במדריך זה אסביר בקצרה איך הפכתי חתול לכפפה (ובסוף המדריך קצת הגיגים על החשיבות של פרוייקטים כאלו).

איסוף הפרווה

מתחילים מאיסוף הפרווה. כדאי לאסוף פרווה של חתולים עם פרווה ארוכה יחסית, למרות שהם יחסית נדירים בארץ. אפשר כמובן להשתמש בכלבים במקום. בכל מקרה צריך הרבה מאוד פרווה. אני אספתי מכמה חתולים במשך כל חודשי הקיץ והפקתי רק כפפה אחת. גם במובן הזה יש יתרון לכלבים. אבל לחתולים יש יתרון שאדון בו בסוף המדריך, בסיכום.

בכל חנות לחיות מחמד יש מברשות ומסרקים לחתולים. בדרך כלל החתולים מאוד אוהבים את זה (ולא לאסוף מהם פרווה אם הם לא אוהבים את זה!)

ניפוץ

השלב הבא נקרא ניפוץ, והוא נעשה על ידי מקדרות. אפשר לקנות מקדרות (carders) בebay.

הרעיון בניפוץ הוא לקחת גוש פרווה לא מסודרת ולסדר את כל הסיבים לאותו הכיוון. שמים חלק מהפרווה בין המקדרות ומגרדים אותה ביניהן.

התוצאה היא שכל הסיבים פונים לאותו הכיוון ודי מרווחים. ככל שמנפצים יותר – ככל שדואגים יותר שכל הסיבים פונים ממש לאותו הכיוון – כך הטוויה תהיה קלה יותר ותאפשר טווית חוטים דקים יותר. את הסיבים אני מגלגל מהמקדרה ויוצר מהם נקניק ארוך של סיבים כשכל הסיבים פונים לאותו הכיוון.

הטוויה

עכשיו נכנס הפלך (drop spindle, גם אותו אפשר לקנות בebay). הפלך הוא מהכלים העתיקים שנמצאים בחפירות ארכיאולוגיות, והוא הכלי הפשוט ביותר לטוויה. הרעיון בטוויה הוא לקחת את הסיבים ולסובב אותם אחד סביב השני. החוט שיווצר בסופו של דבר הוא לא עצם אחד אלא מורכב מהרבה חוטים שלא רוצים להיפרד כי הם מלופפים חזק אחד עם השני. עכשיו כשכל הסיבים שלנו פונים לאותו הכיוון אפשר להכניס אותם לוו של הפלך ופשוט לסובב אותו ולהאכיל אותו בעוד ועוד סיבים ככל שמתקדמת הטוויה.

קצת קשה להסביר את התהליך בכתב, מי שמתעניין יכול למצוא סרטונים רבים ביו טיוב שמסבירים איך לטוות. פשוט חפשו drop spindle, למשל כמו זה:

 

כשמסיימים לטוות חלק גדול מהחוט מגלגלים אותו על החלק התחתון של הפלך, מעבירים חלק מהחוט שטווינו דרך הוו, מצרפים לו עוד סיבים מנופצים ומסובבים שוב. כך ממשיכים עד שמסיימים את כל הפרווה שברשותנו ויש לנו חוט ארוך. מגלגלים את החוט מהפלך מסביב למשטח כלשהו כך שנקבל צביר חוטים.

השרייה ומתיחה

בשביל לעודד את הסיבים לקבל את הצורה החדשה רצוי לשים אותם במים חמים לכמה דקות ואז לתלות אותם להתייבש כשמשקולת מותחת אותם.

שזירה

אם טווים חוט דק יחסית אפשר גם לשזור (plying) את החוט. זה מחזק את החוט, מעבה אותו, וגורם לו פחות לנסות להתקפל. חותכים את החוט לשני חוטים או יותר ובעזרת הפלך מסובבים אותם – הפעם לכיוון ההפוך מהכיוון שבו טווינו.

החלק הפשוט – סריגה

מכאן התהליך יחסית פשוט: סורגים כפפה. קשה להסביר כאן את כל תהליך הסריגה, אבל אפשר למצוא המוני סרטונים באינטרנט, ואפילו לרוב האנשים יש כמה חברים שיודעים לסרוג ויכולים לעזור.

הכפפה מוכנה

וכך הפכתם חתול לכפפה!
התהליך הזה לקח לי כ20-25 שעות, אבל אני מעריך שאם הייתי צריך לעשות אותו שוב זה היה לוקח לי אולי חצי מהזמן, יש הרבה מקום להתמקצעות בפעולות.

