מחשבות על מדע ועל אקולוגיה

אני מרגיש שאני נמצא בצומת מעניין, חיתוך לא שכיח של שתי אסכולות, המדעית וה”אקולוגית” (וב”אקולוגית” אני מתכוון לפרמקלצ’ריסטים-ראופודיסטים-מחליפי זרעים, בלי ציניות).

אני מצוי יותר בעולם המושגים המדעי, שם נמצאות הנטייה שלי מילדות, ההשכלה שלי, ובמידה רבה גם הניסיון המקצועי שלי. בשנים האחרונות אני נחשף לרעיונות אקולוגיים, אליהם בדרך כלל מסתפחים רעיונות שאינם אקולוגיים במובן הצר של המילה, אלא תפיסות שמקובל למצוא אצל אנשים שעוסקים בכך. בתקופה האחרונה, באדמאמא, הייתה לי התנסות ישירה בחיים בקהילה שעוסקת בפרמקלצ’ר באופן יומיומי, בתיאוריה ובפרקטיקה. הרגשתי שזרות ואי-הבנה מסוימים קיימים בין האנשים שאני פוגש בעולם הטכנולוגי (עבודה בהיי-טק) לבין האנשים שאני פוגש בעולם האקולוגי.

עבור אנשי ההי-טק, הרעיון של בנייה באדמה נשמע מופרך (גם מפרך), ולמעשה כל הימנעות משימוש בטכנולוגיה המתקדמת ביותר כרוכה בהרמת גבה. בעיות סביבתיות נתפסות כתוצרי לוואי של הקידמה, וכשהן יחריפו מספיק, האנושות תמצא דרך לפתור אותן או לעקוף אותן. כשאני משתף את אותם האנשים בחוויות החדשות שלי אני נתקל בגיחוך או בסלחנות. הנימה האופיינית היא: “זה בסדר, תשתעשע לך, וכשתסיים תחזור אלינו, למגרש של הגדולים.”

כשאנשי האקולוגיה חושבים על היי-טק, הם חושבים עליו כחלק מהעולם התעשייתי המודרני, וככזה, הם רואים אותו כמקום הנשלט על ידי בעלי הון שאכפת להם רק מעצמם. הם חושבים על תהליכי ייצור מזהמים. הם חושבים על עולם-מכונה נעדר אנושיות. עם זאת, ההיי-טק מקבל מקום טיפונת פחות “רשע”, אולי בגלל שתכנות (שהיי-טק מזוהה איתו) היא מלאכה שנתפסת כלא-מזיקה מבחינה סביבתית, ואולי בגלל שאפשר לוותר על ביצים מלול תעשייתי ולגדל תרנגולות בחצר אבל אף אחד לא מתכוון לוותר על פייסבוק.

כשאני מקדיש את הזמן שלי להכנת ערוגה, לשתילה, להתבוננות בבעלי חיים, מגיעים לפעמים רגעים יפים, מלאי הוד, שבהם אני רואה את המורכבות של הטבע. מחשבה פשוטה על כך שהמזון שלנו צומח מהאדמה, שעליה אנחנו דורכים, נוסעים, ועליה אנחנו חושבים לפעמים כמלוכלכת, לפעמים מדהימה אותי בפשטותה.

מצד שני, כשאני מוריד קבצים באינטרנט, אני יכול להתחיל ולתפוס כמה תחכום, ידע וניסיון נדרשו כדי לאפשר לי לעשות זאת. מהשכבות הפיסיות של סיבי זכוכית המונחים בקרקעית הים, דרך האלקטרוניקה והאלקטרו-אופטיקה שברכיבי המחשב והמודם, דרך האלגוריתמים שמפרקים את המידע, מקודדים אותו ומחשבים איך להעביר אותו ממחשב מרוחק לזה שלי, דרך כל התוכנות שגורמות למחשב שלי לעבד את המידע ולהציג אותו. גם זה בעיניי סוג של פלא, המשאיר אותי נפעם ברגעים של התגלות.

יש לי הרגשה שאנשי האקולוגיה ואנשי ההיי-טק לא חולקים ביניהם את אותם רגעי פליאה.

מעולם לא הייתי פריק של טכנולוגיה, וגם לא צרכן מוצלח (אני שונא לצאת לקניות ומעדיף למצוא את הבגדים שלי מחוץ לחנויות). בכל זאת, ברמה עמוקה יותר תמיד פיעמה בי אמונה שקטה שהכול בסדר, האנושות תמיד תמצא פיתרון לאתגרים שהיא נתקלת בהם. גם השיטה הקפיטליסטית נראתה לי, אם לא אידיאלית, לפחות הוגנת – כל אחד לפי יכולתו.

