לראשונה בתולדותיה, האנושות משתתפת בניסוי בקנה מידה עצום. בפעם הראשונה בהיסטוריה מרבית מאוכלוסיית העולם חיה בערים. העיר שואבת אליה משאבי טבע רבים כגון דלקים פוסיליים, חומרי גלם ומזון. נוסף על העול הסביבתי שיוצרת העיר על המערכות הטבעיות של כדור הארץ, נוצר מצב שבו תושבים רבים שעברו מהכפר אל העיר בחיפוש אחר רמת חיים גבוהה יותר סובלים מחוסר ביטחון תזונתי ורעב. כיום על פי אירגון המזון והפיתוח של האו”ם 800 מיליון איש (!) מתושבי הערים בעולם עוסקים בחקלאות עירונית (ח”ע), רובם במדינות מתפתחות. במדינות מפותחות לעומת זאת החקלאות העירונית באה לידי ביטוי בגינון קהילתי, וחלקות חקלאיות להשכרה. במהלך השנים נצפה כי ח”ע משגשת במיוחד בתקופות של מלחמה ושל משבר כלכלי.

חקלאות עירונית מוגדרת ככל פעילות הקשורה בגידול, עיבוד, אריזה ושיווק של מזון בתוך ובפאתי הערים. הגדרה אחרת (בעקבות Jac Smit) מתייחסת לחקלאות עירונית כאל “מוצר חקלאי שיכול להיות זמין לשווקים העירוניים או ישירות לצרכן באותו היום בו הוא נקטף בשדה”. היא יכולה להיות ברמות שונות של אירגון (קהילתי ו/או פרטי או מסחרי) ורמות שונות של סדרי גודל ותחכום (עציצים במרפסת, חוות חלון הידרופונית וחוות עירוניות מסחריות). תחום החקלאות העירונית מפותח מאוד בעולם גם בתחום המעשי וגם בתחום האקדמי, כשמספרות מחקר בתחום עולה כי לחקלאות עירונית יתרונות רבים: היא תורמת רבות לשיפור הביטחון התזונתי של אוכלוסיות מהמעמד הסוציואקונומי הנמוך ביותר, תורמת לבניית חוסן חברתי, מחזקת את הכלכלה המקומית ותורמת ליצירת מקומות עבודה, לשיפור איכות הסביבה ולשיפור הבריאות והתזונה של העוסקים בה. כמו כן, חקלאות עירונית המנוהלת היטב על ידי הרשות המוניציפאלית תורמת לסגירת מעגל המשאבים והפסולת העירוני. במאמר זה אתמקד בנושא הביטחון התזונתי.

חקלאות עירונית: מה המצב בישראל?

חקלאות עירונית במרפסת עם כיסשתיל מבית FARMIT
כמה חקלאים עירוניים יש בישראל?

בישראל חקלאות עירונית אינה מפותחת כפי שנראה בעולם, ובסיס הידע בנושא זה מוגבל מאוד. למשל, לא ניתן למצוא מידע אמין ועדכני על היקף החקלאות הביתית בישראל, כמה מגדלים ומה מגדלים והאם יש לכך תרומה וערך כלכלי.

בתחום הקהילתי המידע נגיש יותר וכך עולה מתוך סדרת ראיונות שערכתי עם גורמי מפתח ופעילים בתחום עולה כי למרות שקיים גידול מרשים במספר הפרוייקטים של חקלאות עירונית בארץ ובעיקר במספר הגינות הקהילתיות מסתמן כי גם אלה וגם החלקות להשכרה של הגינה לתושב אינן מהוות גורם משמעותי בייצור מזון לצריכה עצמית ולמכירה מקומית בעיר (תודות לארגון “גינות קהילה בישראל” שערכו מיפוי מקיף של כל פרויקטי החקלאות העירונית בישראל ניתן למצוא היום את הגינה הקהילתית הקרובה לביתכם על המפה האינטרקטיבית). ברוב הגינות הקהילתיות הפעילות הינה חברתית וכתחביב לשעות הפנאי. גינות קהילתיות היוצאות מן הכלל הינן הגינות הקהילתיות של עמותת שבועת האדמה הפועלת בדרום הארץ. סוד הצלחתן וייחודן של גינות אלו הוא התמיכה המקצועית של העמותה, מודל של גידול בערוגות משפחתיות עם שטח משותף מצומצם יחסית, עבודה בשטחים של דונם וחצי לכל הפחות אך אולי החשוב מכל הוא העבודה עם יוצאי העדה האתיופית המגיעים עם מסורת ותרבות חקלאית מפותחת אשר מגדלים וצורכים גידולים אתיופים מסורתיים.