סיכום מעמיק – מחשיבה גלובאלית (תעשיית הטקסטיל) לעשייה מקומית (כפפה מחתול)

עכשיו, למה בכלל לעשות את זה? ובכן, לפני בערך חודשיים דיברתי עם ידידה וסיפרתי לה שאני מתכנן להתחיל לסרוג כפפה מפרוות חתול, והיא ענתה: “אבל אי אפשר.. זה לא כמו צמר, זה לא מגיע כחוט ארוך” ואחרי שנייה היא מיד הבינה – בטח גם כבשים לא מגדלות גלילים של חוטים, וגם כותנה לא גדלה ככה.

ואיזה מטורף זה, שאין לנו מושג איך מגיעים בדים לעולם? דברים שאנחנו משתמשים בהם כל יום, ואין לנו מושג אפילו מהן המילים שמתארות את התהליך שיצר אותם. וזה לא תהליך נורא מורכב, כמו במקרה של מכשירי אלקטרוניקה אולי, זה תהליך שרוב משקי הבית במשך רוב ההיסטוריה עסקו בו על בסיס יום-יומי.

הריחוק הזה הוא מה שרציתי לשבור. משהו בניתוק שלנו מהתהליכים הטריוויאליים האלו מאוד הפריע לי. במקור הוא פשוט הפריע לי בפני עצמו – מעצבן אותי לא לדעת איך חוט עובד – אבל ככל שקראתי יותר על תעשיית הטקסטיל ודיברתי על זה עם אנשים חשבתי על עוד דבר שמפריע לי.

אין לי נתון מדויק על זה (אשמח אם מישהו יעזור לי למצוא..) אבל אני מנחש שלפחות 90% מהמוצרים שהאדם הממוצע צרך עד לפני 300 שנה הגיעו ממרחק של כמה קילומטרים ממקום מגוריו. סביר להניח שהאדם הממוצע הכיר כמעט את כל מי שאחראי על ייצור הבגדים, האוכל, הרהיטים וכו’ שבהם הוא משתמש, ודיבר איתם על זה.

בטח שמעתם על תקופת העבדות בארה”ב ועל כך שעבדים הועסקו הרבה בקטיף כותנה. האם ידעתם שגם היום, באוזבקיסטן (מיצרניות הכותנה הגדולות בעולם, וסיכוי גדול שכותנה בבגדים שאתם לובשים הגיעו ממנה) הממשלה מכריחה מיליוני אזרחים, בהם ילדים לעבוד בקטיף כותנה, בתנאים קשים וללא תשלום?
אני מנחש שלא ידעתם, וכמה מטורף זה?

ידעתם שכותנה היא הגידול החקלאי שדורש הכי הרבה קוטלי חרקים בעולם? למעשה 25% מקוטלי החרקים בעולם הולכים לתעשיית הכותנה. זה אומר שכ-5000 עובדים בחקלאות מתים מהרעלה של קוטלי חרקים בשנה, וקרוב למיליון חולים בהרעלה חמורה (ומיליונים רבים בהרעלה פחות חמורה).

אני לא אומר שצריך להפסיק לייצר כותנה, או שאנחנו צריכים לחזור לייצר את הבגדים שלנו בעצמנו. זו לא נראית לי אופציה הגיונית. הבעיה לדעתי היא לא בנתונים האלו, אלא בשיח החסר עליהם. אף אחד לא יגיד שלא אכפת לנו מתנאי העבדות הקשים שבהם מייצרים את הבגדים שלנו, ועדיין – כל פעם שמישהו מעלה את הנושא, הנטייה של החברה היא לפטור אותו כ”יפה נפש” ולא להיכנס לדיון אמיתי או להקשיב לנתונים על הרס הסביבה או הפרה של זכויות אדם.

הבעיה היא שהריחוק מהתעשייה הזו מייצר חסך גדול מאוד בשיח הזה. אנשים לא יודעים מה קורה, למה, איך, ובמובן גדול יש תחושה ש”זו לא אחריות שלי”, או שאי אפשר לשנות. אין בעיה ליצור חברה שבה כל המוצרים שלנו מטיילים פעמיים מסביב לעולם לפני שהם מגיעים אלינו, אבל חברה כזו צריכה את היכולת לנהל שיח על מה שקורה רחוק ממנה.

עברתי ליד דיזינגוף סנטר וראיתי חבר’ה של גרינפיס מנסים לדבר עם אנשים על איכות הסביבה, ורוב האנשים עוברים לידם ובכלל לא עונים. כאילו לא אכפת להם. אבל מה זאת אומרת שלא אכפת להם? ברור שאכפת, אין בן אדם שלא אכפת לו מהתוצאות של זיהום אוויר שהורג אנשים, או מהתחממות גלובלית. הבעיה היא לא באכפתיות של אנשים אלא בקושי של החברה של ימנו לדבר על זה.