כיום אני חושב שקנה המידה בו אנו מייצרים פסולת ומשחררים חומרים כימיים שלא היו שם קודם לטבע יוצר בעיות שלא נתקלנו בהן בעבר. שולי הסובלנות של הטבע כבר מתחילים להתעייף. לקיום החיים על הפלנטה יש צוואר בקבוק, וזה לא מתיישב עם אידיאל הצמיחה הקפיטליסטי.

בקיצור, אני מרגיש שמתפתחת אצלי איזו סתירה פנימית שעליה אני מנסה לכתוב כאן, לכתוב ולהבין מה בעצם אני חושב, ואיפה אם בכלל נמצא שורש הקונפליקט בין העולמות.

האם מדע ו”אקולוגיות” מתנגשים?

לכאורה, לא.
אבל למעשה האקולוגי מתנגש עם המעשה הקפיטליסטי (או הצרכני), שלו יש ברית עם הטכנולוגי ושכיום כמעט ולא ניתן להפריד את הטכנולוגי מזה המדעי.

האקולוגי מתנגש עם הקפיטליסטי מכיוון שבקפיטליזם אמת המידה של כדאיות כלכלית היא אבן הבוחן היחידה הקיימת. לפיכך, שיקולים סביבתיים (וגם הומאניים) נדחקים לשוליים. ניתן לראות איזו מגמה קלה של “ירקרקות” בתעשייה, אבל זו באה כתוצאה מכפייה תחיקתית או מדעת קהל, שמתורגמות בסוף לראייה כלכלית גרידא.

הטכנולוגיה היא הקטר שמושך את תרבות הצריכה, מספקת באופן שוטף מוצרים ויכולות חדשות, מניעה גלגל קידמה שחייבים להצטרף אליו כדי לא להישאר מאחור.

מהזווית האקולוגית, הטכנולוגיה לעיתים נתפשת כחד ממדית: נוטה לפתור בעיות נקודתיות, לעיתים באופן מבריק ומתוחכם ביותר, בלי להסתכל על התמונה המלאה. על הדרך, היא לעיתים קרובות מעודדת בזבוז בכך שהיא מאפשרת את הגדלת הצריכה. דוגמה טובה היא התפלת מים. מתקן להתפלת מי ים פותר את בעיית הביקוש הגבוה למים מתוקים, אבל כרוך בצריכת דלק עצומה (במתקן באשקלון נבנתה תחנת כוח ייעודית כדי לספק את האנרגיה לתהליך ההתפלה). הגישה האקולוגית היא פשוטה יותר, ודורשת, כפי שאמר גנדי, שהאדם ישתמש “לפי צרכו ולא לפי יצרו”. כלומר, שימוש חכם במים, שירותים יבשים, אגירת מי גשם וכיוצא בזה.

המדע והטכנולוגיה שזורים ביחד. כל התפתחות טכנולוגית משמעותית מבוססת על מחקר, בין אם זה נעשה ביחידות מחקר ופיתוח בתעשייה או באקדמיה. לא מעט התקדמות מדעית “טהורה” הושגה כתוצאה ממחקרים שנעשו במעבדות של חברות ענק (IBM, Bell’s labs) . מצד שני, כמעט לכל מכון מחקר אקדמאי שמכבד את עצמו יש גוף שאחראי על מסחור הפוטנציאל הטכנולוגי שהתגלה במהלך המחקר המדעי.

למדע יש שם טוב, לפחות בנתיים. הוא מזוהה עם חוכמה, או לכל הפחות אינטלקט. הכוהנים שלו, המדענים, נתפשים כאנשים תמימים מעט, חסרי פניות, ואולי גם לא מזיקים. מתבוננים בהם בתמיהה כאשר הם רוכנים על משוואותיהם או מערבבים תמיסות בכלי זכוכית בהתלהבות ובהתמדה כמוצאי שלל רב.