הגינה הקהילתית מעוז אביב

הגינה הקהילתית של שבועת האדמה

למרבה האירוניה בעוד שתושבי ערים רבות ממעמד סוציואקונומי גבוה נהנים מגידול ירקות כתחביב בשעות הפנאי שלאחריו הם נוסעים לקנות ירקות בסופר, אזרחים רבים בישראל סובלים מחוסר ביטחון תזונתי, משמע: תושבים שסובלים מחוסר נגישות למזון בעל ערך תזונתי גבוה. חוסר הנגישות יכול לבוא לידי ביטוי במרחק פיסי לצריכה של ירקות ופירות טריים (נפוץ יותר בארה”ב), בחוסר מודעות תזונתית ובאי יכולת כלכלית לרכוש מזון איכותי ומזין.

בשנת 2011 פירסם הביטוח הלאומי מחקר שבו נמצא כי 8.3% מהמשפחות בישראל חיות בתחושת אי ביטחון תזונתי קל ו10.6% באי ביטחון תזונתי ניכר. מעניין במיוחד הפילוח הגאוגרפי של נתונים אלו שמראה כי האזורים הסובלים ביותר מחוסר ביטחון תזונתי הינם דווקא אזור ירושלים ואזור הצפון – אזורים שעל פי ארגון גינות קהילה לישראל מאופיינים גם בריכוז הגבוה ביותר בארץ של גינות קהילתיות.

לטענת חוקרי הביטוח הלאומי הגורמים לכך הינם ריבוי האוכלוסייה הערבית באזורים אלו, בעוד שמספר הגינות הקהילתיות במגזר הערבי מעטות מאוד יחסית לחלקם באוכלוסייה. יתכן שהדבר קשור במניעים תרבותיים של החברה הערבית שבה מודל הגינון הקהילתי אינו מתאים. בעבודתם של אלון טל וחובריו מ-2005 “פיתוח חקלאות עירונית בישראל” נטען כי קיימת מגמה הפוכה לחקלאות עירונית בחברה הערבית. מגמה זו מתבטאת בהפרדה והוצאה של החקלאות מתוך הערים, שכן החקלאות נחשבת לעיסוק נחות יחסית למקצועות אחרים. אמנם קיימים גינות חקלאיות בבתי הספר ואף קיימת חקלאות מסורתית בסמוך לבית, אך זו נמצאת במגמת ירידה.
בניגוד לעמדתם של אלון וחובריו הטוענים שמאחר והחברה הערבית עוסקת בחקלאות עירונית ביתית היא לא צריכה סיוע ממסדי, דעתי היא שחייבת להיות תמיכה ממסדית ישירה או עקיפה בהנגשת החקלאות לתושבי העיר הזקוקים לכך. דבר זה יכול להתבצע על ידי עמותה או חברה המספקות ידע מקצועי, ציוד השקיה ודישון במחירים נמוכים, ובאספקה שוטפת של שתילים לאורך כל השנה (שתילים שלא בכמויות סיטונאיות כמעט ואינם נגישים לצרכן הפרטי). עזרה ממסדית זו יכולה להיות בעלת משמעות מכרעת לשיפור הביטחון התזונתי ולהחליף שוברי מזון ותמיכות כספיות ישירות לכלל האוכלוסייה ממעמד סוציואקונומי נמוך (לרבות עולים חדשים ישנים, מהגרים ותושבי פריפריה הסובלים מאבטלה גבוהה) הנמצאת בחוסר ביטחון תזונתי. תמיכות ממסדיות מסוג זה לא רק עוזרת בבעית הביטחון התזונתי אלא גם מעניקה כלים להעצמה אישית וליציאה ממעגל העוני על ידי מינוף החלקאות העירונית לפעילות יזמית מגידול עצמי למכירה לקהילה המקומית. אפילו מנכ”ל הביטוח הלאומי מודה כי כספי הסיוע עוזרים להקטין את חוסר הביטחון התזונתי אך לא מצליחים למגר את התופעה. שידרוגם של הגינות הקהילתיות הרבות שהתפתחו בארץ ובמיוחד באזורים הזקוקים לכך, לגינות קהילתיות חקלאיות ויצירת חוות חקלאיות עירונית המנוהלת היטב יכולה להוות כלי חשוב בידי רשויות הרווחה בכדי למגר את תופעת חוסר הביטחון התזונתי בישראל.

אז מה עושים עם כל הבטחון התזונתי שלנו? זאת ועוד, בקרוב.