אפשר לחשוב הרבה על הפסיכולוגיה מאחורי מה שגורם לאי נוחות אצל אנשים בשיח על הנושאים האלו, הרחוקים מאיתנו, ואשמח לשמוע רעיונות לסיבות ולפתרונות. פיתרון חלקי ניתן לנו ממש לאחרונה, והוא האינטרנט. ולכן אני מעלה את המדריך הזה. ולכן גם הגיע לחתול, מהסמלים של האינטרנט ושל פייסבוק, להפוך לכפפה.

אם מישהו רוצה להרחיב את ידיעותיו בנושא תהליך הייצור של טובין בעולם המודרני, ועוד לא ראה (!) את Story of stuff, מוזמן (!) לעשות זאת עכשיו.

 

וספציפית לגבי טקסטיל – בניגוד לדעה הרווחת לפיה צמר הוא דבר מאוד ידידותי לכבשים ובכלל לא פוגע בהן, צמר דורש סירוס ללא הרדמה, ופעמים רבות תלישת עור, קשירה של הכבשים מהרגליים ומאבק בחיה שלא יותר אוהבת שגוזזים אותה מכמה שחתול אוהב את זה.

   

בנגלדש היא מיצרניות הבגדים הגדולות בעולם (שם בעיקר נעשית התפירה). מצאתי כמה הערכות לתשלום שמקבלות התופרות, האופטימית ביותר היא 60$ לחודש, מה שאומר שעלות התפירה של ג’ינס היא בערך 30 סנט. ואז וולמרט מכריזים שזה פשוט לא כלכלי לשלם יותר על הבגדים. גם ממשלות מתערבות לטובת שימור העבדות הסמויה הזו, ובין השאר ולמרבה הפלא (אולי?) הממשלות שבהן התעשייה עצמה מתקיימת – למשל, ממשלת בנגלדש מבקשת מהאיחוד האירופי לא לנסות לכפות כללי בטיחות בבנגלדש כי התוצאה תהיה ייקור משמעותי של הבגדים, איבוד התחרותיות של בנגלדש ואיבוד מיליוני משרות.

התוצאה היא שמחלות, שריפות וקריסת מפעלים בבנגלדש הם די נפוצים. הנה חישוב של כמה עולה לייצר בגדים, וכמה הוא היה עולה אם היו מיצרים אותו בתנאים הוגנים, או בתנאים שאיגוד התופרים בבנגלדש מבקש. למי שמחפש לקנות מוצרים יותר הוגנים ומוכן להשקיע בזה גם מעט יותר כסף, כדאי שידע שיש ממי לקנות.

   

כמו שהזכרנו, גם בימנו אפשר לצפות בעבדות בקטיף כותנה באוזבקיסטאן, על אף שכנראה הפסיקו עם עבדות ילדים. הקטע ההזוי הוא שהממשלה מכריחה כל אזרח לקטוף כמות מסוימת של כותנה. כל התעשייה נשלטת על ידי הממשלה. עובדי ציבור כמו רופאים ומורים חייבים לעבוד בקטיף. גם בהקשר של תנאי העבודה אפשר לראות שלעבוד בקטיף כותנה, על אחת וכמה באוזבקיסטאן זה לא פיקניק.

בהקשר הסביבתי פרופר של החומר עצמו, ניתן להשוות בין זיהום של סיבים שונים. כותנה וויסקוזה הם סיבים די נוראיים. הסיבים הטובים ביותר הם פשתן וקאנאביס.

קאנאביס היה מהצמחים הראשונים שבוייתו, ומקאנאביס ייצרו כ80% מהטקסטיל עד המאה ה-19. אבל אפילו במאה ה20 ארה”ב הכירה בחשיבות של קאנאביס כצמח נפלא לטקסטיל. במלחמת העולם השניה ממשלת ארה”ב הפיקה סרט שמעודד חקלאים פטריוטיים לשתול קאנאביס, כי ככה ננצח במלחמה.

 

עכשיו לצערנו הוא לא חוקי, ויש טענות די מבוססות שהסיבה שהוציאו קאנאביס מחוץ לחוק היא הלחץ מחברות שמייצרות סיבים מתחרים.
למרחיבי הדעת, כדאי ללמוד איך מייצרים טקסטיל באופן כללי, כדי להבין את התמונה הגדולה.