חזית המחקר המדעי היא כל כך רחוקה כיום מרוב האנשים, גם מבחינת התוכן וגם מבחינת המכשור (מישהו אמר היגס?). זו לדעתי אחת הסיבות שאנשים רבים חשים ריחוק מהשיטה המדעית. בפרט בקהילה האקולוגית אני מרגיש שמדע נתפס כמיותר מאחר שאת רוב הדברים ניתן “לראות בשטח”. ואכן בשטח עצמו הדברים מתנהלים ברמה של אנקדוטות, ניסוי וטעייה. הרבה התבוננות, כן, אך לא מהסוג ההשוואתי, הכמותי והנמדד. אם משווים לדוגמא בנייה בבטון לבנייה באדמה, אני בטוח שיש נתונים לגבי כמה עומס ניתן לשים על קיר בטון בעובי נתון עם תערובת נתונה של מלט חול ומים. אני גם די בטוח שאין נתונים כאלו לגבי בנייה באדמה. ואולי לא צריכים להיות, כי בזמן שהבטון הוא אוניברסאלי האדמה היא תמיד מקומית. במקרה כזה בונים לפי ידע קדום, ואולי אחת לכמה זמן, במקרה, מתגלית שיטה חדשה או שימוש חדש בחומרים, אך לא באופן מכוון.

באקולוגיה, ובייחוד בפרמקלצ’ר, מעלים על נס את המקומיות: שימוש במשאבים מקומיים, פעילות בקנה מידה קטן. סיבה אחת היא חיסכון באנרגיה ובעלויות, שימוש מופחת בחומרים שמקורם בתעשייה, על מה שכרוך בכך (פחות זיהום וכולי). סיבה אחרת היא חברתית – כשהייצור הוא מקומי אתה יותר קשור רגשית למוצרים. זה סיפור אחר לגמרי אם את הלחם אתה קונה מהשכן או אם אתה קונה אותו מרשת גדולה. בנוסף, האחריות היא גדולה יותר אם אתה פועל בקנה מידה קטן: אתה לא תירק לבור ששתית ממנו, אבל מאוד ייתכן שמפעל ישפוך בשמחה את הפסולת שלו לנחל הסמוך.

חלק מאנשי האקולוגיה רואים את האנושות כדוהרת לקראת קטסטרופה, וחלקם מוכנים גם לספק תאריכים. עבור אלו, המוטיבציה למקומיות היא פיתוח חוסר התלות במשאבים חיצוניים, המהווה הכרח כדי לשרוד ביום שאחרי.

תעשייה מודרנית דורשת שיתוף פעולה הדוק בין ארגונים שונים ומדינות שונות. חומרי הגלם צריכים להיבחר בקפידה ולעיתים קרובות להיות מיובאים. הדיוק הגדול שנדרש בתהליכי הייצור גורם למומחיות מאוד גבוהה אך צרה בהיקפה, דבר ששוב מגדיל את הצורך בשיתוף פעולה.

נדמה שמילות המפתח היא שיתוף פעולה ותלות. הן מתארות את העוצמה של הטכנולוגיה המודרנית ואת הפגיעות שלה. חברה אנושית הנמנעת משיתוף פעולה בקנה מידה גדול כדי להבטיח את חוסר התלות שלה, תהיה מוגבלת מאוד בדברים שהיא יכולה לייצר ולבסוף תיבלע בין שכנותיה. האם חוסר תלות מייצר מצב של שלום (חוסר אינטרס לתקוף) או שדווקא שיתוף פעולה מגדיל את האינטרסים המשותפים, ועל כן הופך את השלום לאינטרס משותף? זוהי שאלה גדולה שמעניין אותי לחשוב עליה.

כשאני חוזר להתנגשות בין הגישה האקולוגית לגישה הטכנולוגית, אני מגיע למסקנה שהשאלה המרכזית היא האם האנושות מתקרבת לנקודה בה החגיגה עומדת להסתיים: פגיעה אנושה בטבע, פיצוץ אוכלוסין, הידלדלות מלאי הדלקים המאובנים (נפט, גז טבעי). עפ”י הגישה האקולוגית, זה הולך לקרות במוקדם או במאוחר, וההתעלמות מהסימנים שכבר נראים היום אינה חכמה. הפיתרון האקולוגי הוא לשנות את הדרך בה אנחנו חיים, ובמקביל, להשקיע עוד היום משאבים במציאת טכנולוגיות חלופיות וידידותיות לסביבה. הגישה הטכנולוגית גורסת שכרגע הכול בסדר, ואם נגיע למצב בו נהיה מוכרחים להתמודד עם משבר – נמצא את הכלים לצאת ממנו, כמו שעשינו פעמים רבות בעבר.

