסיב חצי דונם גידולים הוא שטח המתאים לגדל אוכל למשפחה אחת) איך תעשה זאת? תגדל על הגג? על הקירות? קומפוסטר ערוגה מוגבהת, נהדר. אנחנו יכולים להכפיל את גודל השטח המתאים לגידולים חקלאיים, איך?

זה מסתדר עם חובתנו הקדושה: כל טפה של מים תיספג במקום בו היא נופלת.

תזונה ממקור רב שנתי

התפתחות הצומח אחרי הפרעה נקראת סוקצסיה והיא מתקדמת תמיד, בכל העולם, מצמחים עונתיים, חד שנתיים, דרך שיחים עד העצים. תזונתנו מורכבת בעיקר מגידולים חד שנתיים – רוב הארוחות שלנו מבוססות על מחומוס, טחינה, חיטה (פיתה, מצה, לחם), אורז, תפוחי אדמה, בטטות-  כולם חד שנתיים. לכן התזונה האנושית סותרת את ההתפתחות הטבעית של הצומח. האתגר שלנו: להגיע לתזונה שליבה מורכב מיבולים רב-שנתיים.