אני מוצא שיש כאן שתי נקודות שכדאי להתעכב עליהן:

ראשית, יש עניין להסתכל מעבר לדיכוטומיה של “תתרחש קטסטרופה” או “לא תתרחש קטסטרופה”. גם אם ניתן להמשיך באותה צורה, זיהום אוויר וים, סחף קרקעות, כריתת יערות, הכחדת מינים, ובכלל האופן בו אנו חיים, פוגעים בנו בהווה, ולא צריך לחכות לרגע מכונן כדי לבקש את השינוי.

שנית, הייתי רוצה להיכנס לעובי הקורה בכל מה שנוגע להשפעות האדם על הסביבה, ולתחזיות השונות הנוגעות לעניינים הללו. נראה לי שיש הרבה מאוד ספקולציות וממצאים סותרים, מסקנות שמבוססות בעיקר על קורלציה וכולי. בפרט, תחזיות קודרות לגבי עתיד העולם (תחשיבי מחקר, לא נבואות) בדרך כלל לא התממשו ומעניין להבין מדוע.

לא ניתן לנבא את העתיד, וכנראה מה שיקרה יהיה שונה ממה שכל הצדדים חושבים שראוי שיקרה.

יש לי זיקה לרעיונות האקולוגיים. אני מרגיש שיש בהם הרבה חוכמה וענווה. אני נמשך אליהם לא משום שהם מבטיחים את העתיד שלנו אלא בגלל שהם יכולים לשפר את ההווה שלנו. גם במדע, תמיד נמשכתי לצד הצנוע שבו. ככל שהאנושות התקדמה, היא גילתה שהיא אינה במרכז: השמש וכוכבי הלכת לא סובבים את כדור הארץ. לא נבראנו מזיק אלוהי אלא התפתחנו מהקופים. היום המדע ובעיקר הטכנולוגיה יוצרים עבורנו כוחות חדשים ותורמים לתחושת הנפרדות שלנו מהטבע, בעוד האקולוגיה מוסיפה לומר לנו: אתם לא במרכז.

בימים האלה המדע חשוב במיוחד לנוכח הפריחה של שפע אמונות ותיאוריות שאין להן אחיזה של ממש במציאות, אך יש להן אחיזה בנו. אנחנו צריכים יותר מתמיד את השיטתיות והברק המדעי. יחד עם זה, אנחנו צריכים את המבט המקיף והאוהב על הסביבה שלנו כדי להדריך אותנו.

לסיום, אני מביא ציטוט מספר בשם “קטן זה יפה”, מאת א.פ. שומאכר:

“דת הכלכלה מעודדת את פולחן השינוי המהיר, שאינו מושפע מהאמת היסודית, האומרת ששינוי שאינו בגדר שיפור שאין להטיל בו ספק הוא ברכה מפוקפקת. עול ההוכחה מוטל על אלה הבוחרים ב”נקודת הראות האקולוגית”: כל עוד אין בכוחם הם להביא ראיות לנזק ניכר לאדם – השינוי יבוצע. לעומת זאת יטען השכל הישר שעול ההוכחה מוטל על האיש הרוצה לחולל שינוי; הוא האיש שיצטרך להוכיח שלא תיתכנה תוצאות מזיקות. אך זה ייקח זמן רב מדי, ולכן יהיה בלתי משתלם מבחינה כלכלית. אכן יש להפוך את האקולוגיה למקצוע חובה לכל הכלכלנים, מקצועיים כהדיוטות, שכן דבר זה עשוי להחזיר לפחות קורטוב של איזון. שהרי האקולוגיה טוענת שמערך סביבתי שהתפתח במשך מיליוני שנים צריך להיחשב כמערך שיש בו אי-אילו יתרונות. דבר כה מורכב ככוכב לכת המיושב על ידי מיליון וחצי, ואף למעלה מזה, מינים של צמחים וחיות, שכולם חיים פחות או יותר בשיווי משקל, כשהם שבים ומשתמשים באותן פרודות של קרקע ואוויר, אינו ניתן לשכלול באמצעות חובבנות חסרת מטרה וידע. כל שינוי במנגנון מורכב כרוך בסיכונים, ויש לבצעו רק אחרי עיון מדוקדק בכל העובדות שבהישג יד. שינויים יש לחולל בהיקף מצומצם, כמבחן, בטרם באים לחוללם בהיקף נרחב. כשהמידע אינו שלם, על השינויים להישאר צמודים לתהליכים הטבעיים, שלזכותם עומדת הראייה שאיש אינו כופר בה, שהם תמכו בחיים במשך זמן ממושך ביותר”.